מאתיי בסאראב
 | |||||
| דיוקן של מאתיי בסאראב, שליט נסיכות ולאכיה | |||||
| לידה |
1580 ברנקובן | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
אפריל 1654 (בגיל 74 בערך) טרגובישטה | ||||
| מדינה | ולאכיה | ||||
| מקום קבורה | טרגובישטה, אחר כך במנזר ארנוטה, מחוז ולצ'ה | ||||
| בת זוג | אלנה נסטורל | ||||
| שושלת קראיובשט | |||||
| |||||
| |||||
מאתיי בסאראב (ברומנית: Matei Basarab, 1580 - 9 באפריל 1654) היה שליט נסיכות ולאכיה בין השנים 1632–1654.
מאתיי היה בנו של דאנצ'וּל מברנקובן (Danciul din Brâncoveni), מי שהיה וורניק גדול בתקופתם של שטפאן החירש ואלכסנדרו הרע ונפל בשדה הקרב כלוחם בשירותו של מיכאי האמיץ. דאנצ'וּל היה בן של ניאגויה בסאראב, מוצא שהצדיק עבור מאתיי את אימוץ השם "בסאראב" לאחר שעלה לשלטון.
המדיניות של בסאראב
מאתיי בסאראב שמר על יחסים טובים עם האימפריה העות'מאנית, לה הייתה נסיכות ולאכיה כפופה והוא, כשליטה, חייב היה לשלם מס. הוא מילא את התחייבויותיו, תוך עמידה על המשמר ונכונות לצאת למלחמה במקרה הצורך, יחד עם העות'מאנים או נגד העות'מאנים. בספטמבר 1632, בשנה הראשונה לשלטונו, הצטרף למסע מלחמה עות'מאני נגד פולין, יחד עם הצבא של נסיכות מולדובה בהנהגת מויסה מובילה והטטרים מבוג'אק. המסע לא הצליח כל כך והסתיים לפני החורף, כך שבמחצית נובמבר כבר שב לבירתו.
ב-1635 עשה יד אחת עם וסילה לופו ושניהם שילמו את השוחד הדרוש לקבלת פסק דין מוות נגד אויבם המשותף בקונסטנטינופול, יווני עשיר ורב השפעה בשם קורט צ'לבי (Curt Celebi). בסאראב השתית את מדיניותו על ברית עם נסיכי טרנסילבניה ושמר על יחסים טובים עם כל שכניו, פרט לנסיכות מולדובה. וסילה לופו, שליט נסיכות מולדובה, ומאתיי בסאראב סיכמו ב-1634 לקיים יחסים ידידותיים, אך כעבור שלוש שנים, ב-1637, התחיל לופו לפעול לתפיסת השלטון בנסיכות ולאכיה, כדי להושיב על הכס את בנו, יואן. את הניסיון הראשון עשה לופו לאחר הפעולה הצבאית רבת המשתתפים נגד הטטרים של הבוג'אק. בסיום הפעולה פנה הצבא של מולדובה אל ולאכיה והתקדם לתוכה עד גאורגיצה (Gheorghiţa). מאתיי בסאראב העמיד נגדו את צבאו וביקש סיוע מראקוצ'י. גנרל של ראקוצי בשם קמני (Kemeny) הגיע לקראת אמצע נובמבר עם עשרת אלפים חיילים ולופו העדיף לסגת ללא מלחמה. הצבא הוולאכי עקב אחר לופו עד הגבול ונעצר, אולם החיילים הטרנסילבניים עברו דרך מזרח נסיכות מולדובה תוך כדי בזיזת הארץ ושבו לארצם.
ב-1639 עשה וסילה לופו ניסיון שני, כשהפעם רצה את השלטון בוולאכיה לעצמו ואת השלטון במולדובה עמד להעביר לבנו, יואן. לקראת ניסיון השתלטות זה עשה לופו עבודות הכנה בקונסטנטינופול, שם הפעיל את חבריו, חילק מתנות נדיבות והציע תשלום חד פעמי של 300,000 טאלרים ולהעלות את המס ששילמו הנסיכויות לאימפריה העות'מאנית בסכום נוסף של מאה אלף טאלרים לכל אחת מהן. תמורת המתנות וההבטחות הוא קיבל ב-2 בנובמבר צו אימפריאלי שביטל את שלטונו של מאתיי בסאראב. וסילה לופו אסף את צבאו ועם סיוע מסוים מהטטרים יצא נגד מאתיי בסאראב. באיגרת לבויארים של ולאכיה קרא להם הסולטאן העות'מאני לא להתנגד ללופו, אחרת ימחה אותם מעל אדמותיהם, יישב על אדמותיהם טורקים ובכנסיותיהם ישמעו את קול המואזין. ב-22 בנובמבר הגיע לופו עם צבאו לפוקשאן (עיר בגבול שבין הנסיכויות) ובמסמך שנכתב כאן כינה את עצמו "אדון מולדובה וולכיה".
מאתיי בסאראב לא נבהל וערך את צבאו לקראת הפולש. וסילה לופו התקדם עד היאלומיצה ומאתיי נערך מולו מעבר לפרחובה, אחד מיובלי היאלומיצה. חלק מצבאו של לופו התפזר תוך חיפוש מלקוח ומאתיי ניצל זאת. צבאו של מאתיי בסאראב צלח את הנחל, כשכל פרש לוקח איתו גם חייל רגלי וכך הפתיע את צבאו של לופו, שלא הצליח לעמוד מולו ונסיגתו הפכה במהרה למנוסה מבוהלת תוך כדי עזיבת הנשק והציוד, שנפלו שלל לידי חילותיו של מאתיי בסאראב. וסילה לופו נמלט לבראילה וכאן כמעט נעצר על ידי מפקדי משטרה טורקים מקומיים, ששמעו על תבוסתו. הוא ברח תוך דילוגים על גדרות ואז ברכיבה עד גאלאץ, כשהוא מותיר מאחוריו את שאריות רכושו. כתוצאה מתבוסתו, בקונסטנטינופול הוצא להורג בחניקה ידידו הווזיר שתמך בו. הסולטאן שלח למאתיי בסאראב גלימה חדשה ומכתב בו נאמר לו שווסילה לופו תקף אותו בלא ידיעת והסכמת הסולטאן.
השלום עם מולדובה ובניית הכנסיות
לאחר מותו ממחלה של יואן, הבן של וסילה לופו, ב-1640, נרגעו היחסים בין לופו ובין מאתיי בסאראב, הם השלימו ואף בנו כנסיות לציון השלום ביניהם.
בשנת 1644 הגיע לחצרו של מאתיי בסאראב משלחת ששלח וסילה לופו ובראשה המיטרופוליט המולדבי ורלאם (Varlaam). המיטרופוליט פעל לשכנע את מאתיי בסאראב שעדיפים יחסי שכנות טובים בין שני השליטים הרומנים וכסימן רצון טוב מוכן וסילה לופו לבנות כנסייה בוולאכיה. מאתיי בסאראב קיבל את הפנייה ברצון רב והשיב שבתמורה הוא יבנה כנסייה במולדובה. וסילה לופו שיקם מהיסוד את הכנסייה של מנזר סטֶלֲיָה (Stelea), בטרגובישטה, שבה היה קבור גם אביו, ניקולאיה. בנוסף לבנייה מחדש של הכנסייה, בנה לופו גם מבני עזר רבים. בו זמנית בנה בסאראב, במולדובה, בחבל פוטנה, את המנזר סובז'ה (Soveja), מנזר מבוצר היטב[1].
קרב פינטה
הפלישה למולדובה
בסוף 1652 שוב התדרדרו היחסים ולגבי הסיבה יש מחלוקת. סברה אחת טוענת שלופו, בעזרת הקוזקים של חתנו, תכנן להרחיב את שלטונו וסברה אחרת טוענת שגאורגי השני ראקוצי החליט להדיח את שליט נסיכות מולדובה וגייס למטרותיו גם את מאתיי בסאראב.
באביב 1653 תמכו ראקוצי ומאתיי בסאראב תמיכה צבאית בלוגופט הגדול של וסילה לופו, גאורגה שטפאן, שמרד נגד לופו וניסה לתפוס את השלטון. גוף לוחם טרנסילבני, בפיקודו של קמני (Kemeny), חדר לנסיכות מולדובה דרך מעברי ההרים המפרידים בינה ובין טרנסילבניה. גוף צבאי ולאכי, בפיקוד הספטאר הוולאכי, דיאיקול בויצ'סקו (Diicul Buicescu) הגיע מכיוון מילקוב[2].
לופו הופתע מהפלישה וכשהפולשים הגיעו לרומאן, הוא נסוג לכיוון חוטין ובהמשך עבר את הדניסטר ושלח לבקש עזרה מחתנו, טימוש חמלניצקי. הפולשים הגיעו בינתיים לבירת נסיכות מולדובה, ליאשי.
שובו של וסילה לופו
לאחר שגאורגה שטפאן הושב על כס השלטון ביאשי, הגיע טימוש חמלניצקי עם צבא של 8,000 קוזקים. טימוש עבר את הפרוט ב-30 באפריל ובפופריקאן (Popricani) הכה את צבאו של גאורגה שטפאן ותפס את השלטון ביאשי. וסילה לופו שב גם כן ולקח את מושכות השלטון לידיו. הוא לא הסתפק בכך והחליט לנקום במאתיי בסאראב - יצא עם כל צבאו ועם צבאו של חמלניצקי לכיוון ולאכיה ובהגיעו לפוקשאן[3], שרף את החלק הוולאכי של העיר.
מהלכי קרב פינטה
במהלך הקרב שנערך בין צבא נסיכות מולדובה, שהסתייע בלוחמים קוזקים, שהונהגו על ידי טימוש חמלניצקי ובין הצבא הוולאכי, ליד כפר בשם פינטה, ניצח הצבא הוולאכי ווסילה לופו וטימוש חמלניצקי נמלטו בהשאירם את צבאם מאחור. הקוזקים הצליחו לסגת בצורה מסודרת וללא אבדות כבדות, אך הצבא המולדבי נופץ, 3,000 עד 4,000 מולדבים נותרו בשדה הקרב וגם 16 תותחים.
לאחר הקרב חדר לנסיכות מולדובה גאורגה שטפאן עם סיוע ולאכי וסיוע טרנסילבני ולאחר קרב שנערך בסרקה הצליח להשתלט על הכס המולדבי.
ערך מורחב – קרב פינטה
מרד חיילי בסאראב
לאחר הניצחון בפינטה תבעו חיילי בסאראב תשלום מוגדל (מענק בגובה שלוש משכורות), כתמורה לניצחון על צבא מולדובה. מאתיי בסאראב, שפצעו הסתבך וסבל ממנו וגם ממות רעייתו, לא מיהר להיענות לתביעת חייליו והם התחילו להחציף פנים ולקרוא לו לפרוש למנזר, כי הוא זקן וחולה מדי וכבר לא מתאים להיות שליט. החיילים תפסו שניים מהבויארים הבכירים, גינאה וראדו ורזארו, שהיו חשודים בעיניהם שמייעצים לבסאראב לא לשלם להם את המענק שתבעו, הוציאו אותם מחצרו של בסאראב אל השדה, לפני החיילים והרגו אותם. החיילים הרגו גם את הבויאר סוקול קורנצאנו, משום שהיה חולה ובזזו את בתי הבויארים האלה. פעם, כשמאתיי בסאראב יצא לטייל מעט בסביבה, מנעו ממנו לשוב לטרגובישטה והשאירו אותו מחוץ לחומות העיר שלושה ימים, כשהם מונעים ממנו מזונות ודורשים שיהפוך לנזיר או שיעזוב את הארץ. מאתיי אסאראב נאלץ להבטיח להם תשלומים ורק כך נתנו לו לשוב למצודתו. הוא תכנן להעניש אותם בצורה חמורה באביב ולהוציא להורג את כל מפקדיהם, אך מותו מנע זאת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Constantin C. Giurescu, Istoria Românilor, volumul III pag' 46 - 65
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ הכנסייה - מופת השלום של השליטים מאתיי בסאראב ווסילה לופו (ברומנית)
- ^ עיר חשובה בנסיכות מולדובה בימי הביניים, אך מאז ירדה מאוד בחשיבותה וכעת יש בה פחות מ-9,000 תושבים
- ^ העיר פוקשאן שוכנת בגבול שבין מולדובה ובין ולאכיה ואוחדה רשמית רק עם כינון רומניה
29706282מאתיי בסאראב