קהילת יהודי נים
קהילת יהודי נים החלה, כמו עיירות רבות אחרות בדרום צרפת, עוד בימי הביניים המוקדמים. למרות העוינות מהאוכלוסייה הנוצרית, הקהילה היהודית הייתה פעילה מאוד בנים עד לגירושה מממלכת צרפת ב-1394. במהלך המאה ה-18 היא פרחה שוב ומילאה תפקיד משמעותי בהיסטוריה של יהדות צרפת. הקהילה כולה הושמדה במהלך מלחמת העולם השנייה, אך במהלך שנות ה-60 חוותה תחייה עם הגעתם של מהגרים מאלג'יריה.
הקהילה היהודית של נים בימי הביניים
היהודים עד גירושם ב-1306
אין תיעוד לתאריך המדויק של הגעת ראשוני היהודים שהתיישבו בנים, אך ידוע שחלקם גורשו מספרד בשנת 672 על ידי וואמבה, מלך הוויזיגותים, והתקבלו בברכה על ידי הילדריק, רוזן נים. הקהילה היהודית בנים שגשגה וחוותה יחסים טובים עם שכניה הנוצרים, היא הפכה למרכז ללימודי דת והפכה לאחת הקהילות היהודיות הפעילות ביותר בלנגדוק.
לקראת סוף המאה ה-13 מנתה הקהילה כמאה משפחות. מתוכם היו מנהיגים ורופאים בולטים. וברוח הסובלנות של תושבי נים, אחד מחברי הקהילה, בשם דוראנט, כיהן בתפקיד מנהלי בבית המשפט. אולם במהלך המאה ה-13 מצבם של היהודים התדרדר בעקבות מספר החלטות שהתקבלו במועצות אזוריות. בולטת במיוחד החלטה שהתקבלה בנים בשנת 1284[1] ובה מוזכרים האמצעים בהם נקטה הכנסייה כדי להשפיל את היהודים ולהפרידם מהחברה הנוצרית. אמצעים אלה בוצעו על ידי הבישוף ברטרנד השני מלנגויסל, הבישוף של נים מ-1280 עד 1324. בין היתר, הוא הורה ש”יהודי נים ילבשו בכל עת ורד[2] באמצע החזה, כדי להבדיל אותם מהנוצרים”. וכן, הגזרות המגבילות האחרות שהתקיימו בכל מקום בצרפת[3], יושמו בנים בקפדנות יתרה.
בשנת 1295 הורה המלך פיליפ הרביעי לעצור את היהודים העשירים ביותר במדינה ולהחרים את סחורתם. לערוך רשימת מלאי של ממונם ולהודיע לו מהו ערכם, וכן לבצע חיפושים בכל הבתים, היהודים והנוצרים, כיוון שייתכן והיהודים החביאו בהם כסף וחפצים. הבישוף של נים, שהוביל את ההגבלות נגד יהודי נים, התחייב לקחת את היהודים תחת חסותו כדי להגן על האינטרסים שלו מול המלך פיליפ הרביעי, ומחה כנגד הפעולות שננקטו ובעקבות דבריו המלך הורה על החזרת הרכוש ושחרור יהודי העיר העצורים[4].
בשנת 1306 הורה המלך פיליפ לגרש את כל היהודים מממלכת צרפת, כדי לנכס לו את רכושם. ב-23 ביולי 1306, הוגש ליהודים צו הגלייה ובו נמסר כי יש להם חודש לעזוב את אדמת צרפת. יהודים רבים מנים ברחו לפרובנס שהייתה שייכת לאימפריה, רוסיון שהשתייכה לממלכת מיורקה, סבויה, איטליה או ספרד. מעטים התיישבו בארץ ישראל. כל רכושם הוחרם באופן מיידי והחל מה -16 באוגוסט, צו הורה למפקחים בעניינם של היהודים להעמיד את המבנים שנתפסו למכירה. מ-20 בנובמבר של אותה השנה הם החלו במכירת הרכוש היהודי.
היהודים משובם לנים ב-1315 ועד גירושם ב-1394
בשנת 1315 קרא המלך לואי העשירי להחזיר את היהודים לממלכתו, זאת בשל סיבות כלכליות, אולם רכושם לא הוחזר להם, לא הייתה להם אדמה או גפנים ועם חזרתם הדבר הראשון יהיה לנסות לגבות את חובותיהם. אולם בשנת 1317 המלך המלך פיליפ החמישי שלח מכתב בו הוא מצווה לא לאפשר ליהודים לדרוש ריבית, והמליץ לחייבם ללבוש את אמצעי הזיהוי שלהם כיהודים על בגדיהם זאת ” כדי למנוע את אי הנוחות והשערוריות שיגרמו מכך, במיוחד ביחס לנשים, אם לא יקבעו הבדלים בין יהודים לנוצרים”[4] בהמשך המלך שארל הרביעי, יורשו של פיליפ החמישי, גם כפה על היהודים קנס גבוה[5].
פעם נוספת גורשו יהודי נים הפעם על ידי המלך פיליפ השישי שלאחר תבוסתו בקרב קרסי שבעקבותיו דרש את עיקול חובותיהם. אך בשנת 1359 קראו להם לשוב כדי לשלם בעזרתם את הכופר עבור המלך ז'אן השני שהיה אסיר של האנגלים. היהודים היו מעודדים מהתנאים שהוצעו להם, וחזרו במספרים גדולים לנים ולכל ערי הדרום[5].
בהחלטת מועצת העירייה מ-24 ביוני 1359 היהודים הופרדו מהאוכלוסייה הנוצרית[6]., אך המקום שנבחר היה ממוקם ליד חומות העיר, וחלק מהתושבים הנוצרים נהגו לזרוק לעברם אבנים, לכן הקהילה ביקשה ממועצת העיר להקצות להם אזור נוסף. ההחלטה על כך התקבלה ב-19 באוגוסט 1359 לאחר מכן הם עברו לחלקים נוספים בעיר. בשנת 1367 התיישבו היהודים במחוז שנוצר על יד הרחובות סן אנטואן, פרסק ודה לה מדלן. היהודים גרו שם בקבוצות, אך הרובע לא היה סגור ונראה שהכניסות והיציאות שלהם מהאזור לא נבדקו.
ב-9 בדצמבר 1360 פורסם צו מלכותי המבטל את התנאים הטובים שהעניק ז'אן השני ובכך מוחק כמעט את כל הפריבילגיות וההטבות שניתנו בעבר. בשנת 1364 שארל החמישי הגדיל את ההיטלים על היהודים[5].
ב-7 בספטמבר 1394 שארל השישי חתם על צו מלכותי המורה לכל היהודים לעזוב את הממלכה לאלתר. ב-17 באותו חודש מנהל מחוז נים קיבל את הפקודה להעביר את היהודים שבאזורו למקום מבטחים מחוץ לממלכה. הוא העניק להם דחייה של מספר ימים אך החל מה- 3 בנובמבר צווים מלכותיים נוספים הורו לאסוף את רכושם של היהודים. יהודי נים מצאו מקלט בעיקר בקונטה ונסן (אנ') (חלק ממדינת האפיפיור) הקרובה, בתקווה שאולי יוכלו לחזור שוב לביתם[7].
היהודים בנים בתקופת המהפכה והאימפריה
במהלך המאה ה-18 השתפר מצבם הכלכלי של יהודי קונטה ונסן. רבים מהם עברו ברחבי דרום צרפת, חלקם התיישבו באופן קבוע למחצה בנים ובמונפלייה. בשנת 1791 הצביעה האספה המכוננת הלאומית בעד סיפוח אביניון והאיחוד המחודש של קונטה ונסן לממלכת צרפת. מעתה ואילך, יהודים רבים מהקונטט, שניצלו את מעמדם החדש כאזרחים בעלי זכויות מלאות, התיישבו לצמיתות בנים. במהלך שלטון הטרור מרדכי מיררג'ס, חזנה של נים אולץ להשתטח בפני מזבח התבונה. דוד קרמיאו נכלא בנים לפני שהועבר לניס והוצא להורג ב-18 ביולי 1794. ב-1802 נקבע על ידי נפוליאון, אז הקונסול הראשון, מפקד האוכלוסין של היהודים לפיו מנתה הקהילה היהודית של נים 371 אנשים, חמישה מתוכם היו חברי סנהדרין. כ-359 מקונטט ונסין, כשחלקם מל'איל-סור-לה-סורג. הערכה היא שמספרם הוכפל בין 1789–1792, עקב המלחמה בין אביניון לקרפנטרס[8].
ב-31 במאי 1806, נפוליאון קיים אספה בה קיבץ יהודים בולטים. ובה החליט להחיות את הסנהדרין כדי לאכוף את ההחלטות שהתקבלו על ידי האספה. מתוך 71 הצירים שנבחרו על ידי השלטונות הקיסריים לסנהדרין הגדולה[9], חמישה היו רבנים מנים (מתוך שמונת הרבנים המתגוררים בה), וזה היה ייחודי בהתחשב בעובדה שמרבית הקהילות המחוזיות האחרות יוצגו על ידי רב אחד[10].
הקהילה היהודית במאות ה-19 וה-20
בשנת 1840 מפקד האוכלוסין של יהודי נים צוין כי הקהילה מנתה 414 נפשות או 113 משקי בית לעיר שב-1844 הסתכמה ב-54,245 תושבים, מתוכם 26% פרוטסטנטים והשאר קתולים. האוכלוסייה היהודית הייתה אפוא מיעוט קטן מאוד. לפי לוסיין סימון[11] ניתן לחלק את חברי הקהילה היהודית לשלוש קבוצות גדולות, לפי מקצועו של ראש המשפחה: "שליש בבורגנות האמצעית: בעלי בתים, סוחרים, מקצועות חופשיים. שליש בבורגנות הקטנה, סוחרי נציבות, חייטים. השאר הם פשוטי העם, בעלי מלאכה קטנים, פקידים, רוכלים". יש להוסיף להם נשים צעירות שעובדות ברקמה או בכביסה. בשנת 1872 היו בקהילה היהודית 380 חברים.
עד 1842 למדו הילדים היהודים של נים שיעורים בבתי הספר השונים של העיר. מתאריך זה הקימה הקהילה בית ספר לבנים ועוד אחד לבנות בהנחייתה של העלמה ברונשוויג. שני בתי הספר אושרו על ידי מועצת העיר.
בשנת 1858 פנתה הקהילה היהודית של נים אל יוסף שמעון[12], יליד מוטרשולץ שבריין התחתון והוכשר בבית הספר הרבני של מץ, בבקשה להוביל את בית הספר שלה לבנים, שבו היו אז עשרים וחמישה תלמידים. בית הספר הפך ל"בית ספר קהילתי לילדים יהודים" ובשנת 1881 עם החילון של בתי הספר הפך לבית ספר קהילתי. תהילתו של יוסף סיימון כמגן נלהב של הרפובליקה ויהודי אדוק, משכה סטודנטים פרוטסטנטים וקתולים. ב-1886 פרסם את תולדות יהודי נים בימי הביניים[13]. ופרסם מספר ספרים על הוראת ילדים בקרב העברים בעת העתיקה[14] ובקרב היהודים בימי הביניים[15]. היה מעורב בחיי החברה ודאג להכשרה מקצועית של פועלים ואומנים בעיר נים.
עם היהודים המפורסמים במאות ה-19 וה-20 נמנים אדולף כרמיה מדינאי צרפתי-יהודי שכיהן כשר המשפטים של צרפת והיה מחבר צו כרמיה ב-1870 שהעניק אזרחות צרפתית ל-35,000 יהודי אלג'יריה וייסד את ארגון כל ישראל חברים. הפובליציסט והפילוסוף ברנאר לזר שהיה מחויב להגנתו של אלפרד דרייפוס והמשיך במאבק למען היהודים שהיו בסכנה ברוסיה וברומניה[16].
הקהילה היהודית במלחמת העולם השנייה
לאחר הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת ב-22 ביוני 1940, הפכה נים לאזור החופשי ועברו אליה מהאזור הצפוני, שנכבש על ידי הנאצים, משפחות יהודיות רבות.
ב-11 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים והאיטלקים לאזור החופשי. כוחות גרמנים התבססו בנים ובפוג'וט, ואחריהם הגיעו כוחות נוספים לרוב הערים האחרות. הגסטפו עבר לנים בשדרות גמבטה 13.
היהודים נרדפו, נעצרו ונכלאו במחנות לפני שגורשו באופן מאסיבי למחנות השמדה במזרח. מעטים מאוד שרדו. ב-25 וב-26 באוגוסט 1942, סריקה כללית בנים על ידי משטרת וישי הביאה למעצרם של 59 גברים, נשים וילדים שהועברו לידי הגרמנים ולאחר מכן גורשו. העמותה אנונימית, צדיקים ונרדפים בתקופה הנאצית בקומונות של צרפת (AJPN) מפרטת 19 משפחות יהודיות שנעצרו בנים, תוך ציון תאריך גירושן, שיירתן ויעדן הסופי[17].
היהודים בעת הנוכחית
לאחר מלחמת העולם השנייה, הצליחה הקהילה היהודית להשתקם עם חזרתם, בשנות ה-60, של רבים מיהודי אלג'יריה. בנוסף לבית הכנסת יש לקהילה מרכז קהילתי עם תלמוד תורה המעביר שיעורי דת לילדים בקהילה. בתחילת שנות ה-70, ראש עיריית נים, אמיל ז'ורדן, העניק לקהילה, שביקשה זאת, זיכיון תמידי לבית הקברות Pont de Justice, בצפון מזרח העיר[18].
בית הכנסת בנים
ב-1793 החליטו כמה סוחרים יהודים מהקונטה ונסן, שהתיישבו בנים, לבנות בית כנסת. בית הכנסת מוקם בקומה הראשונה ובקומת הקרקע היו מגורי הרב, תנור המצות או המקווה.
בית הכנסת שוחזר בשנת 1893 וחזית הרחוב הנוכחית מתוארכת לתקופה זו. מאז, הוא לא עבר שום שינוי ניכר. בית הכנסת ממוקם ברחוב רוסי 40, ברחוב שקט, ליד מרכז העיר נים. זהו בניין בעל שני מפלסים עם חזית בהשראת האדריכלות הרומנסקית. בקומת הקרקע שתי דלתות עץ כפולות, מעליהן טימפנון עם קשת חצי עגולה, עם קשתות מעוטרות.
הקומה הראשונה, מופרדת מהקומה התחתונה באפריז ומעליו לוחות הברית משיש, עם עשרת הדיברות הכתובות בעברית, מעליהם, אוקולוס (פתח), ומשני צדדיו, שני חלונות עם קשתות חצי עגולים המוקפים בעמודים קטנים. חדר התפילה המחופה בקומה הראשונה מציג את השפעתם של בתי הכנסת מקונטה ונסן.
-
חזית בית הכנסת -
בתוך בית הכנסת -
ארון הקודש -
בתוך בית הכנסת יחד עם עזרת נשים -
חזית המבנה משנת 1902
בית הכנסת העתיק
בית כנסת, היה קיים עוד לפני גירוש היהודים ב-1306. ב-1886 יוסף שמעון[4] מיקם אותו ב rue du Chapitre, באתר הנוכחי של Hôtel de la Prévôté. לפי גרמר דוראנד[19], הרחוב הסמוך נקרא בזמנו rue de la synagogue (רחוב בית הכנסת) והוא הוחרם על ידי המעצמה המלכותית ב-16 באוגוסט וב-1306 נמכר יחד עם שאר נכסי היהודים. כאשר חזרו היהודים ב-1359, באופן זמני, בית הכנסת הזה, אם עדיין היה קיים, היה אז מחוץ לרובע היהודי החדש שהוקצה להם, בין רחוב דה ל'אטואל לרחוב פרסק, ולכן לא יכול היה לשמש מקום תפילה עבורם.
קישורים חיצוניים
- איזידור זינגר, ס. קאהן, "יהדות נים", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ שארל ג'וזף הפלה, תולדות המועצות על פי מסמכים כלליים, כרך ב. 5, 1863 (מהדורה מחודשת 1912), עמ'. 1452-4
- ^ אין הכוונה לורד אלא לפיסת בד עגולה הדומה לשושנה.
- ^ עם הגזרות: איסור ליהודים להסתובב ברחוב בזמן יום הפסיון, לעבוד בפומבי בימי ראשון ובימי חג, למכור בשר או לאכול אותו בגלוי בתענית ובימים בהם נוצרים נמנעים מכך. מכיוון שהיהודים רואים באוכל של נוצרי מטונף, אין לאכול את האוכל שלהם או לשבת איתם לארוחה. נוצרי לא יחיה עם יהודים באותו בית, לא יפנה לרופאיהם או יתרחץ איתם. ויהודים לא ישמשו בתפקידים ציבוריים ועוד.
- ^ 4.0 4.1 4.2 ההיסטוריה של יהודי נים מסוף המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-14. יוסף שמעון, 1886.(בצרפתית)
- ^ 5.0 5.1 5.2 ישראל בדרייד, היהודים בצרפת, באיטליה ובספרד, חוקרים על מדינתם מאז פיזורם ועד ימינו, במסגרת הדיווח של החקיקה, הספרות והמסחר; עורכים: האחים מישל לוי; 1859; עמוד: 235; (ASIN B001DALYC4); הוצאה מחודשת: הוצאת קסינגר; 10 בספטמבר 2010
- ^ נים ורחובותיה; עורך: אלבין מישל; 1876; כרך 1; עמודים: 247 עד 250
- ^ דום ג'וזף וייסטה: היסטוריה כללית של לנגדוק; כרך IV; עמוד: 407; סדרה: לנגדוק; 24 באפריל 2010; (ISBN 2845751656 ו-978-2845751651)
- ^ איזידור זינגר, ס. קאהן, "יהדות נים", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- ^ ברנהרד בלומנקרנץ ואלברט סובול: לה גרנד סנהדרין דה נפוליאון; עורך: אדואר פרטי; אוסף Franco-Judaïca; טולוז; 1979; (ASIN B0014L10PS)
- ^ לוסיאן סימון: "הקומטאטינים של נים והסנהדרין הגדולה"; עלון רבעוני של ה-ACIP (האגודה לתרבות של יהודי האפיפיור); רבעון 1 1994; מספר 3; עמודים: 15
- ^ לוסיאן סימון: מעמדם האזרחי של יהודי נים ופונט-סן-אספריט; חוג גנאלוגיה יהודית; 2000; (ISBN 2912785146)
- ^ יוסף שמעון (1836-1906):מורה אלזסי בארץ קומטאטין, מלומד, רפובליקאי (בצרפתית)
- ^ יוסף שמעון: תולדות יהודי נים; מוציא לאור: Librairie André Catélan; 1886
- ^ יוסף שמעון: חינוך והדרכה של ילדים בקרב היהודים הקדמונים; עורך: א.קטלן; 1879; (ASIN B001BPWPI
- ^ יוסף שמעון: האקדמיה של נים. חינוך בקרב היהודים ובמיוחד בקרב יהודי צרפת בימי הביניים; מוציא לאור: חשיפות מאת פ. צ'סטנייר; 1893;
- ^ קהילת יהודי נים, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי.
- ^ אתר צדיקים ונרדפים בתקופה הנאצית בקומונות של צרפת (AJPN)
- ^ קונסיסטוריה של נים
- ^ גרמר דוראנד: ספרות של הפרק של כנסיית הקתדרלה של נוטרדאם דה נים; עורך: א' קת'לן; נים; 1874
36175379קהילת יהודי נים