צנובר
צנובר הוא זרע אכיל של עץ האורן. באצטרובל, הצנובר מכוסה בקליפה קשה. החלק האכיל אינו פרי מבחינה בוטנית, אלא זרע (לא אוכלים את הציפה). לצנוברים מקולפים חיי מדף ארוכים אם הם נשמרים בקירור וביובש. צנוברים בקליפתם (או צנוברים מקולפים בתנאי רטיבות) מתעפשים תוך שבועות ספורים.
יש כ-20 מיני אורנים שזרעיהם גדולים דיים להצדיק איסוף למזון. צנוברים מעצי בר לוקטו באירופה ובאסיה מאז התקופה הפלאוליתית. לאירופה הגיע אורן הסלע (Pinus pinea) שמקורו במזרח הים התיכון במהלך ההולוקן, כנראה עקב פעילות אנושית[1]. באמריקה הצפונית התפשט תחום הצמיחה של אורנים מניבי צנוברים עם אוכלוסיית האדם. שרידי צנוברים מצפון לגבול התפוצה הטבעית של העץ שתוארכו לאלפי שנים לפני זמננו מעידים על איסוף צנוברים בידי ציידים לקטים[2]. ניתן להוסיף צנוברים למאכלי בשר, דגים ומנות צמחוניות. רוטב הפסטו האיטלקי מכיל בדרך כלל צנוברים קלויים. צנוברים הם גם תוספת לקינוחים דוגמת בקלאווה.
שמם הירושלמי של הצנוברים הוא פיניונס (מספרדית: piñones).
ערך תזונתי
צנוברים מהמזרח התיכון (צורה מוארכת), מכילים 31% חלבון: תכולת החלבון הגבוהה ביותר מבין האגוזים. אחוז השומן כ-45% ופחמימות כ-5%. הערך הקלורי של הצנובר: 580 קלוריות ל-100 גרם.
צנוברים מסין, מקסיקו או קוריאה (צורתם כקונוס) מכילים 12% חלבון ו-60% שומן. הערך הקלורי: 680 קלוריות ל-100 גרם.
המינרלים העיקריים:
כמו כן מכיל הצנובר כמויות ניכרות של אבץ (6 מ"ג ל-100 גרם), ברזל (10מ"ג ל-100 גרם) ומנגן (7 מ"ג ל-100 גרם). ב-100 גרם צנובר נמצאו 2.5 מ"ג ויטמין C תיאמין- 1.5 מ"ג ו-0.28 מ"ג ריבופלבין[3]. הצנובר הוא גם מקור טוב לסיבים תזונתיים.
שמן צנובר
(5Z,9Z,12Z)-octadeca-5,9,12-trienoic acid
ניתן להפיק מצנוברים שמן המוערך בשל הארומה האגוזית-עדינה שלו, ובשל סגולות רפואיות המיוחסות לו כמדכא תיאבון וכנוגד חמצון. שמן צנובר מכיל חומצה פינולנית (pinolenic acid cis-5,cis-9,cis-12 18:3), חומצת שומן בעלת 3 קשרים כפולים (triple-unsaturated) בעמדות 5, 9, ו-12 בשרשרת בת 18 פחמנים. החומצה מעוררת שחרור ההורמון כוליציסטוקינין (cholecystokinin) שמדכא תיאבון.
בנוסף לדיכוי תיאבון, נמצא ששמן צנובר מסייע בהורדת רמת הכולסטרול "הרע" (LDL). בשל נקודת העשן הנמוכה שלו אין הוא משמש לטיגון. ברוסיה השתמשו עד למהפכת 1917 בשמן צנובר בימי הצום (Lent) שלפני חג הפסחא כאשר השימוש בשומן בעלי חיים היה אסור.
טריגליצרידים בצנובר
| חומצת שומן | אחוז |
|---|---|
| חומצה לינולאית Linoleic acid | 49%±2.3% |
| חומצה אולאית Oleic acid | 23.8%±2.1% |
| חומצה פינולנית Pinolenic acid | 17.1%±2.0% |
| חומצה פלמיטית Palmitic acid | 6.3%±2.2% |
| חומצה סטארית Stearic acid | ±0.1% 2.5% |
ייצור וצריכה
אורנים מניבי צנוברים גדלים במדינות רבות בעולם. המדינה בעלת ייצור הצנוברים הגדול ביותר היא צפון קוריאה, המייצאת כ-6,000 טון צנוברים בשנה. אחריה נמצאות רוסיה, סין, פקיסטן ואפגניסטן[4].
איטליה מייצרת כ-1,000 טון צנובר בשנה, אך הביקוש לצנובר במדינה כה גבוה שבנוסף היא מייבאת כמויות גדולות של צנובר ממדינות אחרות.
תופעות לוואי באכילה
דווחו מקרים בהם אכילת צנוברים, במיוחד אם מקורם במין אורן ארמן[5], הובילה לתופעת טעם מר בפה המתפתחת בין 1–3 ימים לאחר צריכתם, ונמשכת בין מספר ימים עד שבועיים ללא טיפול. הטעם המתואר הוא מר, מתכתי, ומגיע לשיא ביום השני ממועד צריכת הצנוברים. תופעה זו תוארה לראשונה במאמר מדעי בשנת 2001. באנליזה כרומטוגרפית של הצנוברים שהביאו לתופעה לעומת צנוברים שלא גרמו לה זוהו טריגליצריד לא רווי אך לא ברור הרכבם או הקשר שלהם לטעם הלוואי[6].
הערות שוליים
- ^ David M. Richardson, Ecology and biogeography of Pinus
- ^ David B. Madsen and David Rhode, Early Holocene pinyon (Pinus monophylla) in the northeastern Great Basin, Quaternary Research Volume 33, Issue 1, January 1990, Pages 94-101
- ^ :Cevdet Nergiz & clal Dönmez; Chemical composition and nutritive value of Pinus pinea L. seeds; Food Chemistry Volume 86, Issue 3, July 2004, Pages 365-368
- ^ Pine Nuts, באתר "Agricultural Marketing Resource Center", אוקטובר 2018 (באנגלית).
- ^ Fredreric Destaillats et al, Identification of the Botanical Origin of Commercial Pine Nuts Responsible for Dysgeusia by Gas-Liquid Chromatography Analysis of Fatty Acid Profile
- ^ Mostin M. (במרץ 2001). "Taste disturbances after pine nut ingestion". Eur J Emerg Med. 8 (1): 76. doi:10.1097/00063110-200103000-00036.
{{cite journal}}: (עזרה)
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: צנובר |
36529455צנובר