קהילת יהודי יזד
יהדות יזד (YAZD) היא קהילה יהודית שהתמקמה, ככל הנראה בימי הביניים המוקדמים, בעיר יזד, בירת מחוז יזד, אשר באיראן.
במקום נתגלו ממצאים ארכאולוגים עתיקים במיוחד של כתבי נביאים אחרונים[1] מן המאה ה-9.
מנהיגה הרוחני הנערץ של קהילת יזד הוא מולא אור שרגא שחי בתחילת המאה ה-19, והשפעתו בקרב העדה היזדית ניכרת עד היום.
יהודי יזד, היו מהקהילות הראשונות של יהדות איראן שעלו לארץ מיד עם קום המדינה. הם השתקעו בעיקר בירושלים ובצפת. בירושלים אף הוקם בית הכנסת המרכזי של העדה, בית כנסת היזדים.
תולדות הקהילה
לא ידוע על תאריך ההגעה המדויק לעיר יזד, אך סיפור השתכנותם של היהודים הראשונים ביזד עבר מדור לדור. היהודים הראשונים שהגיעו ליזד היו ארבעה אחים עם בני משפחותיהם שגלו מהעיר אספהאן. באספהאן הם היו שרי מלוכה, אך בעקבות עלילת הגויים נגזרה עליהם מיתה, ולאחר דין ודברים התקבלה הקלה בעונשם והיה עליהם לגלות ליזד המדברית והמנותקת. בדרך ליזד הם חוו קשיים רבים, ביניהם מעשי שוד אלימים וסכנת חיים ביערות. אך למרות הכל הם התעקשו במסירות לקיים מצוות ולשמור את השבת.
בתחילה, לא הורשו היהודים להיכנס לתוך העיר יזד, והם השתכנו ליד העיר במבנה ששימש בעבר כרפת. הם שיפצו והתאימו אותה לתנאי מגורים, ואף בנו מבנים נוספים באזור עד שהפכו לשכונה של ממש. לשכונה ניתן השם מירמאבד ע"ש מרים - אחת מארבעת האחים - שהייתה הרוח החיה. מרים תרמה רבות להרמת המורל ואף סייעה, בחכמה רבה, בשיפור התנאים הפיזיים.
הקהילה המתהווה לא הצליחה להשיג ספר תורה בגלל השודדים שארבו בדרכים. ספר התורה הראשון הובא מאספהאן על ידי יוכבד, עוד אחת מארבעת האחים. יוכבד נידבה את עצמה להביא לבדה את ספר התורה, שכן השודדים לא היו פוגעים בנשים. גם לה גמלה הקהילה והקימה על שמה את בית-כנסת יוכבד[2].
בהמשך נבנתה שכונה נוספת, אהרסון ובנוסף, החלו לאפשר ליהודים להקים בתים בתוך העיר, כך שהיהודים רוכזו בשלושה מוקדים שונים. כאשר אחד מהיהודים הציל את המלך השנוא עבאס שאה הראשון, הוא ביקש בתמורה לרכז את היהודים בתוך העיר וכך היהודים רוכזו בעיר בשתי שכונות: הרחוב העליון והרחוב התחתון כשביניהן היה השוק. מעדויות שונות ניתן להסיק שלא היה קשר הדוק בין תושבי השכונה העליונה והשכונה התחתונה. הרחוב התחתון היה בעל אופי כפרי יותר, ולעומתו הרחוב העליון היה בעל אופי עירוני-בורגני.
הווי החיים בקהילה
עיסוק היהודים
רוב יהודי יזד היו עניים והתפרנסו באחת מן החלופות הבאות:
• מסחר - דרך המשי שעברה בעיר יזד היוותה מקור פרנסה חשוב עבור היהודים. הם הצטרפו לשיירות המסחר הרבות.
• פונדקאות - יזד ממוקמת על סף המדבר ושימשה כתחנת מעבר ומנוחה. דבר זה אפשר לתושבי המקום ובכללם היהודים להתפרנס משירותים שונים שנתנו לעוברי הדרכים ולבעלי החיים. כגון: האכלה, צידה לדרך ואף שירותי אבטחה לשיירות.
• תעשיית המשי - בעיקר ברחוב התחתון. עסקו בגידול עצי תות כבית גידול לתולעי המשי ובטוויית חוטים על ידי כח עבודה נשי.
• תעשיית האופיום - האופיום היה חוקי בפרס, כיוון שתנאי השטח שלה התאימו לייצורו. בנוסף, היהודים לקחו חלק בייצוא למזרח הרחוק[3].
הרבנים וההנהגה היהודית
מולא אור שרגא
המנהיג הגדול של יהדות יזד היה המקובל הרב אור שרגא. הוא נקרא בפי כל "מולא אור שרגא". הרב נולד וחי ביזד במאה ה-18, הוא שימש כמוהל, שוחט, בודק ודיין. הוא סייע ליהודי קהילתו, היה בקשר עם יהודי ארץ ישראל ואף עמד בקשרים עם הגויים שראו בו צדיק.
הוענק לו התואר "מֻלָּא", ראשי תיבות של "מי לה' אלי". תואר זה ציין אדם חכם, שומר מצוות וירא ה'. הרב כונה בפי היזדים "מולא אור הראשון", אך הוא תמיד היה אומר - אני רק "שרגא", כלומר אור קטן (בשפה הארמית)
כשנפטר, רבים פקדו את קברו אשר הוצב בקצה העיר. יהודים וגויים כאחד התפללו בקברו. דמותו המיוחדת כל כך נשארה חרוטה בלב כל יוצאי יזד. על מנת לסבר את האוזן אפשר לומר כי הרב מולא אור שרגא היה בשביל יהודי יזד כמו הרב עובדיה יוסף.
נותרו מסורות רבות בעדה הקשורות לדמותו ולהיותו צדיק ובעל מופת. אגדות מופלאות וסיפורים מרתקים נותרו סביבו. למשל, לאחר פטירתו של הרב שרגא, סיפר משמשו שהרב היה לומד בערב שבת תורה עם אליהו הנביא וכן הוא היה נפגש עם שני רבנים קבועים ללימוד תורה יחד: ר' דרוויש מהעיר שיראז ור' משה מהעיר קשאן שהגיעו אליו בקפיצת הדרך. כמו כן מספרים כי הבעל שם טוב התבטא פעם: "יש לי ידיד במרחקים, הרב אור שרגא".
כתבים מהרב מולא אור שרגא: יום אחד הגיע לקהילת יזד שד"ר בשם חכם אליהו מהעיר חברון. השליח הגיע לאסוף כספים מהקהילות השונות בפרס, אך שהגיע ליזד יהודי הקהילה לא רצו שהשליח יטרטר בדרכים המשובשות. הרב מולא אור שרגא שלח איגרת מיזד אל קהילת משהד, בה הוא פונה ליהודי הקהילה בבקשה לכבד בכבוד גדול את השליח, לאסוף כסף מכל הקהילה ולשלוח ליזד, כיוון ששם נשאר השליח. מסיפור זה אנו עדים לקשר שהיה ליהודי פרס עם ארץ ישראל ולדאגתם הכנה כלפי שליחיה. אגרת נוספת שמצויה בידנו היא איגרת בה הרב אור שרגא קורא ליצחק בן יהודה כהן ליזד, כדי לפרנס את אשתו וילדיו אשר נותרו ללא פרנסה עם לכתו למשהד[3].
רבנים נוספים
לעת פטירתו הודיע מולא אור שרגא לנאספים ליד מיטתו כי הוא מחלק את תפקידיו לשני בניו שהיו לו: הרב שמואל, יקבל את נושאי הדיינות ומורה ההוראה. והרב משה, יקבל את נושאי המילה, השחיטה והבדיקה. צוואתו התקיימה במלואה וכל בן הצליח מאד בתחומו. ברבות השנים צאצאיו המשיכו להנהיג את יהדות יזד[3].
ארגון חֱבְּרה
ארגון גמילות חסדים שייסד קמאל (על שמו נקרא בית כנסת קמאל), במטרה לעזור לכל יהודי שנקלע לקשיים. קשיים מול השלטונות, יישוב סכסוכים.
מול הגויים השכנים או סיוע לנזקקים ולחסרי ישע. בארגון היו חברים מנין אנשים שתרמו מכספם וממרצם להצלחת העניין[2].
בתי הכנסת ביזד
למרות העוני הרב של בני יזד הם לא חסכו עמל וטרחה בהקמת מקומות תפילה נאותים בעירם. כתריסר בתי כנסת היו קיימים באזור מגוריהם. בית הכנסת הגדול והמרכזי היה מחולק לשניים, מקום פתוח לקיץ ומקום סגור לימות החורף. היו בו מקווה, תנור למצות ושירותי דת נוספים. במקור הוא נקרא בית כנסת קֱמָאל, ע"ש איש עשיר ופעיל מאד בקהילה.
שמות בתי הכנסת היו קרויים על שמם של אישים חשובים שפעלו בקהילה וכן הם מבטאים את ההיסטוריה של קהילת יזד: בית כנסת "יוכבד", בית כנסת "מולא שמואל" על שם הרב שמואל שכנראה היה מייסדו, בית כנסת "</nowiki>מולא אג'בבא"</nowiki> שהיה נינו של מולא אור שרגא, בית כנסת "</nowiki>חג'י הומיון"</nowiki> שזכה לתואר חאג'י ולהוקרה רבה על כך שעלה לירושלים.
בתי כנסת מוכרים נוספים: בית כנסת עלי, בית כנסת אליהו, בית כנסת ניסן ובית כנסת חכם, אותו בנה כנראה משה טבקול.
מעניין לשמוע על בית כנסת נוסף אשר קראו לו "חדש", כי בתקופה מסוימת היה חדיש משאר בתי התפילה, ושם זה המשיך לדבוק בו לאורך השנים.
בתי הכנסת ביזד שימשו כמקום התכנסות לעדה, באירועי שמחה או להבדיל בשעות אֶבל. בבית הכנסת קיבלו מידע על הנעשה בחוץ ובעולם וזה היה כעין חדשות. הלימוד, הדרשות והתפילה גיבשו את היהודים בקהילה. אחווה חזקה הייתה בין באי בית הכנסת, מעין תחושה משפחתית בגורל זהה[3].
בתי החינוך
עד שנת 1928 לא היה ביזד בית ספר חינוכי עבור הילדים. אולם בשנה זו, הקימו את בית הספר הראשון ביזד. כל זה בעזרת "מרכז התרבות העולמי" בפריז שבצרפת. מוכר בשם אליאנס או כי"ח,
כי"ח שלחה מנהל שיעמוד בראש, מר אנדרה קוהנקה, ומתרגם בשם מר דוד נשיא. עם כניסתם לשערי יזד הם החלו לפעול במרץ: שכרו מבנה בן 9 חדרים ובו 5 כיתות לימוד. הם דאגו לארוחת צהריים חמה כל יום, ופעמיים בשנה התלמידים קיבלו ביגוד אחיד וזוג נעליים על חשבון כי"ח. דבר זה היווה תמריץ ליהודי יזד העניים לשלוח את ילדיהם לבית הספר.
בשנת 1946 כבר היה ביזד גן ילדים, בית ספר לבנים, בית ספר לבנות וכן תיכון לבנים. אחד מתלמידי בית הספר המפורסמים הוא משה קצב[3]. בחופשות ההורים שלחו את ילדיהם אל חכמי יזד על מנת שיעמיקו בלימוד התורה ומקצועות קודש[3].
הניב היזדי
יהודי יזד אינם מדברים בפרסית, אלא ביזדית. השפה היזדית היא דיאלקט לשפה הפרסית שנשתרש במחוז יזד. ישנם הבדלים מינוריים בין היזדית היהודית ליזדית של הגויים.
בעיר כרמאן מדוברת השפה היזדית, זאת משום שיהודי כרמאן מקורם ביזד[2].
יחסי יהודים-גויים
פרס של אז הייתה מדינה מוסלמית שיעית, ולכן חוקי עומר הונהגו בה באופן קיצוני. עולים מיזד מעידים על התנכרות ושנאה רבה מצד שכניהם המוסלמים: ביום גשום הם לא הורשו לעמוד תחת סככה של מוכר גוי, בכל קניה ממוכר גוי היה עליהם להניח את המטבעות לתשלום בתוך כוס מים על מנת "</nowiki>לטהר"</nowiki> את המטבעות שהיהודי נגע בהם,
כמו כן, בתשעה באב היה מנהג ליהודים ללכת יחפים והגויים היו מפזרים בכניסה לבית הכנסת קוצים רבים, כדי שיפגעו.
הקהילה בתקופת השואה
יורש העצר בפרס, רזא ח'אן היה בקשר עם אדולף היטלר. לכן במהלך אסטרטגי האמריקאים הובילו להדחתו ולעליית בנו לשלטון רזא כורש עלי פהלווי. עליית בנו הפכה את פרס למדינה ניטראלית בזמן מלחמת העולם השנייה. כמו כן, עליית פהלווי הובילה להמשך תאוצת תהליך המודרניזציה וכחלק מכך בוטלו חוקי עומר. עד היום יהודים רבים יוצאי פרס זוכרים את השואה כתקופה יחסית רגועה.
העלייה לארץ ישראל והקהילה ביזד כיום
ביזד היו רבנים ותלמידי חכמים רבים שהקפידו על קיום תורה ומצוות והרבו בלימוד תורה. דבר זה הגביר את הזיקה של העדה לארץ ישראל.
בשנות ה-60 של המאה ה-19, היו שלוש עליות בודדים, שעלו דרך סוריה על פרדות והשתקעו באזור צפת.
בראשית המאה ה-20 היו שני ניסיונות לעליות:
בשנת 1915 ארבעים משפחות שמנו כמאתיים נפשות ניסו לעלות לארץ. בהיעדר אמצעי תחבורה עשו את דרכם מיזד לבגדד ב"פולאק" שהוא מעין כלי תחבורה באמצעות גמל. תלאות הדרך הקשות גרמו לכך שמכל הקבוצה הגיע ארצה רק ראש הקבוצה, ניסן בן יחזקאל צדיק. לאחר מספר שנים עלו שני אנשים יחידים והשתקעו אף הם בצפת.
עם הקמת מדינת ישראל עלו מרבית בני העדה מיזד והשתקעו ברובם בירושלים. נוצרו גם ריכוזים של בני העדה במקומות כמו קריית מלאכי, תל אביב, כפר סבא, פרדס כ"ץ, לוד, בני ברק, רעננה, בית שמש, חצור הגלילית ועוד.
מספר העולים נאמד באותם ימים כשלושת אלפים כך שבעיר יזד נותרו רק כאלף נפש. מספר זה הלך והתמעט בתדירות.
בשנת 1976 במסגרת סיור של מר עזריה לוי ביזד, נמצאו בעיר כעשרים עד שלושים משפחות יהודיות החיות בעוני רב. בבית העלמין היהודי נאלצו להעביר מצבות ממקומן כנראה לשם פיתוח השטח הקרוב. פעולה זאת וגדור השטח נעשו במימון הקהילה היהודית. ממצא נוסף מהסיור הוא שאפילו יהודים שהיו בעלי יכולת רבה יותר מאחיהם, העמידו פני עניים. כנראה מתוך חשש למיסוי[3].
הקהילה בארץ כיום
כיום בשכונת הבוכרים בירושלים שוכן מעוז קהילת יזד: בית כנסת היזדים. במהלך כל ימות השבוע וכן בשבתות ישנה פעילות תורנית חיה ותוססת של אנשי הקהילה. אנשי הקהילה מקפידים ללמוד תורה וכן ישנה הקפדה על זמני תפילות מיוחדים מעבר למניינים עצמם. זקני הקהילה מהווים עמוד תווך בהקפדתם על לימוד ותפילות יוצאות דופן המושרשות בקהילה מזה זמן רב. כגון: לימוד בחצות הלילה, תיקון כרת, ושירת הבקשות.
במהלך השבוע ובשבתות מתקיימים גם שיעורי תורה לילדים, צעירים ומבוגרים בעברית וביזדית. נוסף על כך מתקיימת קריאת תהילים מדי יום בשעות הצהריים, ובשעות הערב יושבים אברכים ולומדים ש"ס. שיאו של הלימוד והפעילות התורנית הייתה כשהרב עובדיה יוסף היה מגיע לשאת את שעורו השבועי. מכל קצווי ירושלים באו להאזין לו, השיעור ניתן בבית הכנסת של הקהילה שהיה מלא עד אפס מקום.
פולקלור
יהודי יזד מתאפיינים במשפחתיות עזה וקשרי נישואין רבים. לתפילות ניגון ייחודי ליהודי יזד, וכל אירוע נפתח בשירת שלח גואל. היזדים מתאמצים להאהיב את התורה והמצוות על הילדים והם נותנים להם מקום פעיל בחיי הקהילה ובבית הכנסת. לפני היציאה מהבית בבוקר, מנשקים את המזוזה והאמא מברכת את הילדים שאליהו הנביא וכל הנביאים ישמרו עליהם. מנהג משעשע בפסח בעת אמירת הפיוט "</nowiki>דיינו"</nowiki> מתוך ההגדה - להכות על השולחן עם בצל ירוק בכל פעם שאומרים את המילה דיינו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
