קונסטנטין ברנקוביאנו
קונסטנטין ברנקוביאנו (ברומנית: Constantin Brâncoveanu; 1654, ברנקובן, כיום במחוז אולט – 15 באוגוסט 1714, איסטנבול). מכונה בפי היסטוריונים אחדים קונסטנטין השני ברנקוביאנו. שלט בוולאכיה ("הארץ הרומנית", או מונטניה) בין 29 באוקטובר 1688–24 במרץ 1714,[1] היה אחיינו של השליט הקודם, שרבאן קנטקוזינו. מאחר שבני שושלת קנטקוזינו לא הרשו לו להשתמש בשם המשפחה, קרא לעצמו קונסטנטין בסאראב ברנקוביאנו, לציון זיקתו לבית בסאראב. בימי מלכותו הארוכה בבוקרשט, שנמשכה 36 שנה, ניהל תמרונים פוליטיים ודיפלומטיים רבים מתוך ניסיון לבלום את מגמות ההתפשטות של האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית במרחב הנסיכויות דוברות הרומנית, והתערב גם בעיניני הנסיכויות השכנות - מולדובה וטרנסילבניה. עקב דרישותיהם חסרות השובע של השלטונות הטורקים לגביית מיסים ואספקת מוצרים, ברנקוביאנו הטיל מס כבד על האיכרים והסוחרים. למרות זה בתקופתו שגשגו תחומי התרבות והחינוך בארצו: הוקם בית ספר גבוה בבוקרשט, הודפסו ספרים רבים, ואף נוצר סגנון אדריכלי מקומי שנקרא, לימים, על שמו: הסגנון הברנקביאני (stil brâncovenesc). בעת המלחמה הרוסו-טורקית בין 1710-1711 היסס בין סיוע למחנם של הצאר פטר הגדול ושליט נסיכות מולדובה שכנתו דימיטריה קנטמיר, לשמירת נייטרליות כלפי העות'מאנים. מכל מקום, עם ניצחון הטורקים, הואשם בכל זאת על ידיהם בבגידה והוצא להורג באכזריות יחד עם ארבעת בניו בקושטא ב-1714.
ב-1992 הוכרז קונסטנטין ברנקוביאנו קדוש מעונה של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית ויום אזכרתו נקבע ל-16 באוגוסט.
רקע משפחתי ועלייתו לשלטון
ברנקוביאנו היה צאצא למשפחת הבויארים קראיובשט, ובעל קרבת דם לשליט מאתיי באסאראב; הוא נולד באחוזת ברנקובן (Brâncoveni) כבן לפאפא ברנקוביאנו קראיובסקו ואשתו, סטאנקה קנטקוזינו. הוא התייתם מאביו בילדותו, גדל בבית אחד מדודיו מצד אמו, הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו, מהדמויות הבולטות בפוליטיקה ובתרבות הוולאכית בתקופתו. ברנקוביאנו עלה במהרה בהיירארכיית האצולה הרומנית, היה לאגא וללוגופט גדול, וכיהן פרק זמן מסוים גם כשגריר וולאכיה בווינה.
ברנקוביאנו נגרר לסכסוך בין שני דודיו: קונסטנטין, והשליט שרבאן קנטקוזינו; הוא עלה לכס השלטון בנסיכות ב-1688, לאחר מותו בנסיבות מסתוריות של הנסיך המושל שרבאן. הוא נבחר לכס הנסיכות על ידי מועצת הבויארים בלא התערבות ישירה של השלטון הטורקי. בחירתו אושררה על ידי העות'מאנים ב-1703, כשברקוביאנו הוזמן לחלות את פני הסולטאן מוסטפא באדריאנופול. [2] תחילה זכה בתמיכת דודו, הסטולניק קונסטנטין, אך במהרה השניים נכנסו ליריבות קשה. ברנקוביאנו הגלה את הסטולניק כשהלה תכנן להעלות לכס הנסיכות את בנו, שטפאן קנטקוזינו. מכאן ואילך ברנקוביאנו ויריביו החלו להתחרות על חסדי הסולטאן העות'מאני, שהיה הסמכות הקובעת במינוי השליטים בנסיכויות הרומניות.
מדיניותו
בתווך בין האימפריה העות'מאנית ובין אוסטריה
בן חסותו של הסולטאן העות'מאני, קונסטנטין ברנקוביאנו השתתף בהיותו בן 29, ביחד עם יחידה צבאית וולאכית שסופחה לצבא העות'מאני, במצור השני על וינה (ב-1683); ברנקוביאנו ניסה, בדומה לקודמו שרבאן קנטקוזינו, לשמור על עצמאות מסוימת של ולאכיה תוך כדי חיפוש בריתות עם מעצמות נוספות - אוסטריה (אז חלק מהאימפרה הרומית-גרמנית הקדושה), ורוסיה. ואולם, מדיניותו ההפכפכה עוררה חוסר אמינות כלפיו. בתחילת 1689 צבא אוסטרי בראשות דונאט הייסלר פלש לוולאכיה והגיע עד לבוקרשט, מלווה באציל-טוען-לכתר וולאכיה בשם קונסטנטין בלצ'אנו. ברנקוביאנו התיעץ עם יועציו והחליט, בתמיכת הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו, לא להרשות נוכחות אוסטרית בשטח ארצו, מחשש שהאוסטרים לא יוכלו למנוע חורבן של וולאכיה מידי הטורקים והטטרים. הוא נמלט עם החצר ליישוב רוּש Ruşi באזור פרחובה, וביקש עזרה מהטורקים. אלו כעסו על הימנעותו מעימות צבאי עם האוסטרים ושיגרו יחידות טטריות בראשות צ'רקז אחמט פאשה וגזי גיראי, בן של החאן, לחלצו מהמצב. הכוח האוסטרי הובס והגנרל האוסטרי יחד עם הבויאר המורד בלצ'אנו נפלו בשבי. בלצ'אנו הוצא להורג והשבויים האוסטרים שוחררו ועזבו את המדינה. [3] עוד ב-1690 תמך ברנקוביאנו באציל הפרוטסטנטי הטרנסילבני אימרה טקיי Thököly Imre וסייע בידיו, בידיעת הטורקים, לנצח את האוסטרים ולעלות לזמן קצר על כס נסיכות טרנסילבניה; לאחר מכן נאלץ לארח את אנשי טקיי הפליטים, כשסולק מנהיגם, על אדמת וולאכיה, וקיבל מהטורקים יד חופשית לגרשם. [4] בהמשך, ברנקוביאנו השלים עם האוסטרים, הצליח לזכות בתואר נסיך האימפריה מידי הקיסר לאופולד הראשון (ב-30 ביוני 1695), ואף בעיטור אנדריי הקדוש מידי הצאר פטר הגדול (ב-21 באוגוסט 1700). ואולם, לא מעט ממאמציו השקיע בתככים נגד שליט מולדובה, קונסטנטין קנטמיר ובניו, אנטיוך ודימיטריֶה. רצונו הנסתר היה להשליט על כס מולדובה את חתנו ובן חסותו, קונסטנטין דוקא.
תמרוניו בין הרוסים ובין הטורקים
עד 1709 התמקד בפעילותו הדיפלומטית בכיוון אוסטריה ואיסטנבול. ב-1709 מלך שוודיה, קרל השנים עשר הובס על ידי פטר הגדול בקרב פולטבה. משוחרר מהאיום הגרמני-שוודי, צבא הצאר פלש למולדובה על מנת להתעמת עם העות'מאנים. ברנקוביאנו התכתב עם הצאר והבטיח לו לסייע באספקה הדרושה לצבא הרוסי. בתמורה קיבל מהצאר תודות רבות ושלוש מאות שקיות עם זהב. הסולטאן שלח כשליט חדש במולדובה את דימיטריה קנטמיר, שהיה יריב מושבע של ברנקוביאנו, וביקש ממנו לדווח לשער הנשגב כל תנועה חשודה של השליט הוולאכי. אך קנטמיר הפתיע את הטורקים וכרת ברית עם הצאר.
בעת המסע על נהר פרוט של פטר הגדול ריכז ברנקוביאנו חיילים על יד אורלאץ באזור הפרחובה על גבול מולדובה, ועקב משם אחרי השתלשלות הדברים. אם שהרוסים היו פולשים לוולאכיה, התכוון להיות בן בריתם; אך אם יד הטורקים הייתה על העליונה תכנן להישאר נאמן להם. לתדהמתו, כמה מהבויארים שלו ובראשם בן דודו, הספטאר תומא קנטקוזינו, ברחו למחנה הרוסי. אז החליט ברנקוביאנו להחזיר לצאר הרוסי את מתנותיו ולספק האספקה הדרושה להתקפת נגד של הטורקים נגד הרוסים. מסע הצאר במולדובה נכשל ובין רוסיה והסולטאן נחתם הסכם שלום. בסופו של דבר בגידותיו המרובות של ברנקוביאנו באוסטרים, ברוסים וגם בעות'מאנים - הסתיימו בצורה עגומה.
מורשתו התרבותית
פרט למדיניות פיסקלית קשוחה, בתחום הפנים התאפיין שלטונו של ברנקוביאנו בתנופת בנייה, ועידוד מפעלי תרבות ואמנות מקומית. ב-1694 השליט ייסד בביניינים השייכים למנזר סאבא הקדוש ("ספנטול סבא", עם ב רפויה), את ה"אקדמיה בבוקרשט", בית ספר גבוה בשפת הוראה יוונית. תחת שלטונו הבישוף (מיטרופוליט) ממוצא גאורגי אנטים האיברי הקים בבוקרשט בית דפוס שהדפיס ספרים רבים ברומנית, יוונית, סלבונית כנסייתית, אף בערבית, טורקית וגאורגית. בנוסף היו קיימים בנסיכות עוד שלושה בתי דפוס. ברנקוביאנו בנה מנזרים וכנסיות, ביניהם, בתחילת מלכותו, בין 1690-1692, את המנזר חוּרֶזו. כמו כן סלל בבוקרשט את עורק התחבורה הראשי המדופן בעץ, שנקרא "פודול מוגושואיֶי" (Podul Mogoşoaiei, "גשר מוגושואיה"), שהפך לימים ל"קאליה ויקטוריאֶי" (Calea Victoriei, "שדרת הניצחון"). חלק מהבניינים שנבנו בתקופתו התאפיינו בסגנון אדריכלי "ילידי" מיוחד ששילב בתוכו יסודות של רנסאנס ושל האדריכלות הביזנטית. דוגמאות לסגנון זה, שכונה על שמו "ברנקוביאני", הם למשל מנזר חורזו (Horezu) (1690-1692), ארמון מוגושואיה בצפון בוקרשט, ותוספות בנייה למנזר קוזיה באולטניה.
מטבעותיו
השליט הטביע לרגל חגיגת 25 שנים לשלטונו ב-1703 מטבעות זיכרון: מדליות זהב עם דיוקנו, בעלות ערך של 2-10 דוקאטים, ככל הנראה במטבעה באלבה יוליה בטרנסילבניה. נשמרו עותקים של 5 ו-6 דוקאטים. גם לאחר מותו הוטבעו מטבעות כסף של חצי טלר עם דיוקנו לפי דוגמאות הולנדיות או טרנסילבניות, כשעל צד אחד מופיעה הכתובת: "קונסטנטינוס. באסראבה. ברנקובאן" CONSTANTINUS.BASSARABA.BRANKOWAN ובצד השני: "בחסד אלהים וויווד ונסיך של ולאכיה מעבר לאלפים" (ד.ג. וויוודה. ולאכיה. טרנסאלפינה) D.G.VAIVODA.VALACHIAE.TRANSALPINAE.
היהודים בתקופתו
התעודות מזמנו של ברנקוביאנו מעידות על קיום "גילדה של היהודים" ("בריאסלה ז'ידובילור", breasla jidovilor) בבוקרשט, בדומה לזו של הארמנים. הקהילה שלמה לאוצר הנסיכות מס מיוחד קבוע. בספריות באותה תקופה, כגון זו של המנזר חורזו נמצאו גם ספרים בעברית.
סוף מלוכתו
בתום המלחמה הרוסו-טורקית מ-1710-1711 החריף הסכסוך של ברנקוביאנו עם קרוביו - בני משפחת קנטקוזינו, שטענו לכתר וולאכיה בעיקר עבור שטפאן קנטקוזינו. ב-1713 ברנקוביאנו תכנן את חתונת בנו, ראדו, עם בת של אנטיוך קנטמיר, הגולה באיסטנבול, פעם שליט יריב במולדובה. לשם כך שלח לאיסטמבול משלחת ובראשה בתו בלאשה, ואיתה פמליה עם מתנות לווזיר הגדול בקושטא. לקראת מסע מחודש נגד האוסטרים, הסולטאן ויועציו ביקשו באותה תקופה לסלק את ברנקוביאנו מהשלטון ולהענישו על מה שראו כבוגדנות כלפיהם. אך הטורקים הסתירו את כוונותיהם אלה והעמידו פנים שהם תומכים בתוכנית החתונה, ושהחיים נמשכים כרגיל. רק כעבור שנה, ב-24 במרץ 1714, הודח ברנקוביאנו במפתיע על ידי הסולטאן אהמט השלישי, לטובת יריבו ובן דודו שטפאן קנטקוזינו, ונשלח יחד עם משפחתו לגלות איסטנבול. שם הם נכלאו במבצר ידיקולה המפורסם. מסופר שעבר שם עינויים במטרה להוציא ממנו פרטים על מקום מחבוא אוצרותיו. הוצאתו להורג נערכה ב-15 באוגוסט 1714 בחג הנוצרי של מריה הקדושה, במקום הנקרא לאלי קסק (קיוסק מרים), בנוכחות הסולטאן ואורחיו - כולל שגרירי המעצמות הנוצריות. הראשון שהוצא להורג בעריפת ראשו היה שר האוצר הנאמן יֶנאקה (יואן) וֶקֶרֶסקו Enache Văcărescu, אחריו באו ארבעת בניו של ברנקוביאנו -קונסטנטין, שטפניצה, ראדו ומאתיי שראשיהם נערפו לעיניו, ולבסוף הוצא להורג ברנקוביאנו עצמו. לפי סיפורים אחדים, הטורקים הציעו להם להשאירם בחיים בתנאי שיתאסלמו [5] או שלפחות ילדו הקטן, מאתיי, שהיה בן 11, ימיר את דתו, אך ברנקוביאנו דחה זאת בשאט נפש וגם הוא שילם בחייו. לפי עדות מזכירו האיטלקי, אנטוניו מריה דל קיארו, הראשים הערופים הוצגו בפרהסיה בתהלוכה ברחובות העיר והגופות הושלכו למימי הבוספורוס. גם הראשים שהוחזקו במשך שלשה ימים על כידונים באחד משערי העיר נזרקו אחרי כן למים. אומרים שדייגים נוצרים משו את הגופות מהמיים והביאון לקבורה במנזר עליית מרים שבחאלקי על יד איסטנבול. ב-1720 הועברו עצמותיהם בסתר על ידי האלמנה ל"כנסייה החדשה ע"ש גיאורגה הקדוש" Sfântul Gheorghe Nou בבוקרשט. ב-1914 נמצאה כתובת שבעזרתה זוהה קברם. [6]
נישואיו וצאצאיו
קונסטנטין ברנקוביאנו היה נשוי למריקה, נכדתו של אנטוניה וודה מפופשט שהיה שליט ולאכיה בין השנים 1669-1672. לבני הזוג נולדו 11 ילדים: 4 הבנים שסיימו חייהם יחד עם אביהם ב-1714, ו-7 בנות:
- קונסטנטין (1683 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714) נשוי מ-1706 לאניקה באלש
- שטפאן (1685 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714) נשוי מ-1709 לבת משפחת קנטקוזינו
- ראדו (1690 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714) עמד להתחתן עם בתו של אנטיוך קנטמיר
- מאתיי (1702 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714)
- סטאנקה (? - 1714 - ממחלה) נישאה לראדו איליאש
- מריה - נישאה לקונסטנטין דוקא
- אלנה - נישאה ב-1698 לסקרלאט מברוקורדאט
- סאפטה - נישאה לגריגורה קרצולסקו
- אנקוצה - נישאה לניקולאיה רוּסֶט
- בלאשה
יש אומרים כי בידי האלמנה הגבירה מריקה נותר אוצר גדול שחלקו הופקד בבנקים במערב אירופה, בווינה, ונציה ואולי אמסטרדם.
הנצחה
- בגלל מותו כגיבור מידי הטורקים המוסלמים העם הקדיש בלדות לזכרו
- 1914 - במלאת מאתיים שנה למותו נערך טקס דתי על יד קברו ב"כנסייה ע"ש גיאורגה הקדוש החדשה"
- 1934 - אחרי בדיקת העצמות שנמצאו בקבר וזיהויין התקיים טקס אזכרה בנוכחות הפטריארך מירון קריסטיה ומלך רומניה קרול השני, וכן ותהלוכה ברחובות בוקרשט, שבה ארונו של ברנקוביאנו נישא מכנסיית הפטריארכיה אל הכנסייה ע"ש "גיאורגה הקדוש" החדשה, לקבורה מחודשת
- 1938 פסל של השליט עשוי ברונזה הוקם בשנת 1938 על ידי הפסל אוסקר האן, לפני "הכנסייה החדשה ע"ש גיאורגה הקדוש" בבוקרשט, באתר הקרוי כיום "הקילומטר אפס"
- 1992 - הכינוס - "סינוד" - של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית הכריז עליו ועל ארבעת בניו, יחד עם וינאקה וקרסקו, כעל קדושים מעונים של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית. ברנקוביאנו יחד עם בניו ושר האוצר שלו נקראים מעתה ואילך "הקדושים הברנקוביאנים וינאקה היועץ".
- אוניברסיטה בעיר פיטשט נושאת את שמו, עם סניפים בערים בראילה וברמניקו ולצ'ה
- סרט תיעודי אמנותי של קלאופטרה לורנציו - Le Palais du Prince Brancoveanu de Mogosoaia.
"ארמונו של הנסיך ברנקוביאנו במוגושואיה"
- ברומניה המודרנית רחובות בערים רבות נקראים על שמו
ראו גם
- 1992 Jean Michel Cantacuzene - Mille ans dans les Balkans, Editions Christian, Paris מסת"ב 2-86496-054-0
(ז'אן מישל קנטקוזן - אלף שנים בבלקן, הוצאת כריסטיאן, פריז 1992 - בצרפתית)
קישורים חיצוניים
- Anton Maria Del Chiaro Istoria delle moderne rivoluzioni della Valachia con la descrizione del paese, natura, costumi, riti e religione degli abitanti Venezia MDCCXVIII, (תולדות המהפיכות המודרניות של ולאכיה עם תיאור הארץ, הטבע, התלבושות, המנהגים והדת של התושבים ונציה 1718 - בעריכת ניקולאיה יורגה 1914, בוקרשט
- הכרוניקה הקנטקוזינית - מאת הסטולניק קונסטנטין קנטקוזנו, במקור הרומני בתעתיק לאותיות לטיניות, ברשת Letopiseţul cantacuzinesc (לטופיסצול קנטקוזינסק)
- צ'זר וסיליו - מות הקדושים של בני משפחת ברנקובאינו - מאמר ברומנית באתר הנוצרי אורתודוקסי רומני "קרדו", גישה ב 3 בינואר 2011
- על המטבעות בוולאכיה של ברנקוביאנו
- תעודה עם חותם וחתימה של קונסטנטין ברנקוביאנו משנת 1692
- אתר הכנסייה ע"ש גיאורגה הקדוש החדשה בבוקרשט
הערות שוליים
- ^ התאריכים הם לפי לוח השנה היוליאני שהיה נהוג אז. לפי לוח השנה הגרגוריאני מלך בין 8 בנובמבר 1688, ל-4 באפריל 1714. גם יום מותו נכנס להיסטוריה לפי התאריך היוליאני 15 באוגוסט 1714, ולא לפי זה הגרגוריאני - 26 באוגוסט 1714.
- ^ Del Chiaro
- ^ Del Chiaro
- ^ C.Cantacuzino - Letopiseţul cantacuzinesc
- ^ Cezar Vasiliu באתר קרדו
- ^ Cezar Vasiliu - באתר "קרדו"
- ^ אתר כנסיית גיאורגה הקדוש החדשה בבוקרשט
- ^ שם
