קהילות אנרכיסטיות
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו דף השיחה.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו דף השיחה. |
אנרכיזם |
|
זרמים של אנרכיזם אנרכו-קומוניזם אנרכיזם מסביב לעולם אנרכיזם בספרד אנרכיזם בתרבות אנרכיזם וחברה אנרכיזם בהיסטוריה הקומונה הפריזאית |
מאז ומתמיד הייתה התנועה האנרכיסטית מעורבת במגוון רב של מאבקי עובדים, מאבקים חברתיים ומאבקים לשחרור עצמי. בעוד שישנו רק מספר מועט של דוגמאות לחברות אנרכיסטיות גדולות, שנוצרו כתוצאה ממהפכות אנרכיסטיות - ישנו מספר רב של דוגמאות לחברות שנוצרו על פי ערכים אנרכיסטים, ללא תנועות אנרכיסטיות גדולות. למעשה, בשנים האחרונות, ההתפשטות של ערכים אנטי-סמכותניים הובילה ליצירת תנועות חברתיות רבות שחותרות לאידיאל האנרכיסטי. ככל שיותר אנשים במגוון קהילות מחליטים לארגן את קהילותיהם תחת העקרונות של ניהול עצמי, עזרה הדדית, שיתוף פעולה ודמוקרטיה ישירה - יותר מערכות אנרכיסטיות ואנטי-סמכותניות צצות אל פני השטח.
דוגמאות היסטוריות לחברות שאורגנו בהצלחה על פי עקרונות אנרכיסטים
במאות האחרונות התרחשו מקרים רבים של התמוטטות מדינות - לעיתים כתוצאה ממלחמה ולעיתים כתוצאה של קריסה פנימית ומלחמת אזרחים. בחלק מהמקרים, התמוטטות המדינה מלווה בפרעות, מהומות, בזיזה ואפילו הקמה של דיקטטורה צבאית. על אף שחברות שכאלו מתוארות בדרך כלל כ"אנרכיה", הן לא מאורגנות על פי עקרונות אנרכיסטים.
אולם, ישנם מקרים בהם חברה מתארגנת מרצון ובדרכי שלום, ללא ממשלה או צורה אחרת של כוח ריכוזי, על פי הפילוסופיה האנרכיסטית. ישנן כמה דוגמאות לחברות כאלו, בדרך כלל חברות בסדר גודל קטן או קצרות טווח (בין אם כתוצאה של קריסה עצמית או השמדה על ידי כוחות חיצוניים) - והן נחשבות לחברות אנרכיסטיות מוצלחות במובן זה.
ליברטטיה (שנות ה-70 ועד שנות ה-90 של המאה ה-17)
ליברטטיה הייתה מושבה חופשית אגדית, שנוסדה על ידי פיראטים, תחת הנהגתו של קפטן מיסון בסוף המאה ה-17. נאמר שמיקומה של המושבה היה בדרום מדגסקר ושהיא התקיימה במשך 25 שנים. המוטו של המושבה היה "למען אלוקים וחירות", וצבע דגלה היה לבן, בניגוד לדגל המסורתי של הפיראטים. המושבה הייתה שוויונית ונוצרית, ופתחה במאבקים נגד מדינות ומחוקקים, התקיפה את ספינותיהם, ושיחררה אסירים ועבדים. הם קראו לעצמם "ליברי" וניתן לזהותם היום כאנרכו-קומוניסטים. ישנם היסטוריונים הטוענים כי המושבה היא מתיחה ספרותית, ומעולם לא נוסדה מושבה שכזו בפועל.
אוטופיה (1847 עד שנות ה-60 של המאה ה-19)
אוטופיה הייתה מושבה אנרכיסטית אינדיבידואליסטית שהוקמה ב-1847, על ידי ג'וסייה וורן ושותפיו בארצות הברית, כ-50 קילומטרים מסינסינטי, אוהיו. על מנת להתקבל לקהילה נדרשה הזמנה אישית מהמתיישבים הראשונים, כאשר וורן הצדיק זאת באמירתו שהחירות האישית היא "החירות לבחור את שותפיך בכל זמן". האדמה לא הייתה בבעלות משותפת, אלא אישית, כאשר חלקות נמכרו ונקנו במחיר הנדרש על פי הסכם חוזי. כלכלת הקהילה הייתה שיטה המבוססת על רכוש פרטי וכלכלת שוק כאשר מחיר המוצר נקבע לפי מידת העבודה שהושקעה ביצירתו. באמצע שנות ה-50, הקהילה כללה כ-40 מבנים – כאשר מחצית מהם היו בעל אופי תעשייתי, ו-2 מהם היו "חנויות זמן" (חנויות ניסיוניות שבחנו את הסחר בפתקי עבודה). יש הטוענים כי השפעת מלחמת האזרחים, עליית המחירים של האדמות שסבבו את המושבה (מה שגרם לקושי בהתרחבות המושבה), והדרישה להזמנה על ידי המתיישבים הראשונים הם אלו שגרמו לפירוקו של המיזם בסופו של דבר. אולם אפילו ב-1875 נותרו במקום כמה מהמתיישבים המקוריים, ומספר עסקים באזור השתמשו בפתקי עבודה כאמצעי תשלום.
זמנים מודרניים (1851 עד שנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-19)
"זמנים מודרניים" הייתה מושבה אנרכיסטית אינדיבידואליסטית שנוסדה ב-21 במרץ 1851. היא מוקמה על 3 קמ״ר של אדמה בלונג איילנד, ניו יורק, על ידי ג'וסייה וורן וסטפן פרל אנדרוז. על פי חוזה, כל אדמה נקנתה ונמכרה במחירה, כאשר גודל היחידה המקסימלי שמותר לרכוש הוא 0.012 קמ"ר. הקהילה התבססה על הרעיון של "ריבונית אישית" ו"אחריות אישית". כמו כן, התקבלה החלטה שלא תהיה כל יוזמה של כפייה, ובכך כל החברים פעלו על פי האינטרסים האישיים שלהם. כל תוצרי העבודה נחשבו קניין פרטי. לקהילה היה מטבע מקומי פרטי שמבוסס על סחר בעבודה במטרה לסחור בסחורות ושירותים. כל אדמה נחשבה לקניין פרטי, פרט לסמטאות שנחשבו בתחילה לרכוש ציבורי ורק לאחר מכן הפכו לרכוש פרטי. במושבה לא הייתה קיימת שום רשות סמכותית ובהתאם לכך, לא היו בתי משפט, בתי כלא ומשטרה. למרות זאת, לא קיימים דיווחים על פשע משום סוג במושבה. נראה שעובדה זו תומכת בתאוריות של וורן על כך שהגורמים המשמעותיים ביותר לאלימות בחברה הם מדיניויות וחוקים שלא מאפשרים אינדיווידואליות מוחלטת מבחינה אישית ומבחינת קניין. למרות זאת, נראה שלמספר האנשים המצומצם שחי במושבה יש גם כן השפעה על העדר הפשע. מלחמת האזרחים, כמו גם חדירה של אוכלוסייה שלא הייתה שותפה לאידאולוגיה של מייסדי המושבה תרמו לפירוקה הסופי. מיקום המושבה היום ידוע בשם ברנטווד, ניו יורק. כמעט כל המבנים שהיו חלק מ"זמנים מודרניים" נהרסו.
מושבת ווייטוויי (1898 ועד היום)
מושבת ווייטוויי שבאנגליה נוסדה ב-1898 וקיימת עד היום. למרות שכבר אינה אנרכיסטית באופן מפורש, היא עדיין משמרת את שורשיה ורבים מתושביה מודעים ואף גאים במקורותיה. בימינו אפשר לראות את מה שנשאר מהשורשים האנרכיסטים שלה במתקנים קהילתיים כמו מגרש המשחקים, בניין העירייה ובריכה שנבנו על ידי המתיישבים, וכמו כן בצורת ההתנהלות של הקהילה שעדיין מתבצעת על ידי אסיפות כלליות של כל התושבים.
אוקראינה והמהפכנה המכנוביסטית (1918 עד 1921)
בתחילת 1918 חתמה הממשלה הבולשביקית החדשה ברוסיה על חוזה ברסט-ליטובסק, והשתרר שלום בינה לבין המעצמות. לצורך כך ויתרה על אזורים נרחבים, כולל אוקראינה. תושבי אוקראינה, שרצו לנצל מצב זה, מרדו. יחידות פרטיזנים הוקמו, ונפתחה מלחמת גרילה כנגד הגרמנים והאוסטרים.
עד מהרה מרידה זו הפכה למהפכה אנרכיסטית. בנצלו את ההזדמנות פנה האנרכו-קומוניסט, נסטור מכנו, כנגד האדומים והיה מהמארגנים הראשיים של קבוצות הפרטיזנים, שהתאחדו במהרה לצבא ההתקוממות האוקראיני המהפכני בפיקודו, שנקרא גם "הצבא השחור" או "המשמר השחור" (מכיוון ששחור הוא צבע האנרכיזם). צבאותיו הגיעו לשיאם בשנת 1920 עם 65,000-80,000 חיילים. התמיכה העממית בו כונתה בפי רוב "מכנוביזם", וחייליו נקראו "מכנוביסטים". הצבא השחור נלחם גם כנגד הצבא הלבן הקונטרה-רבולוציוני, נגד צבאות זרים (כמו הצבא הגרמני ואוסטרו-הונגרי) ונגד אנטישמים.
למרות שהצבא השחור נאלץ לבזבז הרבה אנרגיה ומשאבים בלחימה בפולשים, החיילים עדיין הצליחו להנהיג מהפכה חברתית על פי ערכים אנרכיסטים. באזורים שעליהם השתלט הצבא השחור איכרים ופועלים ניסו להפיל את הקפיטליזם ואת המדינה תוך התארגנות באסיפות כפרים, קומונות ומועצות חופשיות. העובדים השתלטו על האדמה והמפעלים והוחל בהם ניהול עצמי.
המכנוביסטים שאפו למהפכה חברתית בה מעמד העובדים (הן הכפרי והן העירוני) יוכל לנהל באופן פעיל וישיר את ענייניו ואת החברה. בהתאם, המצע החברתי שלהם שיקף את העובדה ששורש הדיכוי מצוי בכוח פוליטי וכלכלי ולכן שאפו לביטול המדינה והקניין הפרטי. בליבת הרעיונות החברתיים שלהם היה העקרון הפשוט של אוטונומיה של מעמד העובדים, הרעיון ששחרור מעמד העובדים חייב להיות משימתם של העובדים עצמם. חזון זה נמצא בליבו של האנרכיזם ובוטא באלגנטיות על ידי מכנו:
כבוש או תמות – זוהי הדילמה שעומדת בפני האיכרים והעובדים האוקראינים ברגע היסטורי זה...אבל אנחנו לא נכבוש במטרה לחזור על הטעויות של השנים הקודמות, הטעות של לשים את גורלנו בידיים של שליטים חדשים; אנחנו נכבוש במטרה לקחת את גורלנו בידינו שלנו, לנהל את חיינו על פי רצוננו ועל פי התפיסה שלנו של האמת.
— צוטט על ידי פיאר ארישנוב, ההיסטוריה של התנועה המכנוביסטית, עמוד 58
מסביב לגליי-פוליי (מקום הולדתו של מכנו) הוקמו מספר קומונות ואורגנו מספר קונגרסים אזוריים של איכרים ועובדים. תקנון כללי שתומך ביצירתן של "סובייטים חופשיים" (מועצות נבחרות של עובדים, חיילים ואיכרים) התקבל, למרות שנעשו רק צעדים מעטים על מנת ליישם אותו ברוב שטחי אוקראינה עקב חזית הקרב שהשתנתה תמידית.
התנועה המכנוביסטית הורכבה כמעט כולה מאיכרים עניים ובניגוד למנשביקים ולבולשביקים, זכתה לפופולריות רבה. בכל מקום שאליו הגיעו, הם התקבלו בהתלהבות על ידי האוכלוסייה, שסיפקה להם מזון, מקומות לינה ומידע על האויב. הבולשבקים והצבא הלבן הסתמכו על טרור, בעודם כולאים והורגים אלפי איכרים.
נדיר הדבר שקבוצת אנרכיסטים נקראת על שמו של אדם אחד. הדבר אירע מאחר שהתנועה, למרות שהושפעה מהאנרכיזם, הכילה אנשים מעטים שהגדירו את עצמם בתור אנרכיסטים באופן מפורש. התנועה עודדה לימוד ודיונים פוליטיים, אך רוב הלוחמים והתומכים עדיין קראו לעצמם מכנוביסטים והשם דבק.
התנועה המכנוביסטית היוותה איום לבולשביקים. הבולשביקים דבקו ברעיון ש"ההמונים" לא מסוגלים לבצע מהפכה חברתית בעצמם ולנהל את עצמם. רעיון זה הוכח כשגוי על ידי התנועה המכנובסיטית, והדבר גרר להתקפות מצד הבולשביקים.
אפילו בתחום הצבאי נדמה היה שהתשובה האנרכיסטית הייתה על העליונה. המכנוביסטים ניצחו מספר פעמים צבאות שהיו גדולים מהם פי כמה, והיו בעלי מורל גבוה. הצבא אורגן על פי 3 עקרונות עיקריים:
- התגייסות מרצון – הצבא הורכב רק מלוחמים מהפכניים שהתגייסו מרצונם החופשי.
- העקרון האלקטורלי – מפקדי כל היחידות בצבא, כולל הסגל וכל האנשים שהחזיקו בתפקידים שונים בצבא, נבחרו או קיבלו את הסכמתם של הלוחמים של כל יחידה רלוונטית, או של כל הצבא.
- משמעת עצמית – כל כללי המשמעת נוסחו בוועדות של לוחמים פשוטים, לאחר מכן קיבלו את אישורם על ידי אסיפות כלליות של מגוון יחידות. ברגע שאושרו, הם נשמרו בקפידה בעזרת האחריות האישית של כל חייל וכל מפקד.
הקומונות החקלאיות של טולסטוי (1921-1937)
בעקבות הכתבים האנרכיסטיים של לב טולסטוי, קומונות איכרים רבות הוקמו בהתנדבות לאחר מהפכת אוקטובר, על בסיס ערכיו של עבודה ואי-אלימות. הקומונות דוכאו קשות על ידי הסובייטים, ולכן ההיסטוריה של רבות מהקומונות הללו אבדה. אחת מהגדולות הייתה "קומונת חיים ועבודה" שבשיאה כללה כמעט 1,000 חברים.
האזור האוטונומי שינמין (1929-1931)
שיאו של האנרכיזם הקוראני הגיע בשנת 1929, מחוץ לגבולות המדינה, במנצ'וריה. למעלה משני מיליון מהגרים קוראנים חיו אז בתוך גבולות מנצ'וריה כאשר הפדרציה הקוראנית האנרכו-קומוניסטית (KAFC) הכריזה על פרובינציית שינמין כאוטונומית ותחת ניהולו של הארגון הקוראני העממי. המבנה המבוזר והפדרטיבי שהארגון אימץ הורכב ממועצות כפריות, מועצות מחוזיות ומועצות אזוריות שפעלו כולן בצורה שיתופית על מנת לנהל את החקלאות, חינוך, כלכלה ונושאים מרכזיים אחרים. הסניפים של ה-KAFC בסין, קוריאה, יפן ובמקומות אחרים הקדישו את כל מאמציהם להצלחתו של המרד השינמיני, כאשר רבים מהם היגרו לשם. בעודם מתמודדים בו זמנית עם נסיונותיה של רוסיה הסטאליניסטית להפיל אזור שינמין האוטונומי ועם ניסיונותיה של יפן האימפריאליסטית לטעון שהאזור הוא בבעלותה, האנרכיסטים הקוראנים הובסו ב-1931.
מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939)
ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
(ראו גם אנרכיזם בספרד)
ב-1936, בעת הלחימה בפשיסטים, התקיימה מהפכה סוציאליסטית ליברטארית ברחבי ספרד.
חלקים נרחבים מכלכלת ספרד התקיימה תחת שליטה ישירה של העובדים. במחוזות אנרכיסטים כמו קטלוניה, האחוזים הגיעו ל-75% מכלל המפעלים והעסקים, ובמקומות תחת השפעה סוציאליסטית כבדה, האחוזים היו נמוכים יותר. המפעלים נוהלו על ידי ועדי עובדים, אזורים חקלאיים נוהלו כקומונות ליברטאריות. אפילו מקומות כמו מלונות, מספרות ומסעדות נוהלו על ידי עובדיהם. ג'ורג' אורוול מתאר זירת התרחשות באראגון בתקופה זו בספרו "הומאז' לקטלוניה":
נזרקתי פחות או יותר במקרה אל תוך הקהילה היחידה, מכל הגדלים, במערב אירופה, שבה מודעות פוליטית וחוסר אמונה בקפיטליזם היו יותר נורמליים מאשר היפוכם. כאן באראגון היית בין עשרות אלפי אנשים, רובם אך לא כולם ממעמד העובדים, שחיים באותה רמה ומתערבבים בתנאים של שוויון. בתאוריה זה היה שוויון מושלם, ואפילו בפועל זה לא היה רחוק מכך. במובן מסוים, יהיה זה נכון להגיד שהאדם חווה פה ניסיון מוקדם של סוציאליזם, בהתכווני לכך האווירה המנטלית השלטת הייתה זו של הסוציאליזם. רבים מהמוטיבים הנורמליים של החיים המתורבתים – סנוביזם, בצע-כסף, פחד מהבוס וכו' – פשוט חדלו מלהתקיים. החלוקה המעמדית הרגילה של החברה נעלמה במידה כזו שזה כמעט בלתי נתפס באוויר המזוהם מכסף של אנגליה.
— הומאז' לקטלוניה, ג'ורג' אורוול
הקומונות התנהלו על פי העקרון הבסיסי של "מכל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו", ללא שום דוגמה מרקסיסטית שמתלווה אליו. במקומות מסוימים, בוטל השימוש בכסף. למרות הביקורות שזעקו למקסימום יעילות, קומונות אנרכיסטיות ייצרו לעיתים קרובות יותר מאשר במצב הקודם בו לא היו בבעלות משותפת. האזורים המשוחררים החדשים עבדו על פי עקרונות שיוויוניים לחלוטין; החלטות התקבלו על ידי מועצות של אזרחים מהשורה ללא שום סוג של בירוקרטיה. הדעה הרווחת היא שהנהגת הCNT וה FAI באותו זמן, לא הייתה רדיקלית כמו אותם אנשים רגילים שהיו אחראים לשינויים אלו.
בנוסף למהפכה הכלכלית, שרתה רוח של מהפכה תרבותית ומסורות דכאניות הופסקו. לדוגמה, לנשים הותר לבצע הפלות, ורעיון האהבה החופשית נעשה פופולרי. במובנים רבים, רוח זו של שחרור תרבות דומה לזו של תנועות "השמאל החדש" בשנות ה-60 של המאה ה-20.
אולם, היו כאלו שהביעו תרעומת על שיטותיהם של האנרכיסטים. הם טענו שהאנרכיסטים הוציאו להורג את אלו שלא הסכימו עימם. ברנט בולוטן, בספרו "מלחמת האזרחים הספרדית", טוען ש"אלפים מחברי הכמורה ומסדרים דתיים אחרים, כמו גם מעמדות בעלי רכוש נרצחו, אך אחרים ברחו למדינות אחרות מתוך פחד מגורל דומה, כולל ליברלים בולטים ורפובליקנים מתונים רבים". יחד עם זאת, מספר מקרי הרצח היה קטן ביותר (בקטלוניה, למשל, נרצחו 5,000 איש מתוך 3,000,000), התבצע על רקע של נקמה על ידי יחידים וקבוצות קטנות והיה חלק ממלחמת אזרחים כוללת. ארגוני האנרכיסטים התנגדו לרציחות אלה ופעלו על מנת לעצור אותם.
כריסטיאניה (1971 ועד היום)
העיירה החופשית כריסטיאניה נוסדה ב-1971, כאשר קבוצה של היפים השתלטו על אזור צבאי נטוש בדנמרק. אחד מהאנשים המשפיעים בקבוצה היה יעקב לודויגסן, שהוציא לאור עיתון אנרכיסטי אשר פרסם ברבים את היווסדות העיירה. המעמד המשפטי של האזור היה מעורפל במשך שנים ארוכות, בעוד הממשלה הדנית מנסה, ללא הצלחה, לסלק את המתיישבים.
השכונה נגישה דרך שתי כניסות ראשיות, והכניסה לכלי רכב אסורה. למרות זאת, הרשויות הדניות הזיזו שוב ושוב סלעים גדולים שחסמו את הגישה למכוניות והתושבים החזירו אותם כל פעם מחדש. הרשויות טוענות שהן צריכות להזיז את הסלעים על מנת שמכבי אש יוכלו להיכנס לעיירה למקרה שתפרוץ שריפה, אך התושבים חושדים שהגישה תשמש דווקא את המשטרה.
תושבי כריסטיאניה קבעו בעצמם מערכת חוקים פשוטה ועצמאית לחלוטין ממערכת החוקים הדנית. איסור הכנסת מכוניות הוא אחד מהחוקים. החוקים כוללים גם איסור על גניבות, איסור על אקדחים ורובים, איסור על אפודי מגן ואיסור על סמים קשים.
העיירה מפורסמת גם בשל הרחוב "פושר סטריט", בו נמכר חשיש בצורה חופשית עד שנת 2004. למרות זאת, סמים קשים כגון הרואין וקוקאין אסורים. מכירת החשיש הייתה שנויה במחלוקת גם בקרב התושבים עצמם, אבל מאחר שנדרשת הסכמה כללית לשם קבלת החלטה, הדוכנים לא הוסרו על ידי התושבים במשך זמן רב. כמו כן, תושבי המקום מקיימים פעולות מחאה חברתיות שונות הידועות ביצירתיותן. אחת מפעולות המחאה שהתרחשה בחג המולד, כללה התחפשות של עשרות אנשים לסנטה קלאוס וגניבה בגלוי של אוכל וצעצועים מחנויות, במטרה לחלק אותם לילדים עניים.
תושבי האזור הגיעו להסכם עם משרד ההגנה הדני (שהקרקע עדיין בבעלותו) בשנת 1995, והתושבים משלמים עכשיו מיסים. עתיד האזור נותר בערפל, עקב כך שהרשויות הדניות עדיין מנסות לפנות אותו מדי פעם בפעם. למרות זאת, עד עכשיו, כאשר היו ניסיונות פינוי גדולים, אנשים מכל רחבי דנמרק הגיעו לעיירה על מנת להגן עליה מפני המשטרה.
בשנת 2004 הדוכנים ב"פושר סטריט" הוסרו על ידי התושבים עצמם (למרות שהסחר הבין-אישי נמשך), כניסיון לשכנע את הממשלה להרשות את המשך קיומה של העיירה החופשית. לפני הסרתם, המוזאון הלאומי של דנמרק הצליח להשיג את אחד הדוכנים הצבעוניים יותר, שמוצג עכשיו כחלק מהתערוכה במוזאון.
קהילות הזאפאטיסטאס האוטונומיות
בשנת 1994 פתחו ילידי דרום מקסיקו במרד. אחת הסיבות למרד הייתה חתימת הסכם NAFTA – הסכם סחר חופשי בין מדינות ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. ההסכם גרם להפרת זכויות של עובדים וילידים ועורר התנגדות רחבה. מאבקם נקרא "מלחמה נגד תהום הנשיה". הם יצרו מספר רב של מחוזות שלמעשה אינן תחת סמכות החוק המקסיקני.
החוקים במחוזות האוטונומיים אינם נחקקים על ידי "מנהיגים" ופוליטיקאים מקצועיים, אלא על ידי מועצות בהשתתפות נציגים של הקהילות. שיטה זו מאוד דומה למבנה באי הכוח שאנרכיסטים רבים לוקחים בו חלק בהתארגנויות שונות, הפגנות גדולות וועדי עובדים. בקהילות רבות, אסיפות כלליות מתקיימות במהלך השבוע על מנת להחליט במגוון נושאים הנוגעים לקהילה. האסיפות פתוחות לכל, ללא היררכיה רשמית. ההחלטות שקיבלה הקהילה מועברות לבאי הכוח שתפקידם היחיד הוא להעביר אותן למועצה של באי כוח. כמו בארגונים אנרכו-סינדיקליסטיים, באי הכוח נבחרים ברוטציה ואפשר לבטל את המנדט שלהם בכל רגע. בצורה זו, קבוצות גדולות של אנשים מסוגלות לקבל החלטות ללא היררכיה רשמית ובצורה כזו שההחלטות מגיעות מתוך הקהילה ואינן נקבעות מלמעלה.
האסיפות והמועצות לא משמשות כגופי ממשל מסורתיים אלא ככלי של העם לסיפוק תרופות, חינוך, מזון וצרכים בסיסיים אחרים. החוקים שנחקקים על ידי המועצות אינם נאכפים על ידי שוטרים ובתי כלא, אלא בצורה שמכבדת "פושעים" כחברים בקהילה. לדוגמה, הוחלט להחרים משקאות אלכוהוליים וסמים, עקב ההשפעה השלילית שהייתה להם על אינדיאנים בעבר. הפרה של חוק זה היא נדירה ביותר. אלה שכן עוברים על החוק נדרשים, לדוגמה, לעזור בבניית מבנה שהקהילה זקוקה לו. ישנם אנרכיסטים שרואים בשיטה זו כשיטה מבוזרת ואנטי-סמכותנית בדומה לרעיונות בהם הם תומכים.
כמו אנרכיסטים רבים, הזאפאטיסטאס מאמינים בקולקטיבים שנוצרים בצורה יזומה וחופשית על מנת לבצע משימות שונות. הזאפאטיסטאס עובדים את אדמתם, זורעים ומגדלים גידולים חקלאיים בשיתוף. הזאפאטיסטאס אינם מגדירים את עצמם בתור אנרכיסטים, אך דרך פעולותם והצהרותיהם, ניתן לראות נקודות דמיון רבות לאנרכיסטים רבים. יש לציין שהזאפאטיסטאס הושפעו רבות ממרקסיזם ליברטאני ומכתיבהם המסורתיים (זאפאטיסמו), שכמעט וזהים לאנרכיזם. בנוסף לכך, הם הושפעו מריקארדו פלורס מאגו, שהיה אנרכו-סינדיקליסט בולט במהלך המהפכה המקסיקנית.
דוגמאות להתקוממויות ומרידות עם תכונות אנרכיסטיות
דוגמאות למערכות אנרכיסטיות ואנטי-סמכותניות במהלך תקופות של התקוממויות ומרידות נגד ממשלות סכמותניות.
תפיסת המפעלים באיטליה (1918-1920)
לאחר מלחמת העולם הראשונה, מעמד העובדים באירופה עבר תהליך רדיקליזציה מאסיבי. איגודי עובדים פתחו בשביתות, יחד עם הפגנות והתקוממויות שנעשו נפוצות יותר. איטליה הייתה שותפה לתהליך זה. העובדים באיטליה כעסו על השפל שנגרם בעקבות המלחמה ונעשו מיליטנטיים יותר ויותר. בטורין ובכל איטליה, תנועות עובדים מהשורה גדלו והיו מבוססות על 'ועדות פנימיות'. אלו היו מבוססות על קבוצה של אנשים במפעל שהייתה מורכבת מבא-כוח לכל 15-20 עובדים, שאפשר להפילו ברגע שהוא חורג מהמנדט שקיבל. ועדות אלו היו ידועות בשם "מועצות מפעל" בעלות מבנה של דמוקרטיה ישירה שהוצעו על ידי אנרכו-סינדיקליסטים.
עד נובמבר 1918, ועדות אלו הפכו לנושא לאומי בתנועת ארגון הסחר ובפברואר 1919, הפדרציה האיטלקית של עובדי מתכת זכו בחוזה שהרשה את קיום הוועדות במקומות העבודה. בנקודה זו הם ניסו להפוך את הוועדות למועצות עם תפקוד ניהולי. עד מאי 1919, הם נעשו הכוח הבולט בתעשיית המתכת והאיגודים היו בסכנה מהפכתם ליחידות אדמיניסטרטיביות שוליות. למרות שהתפתחויות אלו נעשו בעיקר בטורין, המיליטנטיות הזו סחפה את איטליה עם איכרים ועובדים שתפסו מפעלים ואדמה. בליגוריה, לאחר משבר במשא ומתן על תשלום, עובדי ספנות ומתכת תפסו וניהלו את מפעליהם במשך ארבעה ימים.
במהלך תקופה זו, האיגוד הסינדיקליסטי האיטלקי גדל ל-800,000 חברים והשפעתו של איגוד האנרכיסטים האיטלקי (20,000 חברים) גדל בהתאם. בספרו "סדר פרולטרי", אומר במפורש המרקסיסט הוולשי, גווין וויליאמס ש"אנרכיסטים וסינדיקליסטים מהפכניים היו הקבוצה המהפכנית...העקבית ביותר של השמאל...הסינדיקליסטים מעל הכול השיגו את תמיכתם של מעמד העובדים, בעוד התנועה הסוציאליסטית נכשלה בכך". האנרכיסטים היו הראשונים שהציעו להשתלט על מפעלים. אריקו מלטסטה כתב במרץ 1920 ש"שביתות מחאה כלליות לא הפריעו יותר לאף אחד...הצגנו רעיון: להשתלט על מפעלים...לשיטה בהחלט יש עתיד, מכיוון שהיא מייצגת את המטרה הסופית של תנועת העובדים."
המיליטנטיות הזו זכתה כמובן לתגובה ממנהלי המפעלים. ארגוני מנהלים הכפישו את מועצות המפעלים באומרם שהם מעודדים "חוסר משמעת" בין העובדים וביקשו את התערבות הממשלה. המדינה תמכה במנהלים, שהחלו לאכוף כללים תעשייתיים קיימים. אולם "ההצגה" הגדולה התרחשה באפריל. כאשר אספה כללית של מוכרים בפיאט הכריזו על התבצרות במפעל במחאה על התנכלות למספר באי כוח של העובדים. המנהלים הגיבו בנעילת העובדים בתוך המפעל, שנתמכה על ידי הממשלה שסיפקה חיילים והציבה מכונות ירייה מחוץ למפעל. לאחר שבועיים של שביתה, העובדים החליטו להיכנע בקשר לנושאים המיידיים. המעסיקים הגיבו עם דרישות שהמועצות יפגשו מחוץ לשעות העבודה ובאכיפה מחדש של שליטת ההנהלה במפעל. מטרת דרישות אלו הייתה להרוס את מערכת מועצות המפעלים והעובדים בטורין הגיבו בשביתה כללית על מנת להגן עליהן. העובדים קראו לאיגודים מרקסיסטיים וסוציאליסטים להרחיב את השביתה אך הם סירבו, והקבוצות האנרכו-סינדיקליסטיות היו היחידות שהגיבו. בסופו של דבר, השליטה הוחזרה למנהלים עם עזרתם של קבוצות סוציאליסטיות סמכותניות, ואנרכיסטים רבים נעצרו.
המהפכה ההונגרית (1956)
המהפכה ההונגרית ב-1956 יכולה להוות דוגמה מצוינת לאנרכיזם מתפקד. החל מאוקטובר 1956, עובדים הונגרים סירבו לציית למעסיקיהם או לממשלה, בעומדם מול משטר סטליניסטי סמכותני. בעודם טוענים לעצמאות מועצות עובדים שלהם, הם ארגנו את הייצור הכלכלי, הצבאי והחברתי במידה הולכת וגוברת. דוגמה לארגון חברתי אנרכסטי הייתה בכך שסכומים גדולים של כסף נתרמו באופן חופשי ללוחמים מהפכניים פצועים, ושכסף זה נשאר לעיתים זרוק ברחוב במשך ימים, ללא איש שלוקח אותו לעצמו. איכרים סיפקו אוכל לעובדים על בסיס התנדבותי. בין ה-22 באוקטובר עד 14 בדצמבר, הכלכלה והחברה ההונגרית אורגנה על הדעה הדמוקרטית של מועצות עובדים וארגונים התנדבותיים.
מועצות אלו גדלו בכמותם ובעומקם, עד שלבסוף הוקמה "מועצת עובדים מרכזית של בודפשט הגדולה", כאשר ארגונים אינטלקטואליים וסטודנטיאליים סופחו לגוף זה. המאמצים להקים מועצת עובדים לאומית נמחצו על ידי אלימות הצבא הסובייטי. מועצות העובדים לחמו כנגד פלישה אחת של הסובייטים בין ה-23 ל-28 באוקטובר, וכנגד פלישה שנייה עד לשביתת נשק כתוצאה מעייפות בין ה-3 ל-10 בנובמבר. לאחר מאבקים אלו, הסובייטים ניהלו משא ומתן ישיר עם מועצות העובדים. אולם, מעצרים של אישים עיקריים בהנהגת מועצת העובדים המרכזית, הוצאות המוניות להורג וגירושים של מהפכנים הונגריים הובילו לפירוק מרצון של המועצה המרכזית מאחר שכבר לא הייתה יכולה להגשים את מטרותיה ורעיונותיה. התנגדות ספורדית של מהפכנים הונגריים ועובדים המשיכה עד אמצע 1957. היה רק אדם אחד שהגדיר את עצמו כאנרכיסט במהפכה. רוב ההונגרים המהפכניים אימצו שיטות אנרכסיטיות באופן ספונטני.
הפגנות הסטודנטים/סיטואציוניסטים בצרפת (1968)
לאחר חודשים של מאבק בין סטודנטים לרשויות האוניברסיטה באוניברסיטת פריז בנאנטר, ההנהלה סגרה את האוניברסיטה ב-2 במאי 1968. סטודנטים באוניברסיטת סורבון בפריז נפגשו ב-3 במאי במטרה למחות על סגירת האוניברסיטה ועל האיומים בסילוק מספר סטודנטים בנאנטר. המשטרה הגיע למקום והשתלטה על ההפגנה, תוך כדי מעצר של מאות סטודנטים.
ביום שני, 6 במאי, אגודת הסטודנטים הלאומית ואיגוד המרצים של האוניברסיטה יזמו צעדה במחאה על פלישת המשטרה לסורבון. למעלה מ-20,000 סטודנטים, מרצים ותומכים צעדו לכיוון סורבון, בעוד הם מניפים דגלים שחורים ואדומים (דגל האנרכו-סינדיקליזם). ברגע שהמפגינים התקרבו לסורבון, המשטרה חסמה את דרכם ותקפה אותם באלות. בעוד המפגינים התפזרו, היו כאלו שהחלו לבנות מחסומים מכל הבא ליד, והיו אף כאלו שהחלו בזריקת אבנים – פעולות שגרמו למשטרה לסגת לזמן מה. בשלב זה המשטרה הגיבה בגז מדמיע ושבה לתקוף את המפגינים. מאות סטודנטים נוספים נעצרו.
תלמידי תיכון פתחו גם הם בשביתה, כאות לתמיכה בסטודנטים מסורבון ונאנטר. קולקטיבים של סטודנטים, אסיפות כלליות וועדות החלו להשתלט על סורבון. הם יצאו כנגד המרצים והמערכת כולה, ואף הביעו זלזול בכנסייה. החל שימוש נרחב בגרפיטי ופוסטרים כאמצעי תקשורת ותעמולה למטרות של העברת מידע במהלך ההתקוממות. אסיפות כלליות התקיימו כל לילה, וסטודנטים התנדבו או בחרו קבוצות לביצוע פעולות ומשימות שונות. האנשים בקבוצות אלו נבחרו כל פעם בחדש והיה ניתן לבטל את בחירתם בכל עת. אחת מקבוצות הסטודנטים הבולטות היו ה"אנרארגרס", שעבדו ישירות עם האינטרציונל הסיטואציוניסטי – קבוצה מרקסיסטית עצמאית בעלת ראייה ארגונית הדומה לזו של האנרכו-סינדיקליזם. הסיטואציוניזם התנגד למדינה ולכל ארגון היררכי. הייתה לו ראייה מורחבת של התאוריות של מרקס על הניכור הנוצר בקרב עובדים וצרכנים בחברה קפיטליסטית. למרות שהסיטואציוניסטים היוו רק חלק קטן מהאנשים שלקחו חלק בהתקוממות, רעיונותיהם וצורת ההתארגנות שלהם גרמו להם להתבלט בתור קבוצה ביקורתית חשובה.
עד מהרה, עובדים במפעלים צרפתיים פתחו בשביתות ספונטניות (ללא אישור של איגוד עובדים) על מנת להביע סולידריות עם הסטודנטים השובתים, זאת בניגוד לרצונם של מנהיגי האיגודים, אשר היו תחת שליטה סטאליניסטית של המפלגה הקומוניסטית. מיליוני עובדים שבתו, השתלטו על מפעלים ומהפכה חברתית החלה. אסיפות עובדים גדולות נוצרו בתוך המפעלים ופעלו ללא היררכיה, והחלו במגעים ויצירת רשתות תקשורת עם אסיפות הסטודנטים. "ועדה לתחזוק ההשתלטויות" (שכללה את ה"אנראגרס" והסיטואציוניסטים), יצאה מתוך אסיפות הסטודנטים בסורבון, ופעלה למטרת ביצוע השתלטויות על מבנים, עזרה לשביתות עובדים שונות, והדפסה מאסיבית של חומרי תעמולה שתמכו ביצירת אסיפות עובדים נוספות, שמירת כוחם של אלו הקיימות ובניהול עצמי. בנוסף לכך, החל שיתוף של סחורות ושירותים, שימוש בכסף כמעט ונעלם, ודמוקטיה ישירה הונהגה בכל האסיפות. אסיפות העובדים והסטודנטים, בשילוב עם אסיפות כלליות קיבלו החלטות שבעבר היו באחריות המדינה והאיגודים הסמכותניים. התנגדות מיליטנטית למשטרה ולהון (שכללה בשלב מסוים גם הרס של מכוניות משטרה ובזיזה של משרדים של מסחר במניות) גרמה לסטודנטים ולעובדים להתאחד ורבים מהקרבות נמשכו אל תוך הלילה. חלקים גדולים של מעמד העובדים בצרפת החל להיות תחת השפעה של עקרונות אנטי-סמכותניים של עזרה הדדית, ניהול עצמי ודמוקרטיה ישירה. דוגמאות לכך הן אחיות בבתי חולים שהתאגדו כנגד רופאים בירוקרטיים, שחקני כדורגל ש"פיטרו" את מנהליהם וקברנים שהחלו לנהל בעצמם את בתי הקברות. מאסות גדולות של אנשים דחו את החברה המודרנית-צרכנית שיצר הקפיטליזם ותמכו ביצירת חברה חדשה.
מריבות פנימיות ורצונם של הקבוצות המרקסיסטיות הסמכותניות (מאואיסטים, סטאליניסטים וכו') להשתלט על אסיפות וקבוצות הסטודנטים דיכאו את הדמוקרטיה הישירה באוניברסיטה. איגודי העובדים הסטאליניסטים ניסו לסכסך בין העובדים לסטודנטים, וקראו לעובדים לא לסמוך על המפגנינים והסיטואציוניסטים. כמו כן, הם ניסו להחזיר את העובדים למפעלים ולבטל את השביתה, על מנת לוודא שהם יזכו בבחירות הקרבות ועל מנת להחזיר את שליטתו על מעמד העובדים – במקום שהעובדים ישלטו על עצמם. למרות שבתחילת המהומות הנשיא הצרפתי, דה גול, עזב את המדינה, הוא שב בסוף מאי, נפגש עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, ואיים על העובדים והסטודנטים במלחמת אזרחים במידה והם יסרבו לסיים את השביתה ולהחזיר את המפעלים לבעליהם. עקב העובדה שרוב העובדים לא היו מוכנים למאבק מזוין עם הצבא הצרפתי, ועם ההוראות התקיפות של מנהיגי האיגודים, רוב השובתים חזרו לעבודה והמפעלים חזרו לבעליהם.
ארגנטינה (2001-2005)
לאחר קריסתה של כלכלת ארגנטינה, פריצת מהומות ולבסוף נפילתה של הממשלה בשלהי שנת 2001, הסדר החברתי והכלכלי של ארגנטינה עבר שינויים רבים. ארגנטינה הייתה בעבר דוגמה בולטת לרפורמות השוק החופשי ותוכניות ההתאמות המבניות של קרן המטבע הבינלאומית. אולם, לאחר קריסתה של הכלכלה, קרן המטבע הבינלאומית הגיבה בדרישה לקיצוצים נוספים בשירותים חברתיים (שירותי בריאות, חינוך וכו'), ולהפרטות נוספות במדינה. עקב כך, פרצה מחאה עממית גדולה.
מתוך המחאה, צמחו אלמנטים רבים של ניהול עצמי ודמוקרטיה ישירה. החלו השתלטויות של עובדים על מפעילים ואסיפות עממיות – שניהם אסטרטגיות של פעולה ישירה ודמוקרטיה ישירה, בהתאמה, בהן תומכים האנרכיסטים. כ-200 מפעלים מנוהלים כיום בצורה קולקטיבית על ידי העובדים. למעלה מ-10,000 אנשים עובדים במפעלים ללא הנהלה או היררכיה, או עם מעט מאוד היררכיה. ברוב המפעלים הללו, המשכורת היא שיוויונית לחלוטין ובאופן כללי לא מועסקים מנהלים מומחים, או במקרים אחרים ההנהלה נשלטת על ידי העובדים. ההחלטות מתקבלות על ידי כל העובדים במבנים של אסיפות כלליות. קואפורטיבים אלו התארגנו על מנת ליצור רשתות ביניהם. סולידריות ותמיכה מקבוצות חיצוניות, כגון אסיפות שכונתיות וקבוצות מובטלים, היו לעיתים קרובות מרכיב חשוב בהצלחת המפעלים הללו. עובדים מובטלים במקומות אחרים ארגנו השתלטויות על אדמה פנויה למטרות דיור וגידול מזון.[1]
בסקר שנערך על ידי עיתון ארגנטיאי בבואנוס איירס, נמצא שכשליש מהאוכלוסייה השתתפה באסיפות כלליות. האסיפות התרחשו בפינות רחוב ומקומות ציבוריים, ונדונו בהם נושאים כגון עזרה הדדית לאנשים אשר היו בסכנת פינוי מביתם, שירותי בריאות, קנייה מרוכזת של מזון או הפעלת תוכניות חלוקת אוכל בחינם. חלק מהאסיפות החלו ליצור מבנים חדשים של שירותי בריאות וחינוך, על מנת להחליף את השירותים הישנים שחדלו לעבוד. אסיפות שכונתיות התאספו פעם בשבוע על מנת לדון בנושאים שנוגעים לקהילה הגדולה יותר. בשנת 2004, יצא סרטם הדוקומנטרי של אבי לואיס ונעמי קליין,The Take, שמתעד את האירועים האלו.
האסיפות העממיות דעכו בהדרגה עם התאוששות הכלכלה. אולם, הפעילות הפוליטית המשיכה וארגונים של עובדים מובטלים ואחרים אימצו השקפות עולם רדיקליות, וארגנו הפגנות גדולות וחסימות כבישים בבואנוס איירס.
קישורים חיצוניים
- דוגמאות לאנרכיזם בפעולה - מתוך הFAQ האנרכיסטי
- נסטור מכנו - אתר באנגלית
הערות שוליים
- ^ לארי רוטר, ניו יורק טיימס, הבעלים נטשו. עכשיו, בעקבות ההצלחה, הם רוצים לחזור, באתר הארץ, 14 ביולי 2003
