קונסטנטין קנטמיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קונסטנטין קנטמיר (עם זקן לבן) ובנו, אנטיוך

קונסטנטין קנטמיר (ברומנית: Constantin Cantemir; ‏8 (18) בנובמבר 1612 סילישטן - 16 (26) במרץ 1692 יאשי)[1] היה אציל (בויאר) ואיש צבא מולדבי שכיהן כשליט נסיכות מולדובה בין 25 ביוני 1685 ל-27 במרץ 1693. הוא הקים את שושלת קנטמיר או "קנטמירשט" (Cantemirești) ששלטה לסירוגין במולדובה, בשנים שלפני השכנת שלטון הפנריוטים.

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

קונסטנטין קנטמיר נולד בשנת 1612 במשפחה רומנית ותיקה בעלת שורשים טטרי מקרים. דימיטריה קטנמיר בנו מעיד על כך ועובדה זו מקובלת גם על ההיסטוריון אלכסנדרו דימיטריה קסנופול. בשפות הטורקיות, כולל טטרית, המלים "קאן" ו"טמיר" משמעותן "דם" ו"ברזל". לפי יורגו יורדאן השם קנטמיר נפוץ אצל הצ'רקסים והקומיקים, אולם שם זה מקובל מאד בקרב מנהיגי הטטרים נוגאי בחבל בוג'אק. ההיסטוריון קונסטנטין ק. ג'ורסקו סבר, ככל הנראה על בסיס סיפורו של הכרוניקן יון נקולצ'ה[2] שאבות המשפחה השתייכו תחילה למעמד של איכרים חופשיים, הקרויים במולדובה "רזש" (răzeși, ברבים răzeș). הם גרו ביישוב סילישטן במחוז פלצ'יו.[3] לפי חוקר אחר, שטפאן גורוביי, מקור המשפחה היה באצולה הקטנה באזור הדרום-מזרחי של נסיכות מולדובה, שנודע אז כ"הארץ התחתית", ברומנית "צארה דה ז'וס" ("Țara de Jos"). לפי גורוביי אחד מאבות המשפחה היה פטרה סילישטיאנו, שחי בימי שטפאן הגדול.

עם זאת לדברי דימיטריה קנטמיר, הנציג הידוע הראשון של בני קנטמיר היה תאודור קנטמיר, טטרי מקרים שהתנצר, וששירת את השליט שטפאן הגדול ואימץ גם את הכינוי "סילישטיאנו" לפי היישוב שבו התיישב, סילישטן. שטפאן גמל לו במשרה ואחוזות בדרום מולדובה. מאוחר יותר כשכבשו הטטרים את אותן האחוזות, קיבל תאודור כפיצוי שלושה כפרים בחבל פלצ'יו ואת ניהול החבל קודרו[1]. בקרב ההיסטוריונים היו ספקות לגבי אמיתות המענק שקיבל תאודור קנטמיר משטפאן הגדול ושעליו מספר דימיטריה קנטמיר בספרו "תיאור מולדובה".

קונסטנטין קנטמיר היה הילד השני מנישואיו של בויאר שנקרא גם כן תאודור קנטמיר עם אישה בשם מריה. הייתה לו אחות שהתנזרה. האם, מריה, מתה חצי שנה אחרי לידתו של קונסטנטין ותאודור התחתן שוב והוליד עוד בן בשם ניסטור.[4]. האב תאודור קנטמיר נהרג בשנת 1627 בקרבות עם הטטרים. .[1] קונסטנטין קנטמיר התגייס בצעירותו לצבא הפולני ושירת בו כשבע עשרה שנה תחת שלטונם של המלכים ולדיסלב הרביעי ואזה ויאן קז'ימייז' ואזה. הוא הצטיין במיוחד במסגרת יחידה מורכבת ממולדובנים במלחמות נגד השוודים.

המשך הקריירה הצבאית והפוליטית

קונסטנטין קנטמיר על בול של רפובליקת מולדובה משנת 1999

קונסטנטין קנטמיר הגיע לדרגת "רוחמיסטר" או "רוטמיסטר", כלומר קפטן פרשים. אחרי חתימת הסכם אוליבה בשנת 1660 השתחרר קנטמיר מן הצבא הפולני.[5] זמן מה שירת בוולאכיה בתפקיד של דרגטור צבאי - "צ'אוש ספטרסק" (ceauș spătăresc) בימי מלוכתו הראשונה של גריגורה גיקה (1664-1660). בתפקיד זה הצטיין קנטמיר בקרב גיאלו במלחמתם של העו'תמאנים ובני בריתם הרומנים נגד נסיך טרנסילבניה, גיירג' ראקוצי השני. בשובו למולדובה בימי השליט אאוסטרטיה דביז'ה (1665-1661) מילא קנטמיר גם שם תפקידים צבאיים: "רב- קפטן" (căpitan mare), אחר כך בשנים 1672-1681 סרדאר, מפקד הפרשים ו"איספרבניק היער" (ispravnic al Codrului), אחראי על שמירת הגבול המזרחי - ביער טיגץ' (Codrul Tigheciului)- מפני הטטרים,[2][6] .מושבו היה אחר כך באורהיי[4]. קנטמיר הופקד בין היתר גם על הקשרים עם הטטרים ונהנה בקרבם מהערכה רבה.[7] בשנת 1672 ליווה את הסולטן מהמט הרביעי במסעו הצבאי לפולין ובנסיגה על גדת הדנייסטר הצליח עם קומץ לוחמים לחלץ את ההרמון של הסולטן מפני מתקפה הפולנית.[8] קנטמיר מילא גם תפקידים אזרחיים רבים, כולל וורניק של ברלאד בשנים 1664-1668 וקלוצ'ר גדול (וֶל-קלוצ'ר) (1681-1684) (בימי השליט גאורגה דוקה.[3] [9]- ב"שער הנשגב" באיסטנבול. השליט היווני דימיטרי קנטקוזינו היה לסנדק בנו, דימיטריה קנטמיר, אך בהמשך התמלא בקנאה בו וביקש לחסלו. בשלב מסוים שלח אותו כשגריר - "קפי-קיחאיה" באיסטנבול במטרה לסכסך אותו עם המנהיגים העות'מאנים באמצעות עיכוב התשלומים המובטחים להם ולהפיל אותו במלכודת[10]. בימי השליט היווני הבא, אנטוניה רוסט, למשך שנתיים חזר קנטמיר לביתו ללא שום תפקיד של דרגטור.[11]

שלטונו

ביוני 1685, בתמיכת שליט ולאכיה, שרבאן קנטקוזינו, וביוזמת הסרסקר סוליימן האינג'י, הועלה קנטמיר בן ה-73, לכס המלכות של מולדובה במקום דומיטרשקו קנטקוזינו שחזר כשליט והשמיץ אותו בפני העות'מאנים כדי לאבדו. מזימתו של דומיטרשקו נכשלה וטקס מסירתם של אישור המינוי וסממני המלכות לקנטמיר התקיים באיסקצ'ה בניהולו של הסרסקר.[12].

עם כניסתו לתפקיד אולץ קנטמיר לשלוח את בנו הבכור אנטיוך יחד עם עוד ששה בני בויארים כבני ערובה בחצר הסולטן העות'מאני באיסטנבול. כעבור שלוש שנים החליף את אנטיוך הבן הצעיר דימיטריה שנשאר באיסטנבול עד שנת 1691 כשהוחלף שוב על ידי אנטיוך.[4] הבויארים שבחרו בקונסטנטין חשבו שמפאת גילו המופלג וחוסר ההשכלה יהיה שליט חלש ונוח להשפעות מצידם. הכרוניקן יון נקולצ'ה תיאר אותו במלים אלה:

קרוא וכתוב לא ידע, מלבד לחתום את שמו. היה רב-ניסיון. היה לו כושר דיבור בריא, ידע לאכול ולשתות כהוגן. גופו היה מלא סימנים ממלחמות, על הראש ועל הידיים, מזמן שירותו בארץ פולין. קומתו לא הייתה גבוהה; היה שמן, מגודל כרס, סמוק בפניו, עב-שפתיים, וזקנו היה לבן כשלג

(בתרגום חופשי[2]) קנטמיר היה בעל ניסיון צבאי ודיפלומטי וידע לדבר כמה שפות. בשעת עלייתו לשלטון היה אלמן. בסופו של דבר ציפיות הבויארים לחופש תמרון מוחלט התבדו. כווייבוד מולדובה שלט קנטמיר ביד בטוחה וניסה כהבנתו להגן על העם מפני גובי מיסים מושחתים ומפני מכת השודדים שהתרבו בנסיבות הפיכת חלק מהנסיכות לשדות קרב בין הטורקים והטטרים מחד והפולנים והאוסטרים מאידך. קנטמיר ביקש להשליט סדר ושלום במדינתו אבל משימתו הייתה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם המחנות הפרו-פולני והפרו-עו'תמאני בקרב הבויארים. בראש הפרו-פולנים עמדו, בין השאר, האחים וליצ'קו ומירון קוסטין ובראש המחנה הפרו-עו'תמאני עמד יורדאקה רוסט.

קנטמיר היה חייב להצטרף למסעות הצבאים של הטורקים העות'מאנים נגד פולין ונגד האימפריה ההבסבורגית במה שנקרא בזמנו "המלחמה הטורקית הגדולה" ולהתמודד עם פלישות של הטטרים נוגאי ושל מלך פולין לארצו. כינן יחסים עם ההבסבורגים אך דאג שלא לנטוש את המחנה העות'מאני לטובת זה הפולני, כפי שהאיץ בו לעשות שליט ולאכיה שרבאן קנטקוזינו. חשש לשלום בניו שהיו בני ערובה אצל הטורקים והיה מודע מניסיונו בעבר למגבלות הפולנים. עם זאת קנטימיר השתדל לפעמים ליידע את פולין ואת ההבסבורגים על המזימות העות'מאניות ושני בניו, אנטיוך קנטמיר ודימיטריה קנטמיר שאפו להשיג ברית עם האימפריה הרוסית במלחמותיה בטורקים.

בשנים 1685 ו-1686 פלש מלך פולין, יאן סובייסקי, למולדובה, שאת הכתר שלה שאף להעניק לבנו הבכור יאקוב. ב-8-9 באוקטובר 1685 בביצות שעל יד היישוב בויאן התחולל קרב בין סובייסקי וכוחות טורקים וטטרים בפיקודו של הסרסקר סולימאן פאשה. ידם של העות'מאנים הייתה על העליונה והפולנים נאלצו לסגת, וכנראה קנטמיר הקל בחשאי על נסיגתם. מתוך שאיפה להתנתקות מהטורקים, חתם קנטמיר בעיר סיביו הסכם חשאי עם האוסטרים, אך לא יצא לפועל בגלל הניצחונות העות'מאנים בשנים הבאות. בשנת 1691 ניסה שוב מלך פולין יאן סובייסקי בראש צבא של פולנים וקוזקים לגרש את הכוחות הטורקים וההטטרים מאזור הדנייסטר וכבש את המבצר סורוקה. קנטמיר עם בנו דימיטריה, שלחמו בצד העות'מאני השתתפו במצור על המבצרי.[4] בדצמבר 1691 הורה להוציא להורג את האחים וליצ'קו ומירון קוסטין בעילת שוא כי זממו קונוניה נגדו ובכך היטה את מדיניותו לטובת המחנה הפרו-עות'מאני והאנטי-פולני.מאוחר יותר הצטער על המעשה. [13] בעת מסעו של סובייסקי במולדובה הוא כבש גם את מבצר ניאמץ אחרי שקומץ מגניה עמדו במצור למשך 4 ימים. האפיזודה זו הונצחה בנובלה של הסופר הרומני קוסטקה נגרוצי

קנטמיר ניהל יחסים טובים עם הפטריארכיה האקומנית מקונסטנטינופול וראשה, הפטריארך יאקוב השלישי ערך ביקור במולדובה בספטמבר 1688.[13] היחסים עם השליט שרבאן קנטקוזינו, שתמך בבחירתו, הפכו עם הזמן למתוחים. גם הקשרים עם השליט הבא של ולאכיה, קונסטנטין ברנקוביאנו היו מעורערים, כשברנקוביאנו תמך באויביו של קטנטמיר.

קונסטנטין קנטמיר הלך לעולמו ביאשי בשנת 1693 בגיל 81. הא היה אחד השליטים המעטים במולדובה שמת כשהוא יושב עדיין על כס המלכות. הוא הובא לקבורה בכנסיית "ניקולאיה הקדוש של השליטים" (Sfântul Nicolae Domnesc) ביאשי. בהמשך העביר בנו אנטיוך את עצמותיו למנזר מרה (Mera, כיום מירה - Mira) שהוקם על ידו.[13]

קנטמיר הקדיש את המנזר קפריאנה למנזר זוגראפו שעל ההר אתוס וב-1690 את מנזר מרה למנזר ואטופדי הנמצא גם כן על הר אתוס.[13]

נשותיו וצאצאיו

נשים:
  • אנסטסיה גיקה בתו של השליט גאורגה גיקה - נפטרה 40 יום אחרי החתונה
  • רוקסנדרה גאנה או גנסקו
  • אנה באנטש - אחיינית של אשת השליט גאורגה דוקה
ילדים:
בנים - מנישואיו לאנה באנטש:

דמותו במדיה האמנותית

  • תמונתו בתחריט על נחושת מאת דוד ז'רום, פרנסואה לנגלואה וקלוד ויניון, נמצאת באוסף הגרפי הממלכתי במינכן.[14]

תחריט דומה חתום על ידי פרנסואה לנגלואה, מן העיר שארטר (1647-1589) עם חתימה והקדשה השתייך בעבר לאוסף המוזיאון האתנוגרפי ו.א.דשקוב במוסקבה והחל מ-1924 נמצא במוזיאון הממלכתי להיסטוריה במוסקבה. ככל הנראה לנגלואה התיידד עם קנטמיר בפולין ואירח אותו בפריז בשנים 1647-1643.[15]

לקריאה נוספת

  • Ion Neculce, Letopiseţul Ţării Moldovei, Ed. Științifică, Bucureşti, 1968, p. 74-82
  • Jean Louis Carra Histoire de la Moldavie et de la Valachie 1777
  • 1944 Constantin C.Giurescu Istoria Românilor vol.III partea I
  • P.P.Panaitescu Dimitrie Cantemir. Viaţa şi opera. Biblioteca istorică III.. Editura Academiei R.P.R.,1958
  • - Stănel Ion - art. Constantin Cantemir în Vasile Mărculeț (coord) - Dicționarul Domnilor "Țării Românești și ai Moldovei, Meronia, București 2009

(יון סטנל - הערך "קונסטנטין קנטמיר" ב-וסאילה מרקולץ (קואורדינציה) - לקסיקון שליטי ולאכיה ומולדובה

  • , Victor Ghilaș Relații cultural artistice ale dinastiei Cantemir cu Franța, La Francopolyphonie 4 Université Libre Internationale de Chișinău 2009

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קונסטנטין קנטמיר בוויקישיתוף


Ion Neculce Letopisețul Țării Moldovei (יון נקולצ'ה - כרוניקת ארץ מולדובה- במקור הרומני)

Dimitrie Cantemir Vita Constantini Cantemyrii (בלטינית)
Cantemir, Dimitrie (1960), Viața lui Constantin Cantemir,, Editura de stat pentru literatură și artă, București 1960 (תרגום לרומנית)
ויקיטקסט - אנציקלופדיה ברוקהאוס ואפרון (ברוסית)

Demir Dragnev - Domnii Țării Moldovei, Civitas, Chișinău 2005

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Cantemir Viața lui Constantin Cantemir ע' 2
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 I.Neculce פרק י"א
  3. ^ 3.0 3.1 C.C.Giurescu 1944 עמ' 212
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 D.Cantemir Descriptio Moldaviae תקציר ביוגרפיה של דימיטריה קנטמיר מאת קוסטקה נגרוצי
  5. ^ D.Dragnev
  6. ^ D.Dragnev
  7. ^ ...D.Cantemir Viața עמ' 7-6
  8. ^ ...D.Cantemir Viața עמ' 8
  9. ^ ...D.Cantemir Viața עמ' 7
  10. ^ ...D.Cantemir Viața עמ' 9
  11. ^ ...D.Cantemir Viața עמ' 10
  12. ^ Dimitrie Cantemir - Viața...ע' 21-19
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Stănel Ion
  14. ^ באתר europeana
  15. ^ V.Ghilaș עמ' 78
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24971836קונסטנטין קנטמיר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קונסטנטין_קנטמיר&oldid=742747"