צבי דקל
 | |
| צבי דקל בביתו, 2015 | |
| לידה |
10 בינואר 1929 תל אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה | 13 באוקטובר 2024 (בגיל 95) |
| תקופת הפעילות | 1956–2024 (כ־68 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| יצירות ידועות | פארק הירקון, פארק וולפסון |
| פרסים והוקרה | פרס קרוון, פרס רוקח |
צבי דקל (10 בינואר 1929 - 13 באוקטובר 2024) היה אדריכל נוף ישראלי.
ילדותו ונעוריו
צבי דקל נולד בתל אביב ב-1929 להורים שעלו מפולין בשמם הקודם – דלבקוביץ'. דקל למד בבית הספר היסודי "תל נורדאו" והמשיך ממנו לתיכון ב"גימנסיה שלווה". מילדותו גילה דקל עניין בטבע ובסביבה, ונהנה גם לצייר. מורה שהבחינה בכישרונו, סידרה לו מלגה והפנתה אותו בגיל 12 ללמוד ציור בסטודיו של אהרון אבני. בסטודיו למדו נערים מוכשרים נוספים, כגון דן צור, דני קרוון, דן קדר ואיצ'ה ממבוש. דקל התנסה ברישום ובציור בצבעי שמן, ועבר מלימוד ציור פיגורטיבי לציור מופשט. לאחר מספר שנים החליט דקל כי מיצה את הכיוון ועזב את לימודי הציור. בילדותו, ובמהלך כל שנות נעוריו היה דקל חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", בה הפך למדריך. בתחילת מלחמת השחרור גויס עם מכסת המדריכים לטיפול בתנועות הנוער, ובהמשכה עבר לשרת במטה הפלמ"ח.
הקמת קיבוץ הראל
חברי הגרעין בתנועה אליה השתייך דקל עלו בשלהי מלחמת השחרור, בסוף 1948, על גבעה בשוליו של הכפר הנטוש בית ג'יז, והקימו עליה את קיבוץ "השומר הצעיר" הראל. דקל נשא שם לאשה את חיה לוסקי, ושם נולדה בתו סמדר. בתחילה חשב להביא בקיבוץ למימוש את האמן והיוצר שבו. הוא הביא איתו רעיון לעסוק בנגרות - לבנות מודלים או תבניות לאלמנטים מיוחדים. הוא אף העביר בקיבוץ חוג קטן של ציור. אלא שאז פנה לאהבה אחרת שלו - גידול צמחים. דקל, שהביא עמו מוניטין של טיפוח גינת הירק בבית הספר התיכון, נשלח, בראשית דרכו בקיבוץ, לעבוד בחקלאות, ואף הגיע להישגים יפים. על אף הצלחתו בחקלאות הוא העדיף להיות גנן. בקיבוץ נעתרו לו והוא יצא לקיבוץ שער העמקים לתקופה של חצי שנה, להתנסות בעבודת גננות. בתום התקופה חזר דקל לקיבוצו, התחיל לעבוד שם לסירוגין כגנן והחל לבנות את נוף הקיבוץ, ללא תוכניות מסודרות. לצורך כך הוא נעזר אז בעצותיו של אברהם קרוון, שהיה בא לבקר בקיבוץ את בנו דני קרוון. במקביל היה דקל נוסע בקביעות לאוניברסיטה בירושלים להרצאותיו בבוטניקה של פרופסור מיכאל זהרי.
בשנים 1956-1953, תקופת פירוקו של קיבוץ הראל, שימש דקל כמזכיר הקיבוץ. על רקע קיפוח היישובים החדשים שהוקמו סביב הקיבוץ, הוא יזם היפרדות מן המועצה האזורית, ואת הקמתה של מועצה אזורית חדשה -"גיזו" (כיום חלק מן המועצה האזורית "מטה יהודה") ובראשה עמד עד 1956. לקבוצת החברים בהראל היה "פרופיל גבוה" של מעורבות חברתית ופוליטית. הקבוצה נחשדה על ידי הנהגת התנועה של מפ"ם בנטייה קיצונית לשמאלה של המפה הפוליטית, ועל רקע העימות האידאולוגי החליטה ההנהגה על פירוק הקיבוץ. בני הקבוצה התפזרו איש לדרכו, אך נשארו קשורים ומגובשים כ"קבוצת הראל" גם בהמשך. על הקבוצה נמנו המפיק ואיש התקשורת יעקב אגמון, וחברו מילדות של דקל, האמן דני קרוון.
הנסיעה לברזיל
דקל ידע שעליו ללמוד אדריכלות נוף, או בשמה דאז "אדריכלות גנים". פירוק הקיבוץ יצר את ההזדמנות. דקל חזר לתל אביב, ועבד כגנן בעירייה. על הפרק עמדו לימודי אדריכלות נוף בלונדון, אך אברהם קרוון, שהתרשם מעבודותיו של האמן ואדריכל הנוף רוברטו בורלה מרקס בברזיל, יעץ לדקל לנסוע דווקא אל מרקס וללמוד ממנו את רזי המקצוע. דקל נסע לריו דה ז'ניירו, והתקבל שם אצל בני משפחה. דקל נפגש עם מרקס בסטודיו שלו והביא איתו ציורים ואישור מעיריית תל אביב, שעבד בה כגנן. מרקס התרשם מן הצעיר הנלהב מישראל, קיבל אותו לעבודה ובמהרה סוכם כי יישאר לעבוד לצידו. משהוחלט כי הוא נשאר, הצטרפו אליו אשתו ובתו לברזיל.
בסטודיו של מרקס עבדו אז עוד 17 מתכננים מרחבי העולם. בשלוש וחצי השנים הבאות דקל השתלב היטב בעבודת הסטודיו. בין מרקס לבין דקל נוצר קשר הדוק, והוא אף מונה לאחראי על פרויקטים. המשרד עבד על שורה של פרויקטים גדולים בוונצואלה, ודקל התבקש להצטרף לשלוחה של המשרד שם. דקל הבין שזה מבחינתו צומת דרכים - קריירה בדרום אמריקה או בישראל ולבסוף החליט לחזור לישראל.
הקמת משרד בישראל
ב-1960 חזר דקל לישראל, מצויד במטען הידע והניסיון שרכש במשרדו של מרקס. דקל עבר בחינה מקצועית אישית, שהכינו עבורו בטכניון ובפקולטה לחקלאות ברחובות, התקבל כחבר באיגוד אדריכלי הנוף בישראל, ואף שימש בהמשך כמזכירו. דקל ביקש להצטרף למשרדו של יוסף סגל, שעבד אז יחד עם אביו, יחיאל סגל, מראשוני אדריכלי הנוף בישראל. בהמשך הפך לשותף מלא במשרד, ושמו שונה ל"סגל-דקל". ב-1966 נפרדו השניים, ודקל פתח משרד משלו. שורה של פרויקטים תכנן אז, אשר זכו לחשיפה תקשורתית ניכרת, וכמה מהם קיבלו אף אותות הוקרה ופרסים מקצועיים.
ב-1972 חברו יוסף סגל ודקל מחדש למשרד משותף, ולאחר צירופו של אדריכל הנוף אורי מילר, שינה המשרד את שמו ל"תכנון נוף". המשרד היה לאחד משלושת המשרדים הגדולים בישראל, והעסיק מתכננים רבים. משרד "תכנון נוף" עסק בשלל פרויקטים בכל קני המידה ברחבי הארץ. שלושת השותפים נהגו לחלק ביניהם את האחריות על הפרויקטים, כך שאת רובם ניתן היה לשייך לאחד מן השלושה. עבודות תכנון רבות בהן עסק המשרד בתקופה זו זכו לסיקור תקשורתי ולהערכה מקצועית, כמו הפארק הלאומי בתמנע, מערכת השטחים הפתוחים בים המלח הכוללת טיילות המציעות מבטים אל הים, ומערכת השטחים הפתוחים של שכונת פסגת זאב בירושלים.
ב-1996 הצטרף למשרד אדריכל הנוף שלמה זאבי והפך בהמשך לשותף. לימים, יוסף סגל ואורי מילר פרשו מן המשרד. המשרד במתכונתו החדשה (לאחר איחוד עם משרד האדריכלים "יאיר אביגדור") המשיך לעסוק בטווח רחב של פרויקטים נופיים, והתמחה גם בפרויקטים מתאריים. המשרד המשיך לעסוק בפרויקטים מושכי עניין, אשר אחד מהם שהיה באחריותו של דקל, היה פרויקט השיקום של גן העצמאות בתל אביב. דקל זכה לשקם את הגן שתכנן במקור אברהם קרוון, אביו של חברו הטוב דני קרוון, ומי שהיה לו בעצמו מדריך ומלווה בראשית צעדיו המקצועיים.
דקל נפטר באוקטובר 2024.
סגנון אדריכלי
מקורות השראה והשפעה
דקל הושפע רבות מרוברטו בורלה מרקס. מרקס היה איש צמחייה, אמן יוצר ואספן נלהב של אמנות ילידית של אמריקה הלטינית. "החווה" (sitio) שבנה לעצמו הייתה מימוש של שלוש אהבותיו הגדולות. היא הייתה מרכז של איקלום צמחייה טרופית, סטודיו בו יצר את האמנות שלו ומקום בו ריכז את אוסף האמנות העשיר שלו. גם עבודתו כאדריכל נוף הייתה שילוב של מעשה אמנות, של שימוש ייחודי בצמחייה ושל מחוות לאמנויות ולסגנונות מקומיים. הוא יצר סגנון אדריכלי משלו, שאפשר לכנותו אולי "מודרניזם טרופי", אבל שלא כמודרניזם האירופי, גם רומנטי ומחובר לעבר ולמסורות עממיות, וכזה שאיננו נצמד לפונקציונליזם מחמיר. מרקס היה אמן השימוש היוצא מן הכלל בצמחייה, תוך הבלטת האיכויות העצמיות של כל צמח והפיסוליות שבו. בחלק מעבודותיו הוא יצר קומפוזיציות מורכבות המבליטות את אופיים של הצמחים. מרקס בלט גם בהקבצה של עצים מאותו המין לקבוצות מגובשות, ובעיקר התפרסם בכתמים הגדולים של צמחייה מאותו המין, כתמים צבעוניים וקווים בצורות חופשיות דמויות ציור, אשר הקנו לו את הכינוי "צייר בצמחים". את היכולות האלו הביא איתו דקל כשחזר לעבוד בישראל. במעבר מברזיל לישראל הוא היה צריך, אמנם, להחליף לחלוטין את אופי הצמחייה, ולעבור מ"פאלטה" עשירה וצבעונית לזו המקומית, הצנועה יותר. גם את אופן השימוש בעצים הביא דקל, כשהשתמש בקבוצות מגובשות, גדולות או קטנות, של עצים מאותו המין. לדקל הייתה משיכה לאמנות עוד לפני נסיעתו לברזיל. העבודה המשותפת עם מרקס חיזקה אצלו את הקשר שבין אדריכלות לבין אמנות, והוא שאף לשלב אמנות בעבודותיו גם בישראל.
מאפיינים סגנוניים
קו ישיר חיבר בין סגנונו של דקל לבין זה של מרקס. דקל הרבה להשתמש באלמנטים גאומטריים מובהקים בתוכניותיו. השפה נעה מעיגולים ומקווים מעוגלים, לקווים ישרים אלכסוניים ולשאר מצולעים. בכל אחת מן העבודות הייתה בחירה עקבית באחת מן השפות העיצוביות האלו. ברובע אבישור בערד, בו העמדת כל הבניינים היא אורתוגונלית (אדריכלים: דוד בסט ואדם איל), שבר דקל את האורתוגונליות כשעיצב את קווי הפיתוח בין הבניינים. על מנת לייחד את החללים השונים, וליצור עניין בין בתי השיכון האחידים, הוא קבע לכל חלל שפה עיצובית משלו: אלכסונים, משושים או עיגולים. גם הקירות התומכים המלווים את בתי השיכון הארוכים בקווים אורתוגונליים, מקבלים שם קיטום פינות ביחידות אלכסוניות, ופניהם העליונים מקבלים גם הם אלכסונים כשהם מלווים מהלכי מדרגות.
מודרניזם
דקל הגדיר עצמו כמודרניסט ותפס את עבודתו כביטוי של מודרניזם. על מנת לתאר את היסודות המודרניסטיים בעבודתו של דקל, ראוי לבדוק מהו מודרניזם ומה היא אדריכלות נוף מודרניסטית. אם המודרניות היא התאמה לתנאי התקופה העכשווית ולחדשנות שהיא מביאה איתה, הרי שמודרניזם הוא אימוץ מכוון ומודע של המודרניות. הגישה המודרניסטית באדריכלות הנוף מבוססת על האמונה כי אדריכלות הנוף, כשאר האמנויות, צריכה להתפתח בהתאמה עם התנאים החברתיים והטכנולוגיים של החיים העכשוויים. אלא שאדריכלות הנוף התמקמה תמיד מאחורי האמנויות האחרות באימוץ רעיונות חדשים, ודשדשה זמן רב בהגדרת המודרניזם שלה (Treib 1993). מארק טרייב (Marc Traib) מתאר את שלבי התפתחות התפיסות המודרניסטיות בתכנון של גנים ובאדריכלות הנוף, החל מאוונגארד ומקוביזם של שנות ה-20 של המאה ה-20 באירופה, דרך צמיחתם של אדריכלים מתווי דרך בארצות הברית ובבריטניה בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה ה-20, ועד לכיוונים המסתמנים בתקופתנו.
עבודות עיקריות
בעשרות שנות עבודתו כאדריכל נוף בישראל עסק דקל ביותר מ-1,000 פרויקטים כמתכנן, כאדריכל מוביל וכאדריכל שותף.
| משרד | שנה | שמורות טבע וגנים לאומיים | פארקים עירוניים | שכונות מגורים | קיבוצים |
|---|---|---|---|---|---|
| עצמאי | 1966 | תל דן | |||
| 1967 | נחל עיון (התנור) | רובע אבישור, ערד | |||
| 1968 | עין חמד | רובע יעלים, ערד | |||
| 1968 | אתר אנדרטת חטיבת הנגב | ||||
| 1968 | חי-בר יטבתה | ||||
| 1969 | כוכב הירדן | ||||
| 1969 | מבצר יחיעם | ||||
| תכנון נוף | 1972 | רובע טללים, ערד | |||
| 1973 | פארק קנדה, לטרון | ||||
| 1976 | פארק וולפסון, תל אביב | ||||
| 1977 | פארק גני יהושע, תל אביב | שכונה י"א, באר שבע | גונן, מזרע, יקום, געש, רוחמה | ||
| 1980 | גן הוורדים, ירושלים | ||||
| 1982 | טיילת עין בוקק | ||||
| 1985 | גן התמרים, עין בוקק | ||||
| 1985 | פארק מנחם בגין, תל אביב | ||||
| 1987 | פסגת זאב, ירושלים | ||||
| 1989 | פארק ירוחם | ||||
| 1989 | טיילת אלברט, מצפה רמון | ||||
| 1991 | פארק תמנע | ||||
| 1991 | פארק נחל בקע, באר שבע | ||||
| 1993 | צריף בן-גוריון, שדה בוקר | גן המייסדים, חדרה | |||
| 1993 | מצדה | ||||
| 1998 | גן הדסה, באר שבע | ||||
| 1998 | דרך החוגגים, אילת | ||||
| 2004 | טיילות החוף, נתניה | ||||
| 2006 | אנדרטת חטיבת הראל | פארק שחמון, אילת | |||
| מנעד | 2009 | חידוש גן העצמאות, תל אביב |
פרסים
- 1969 - פרס קרוון לאדריכלות נוף על תכנון רובע אבישור בערד
- 1982 - פרס רוקח על תכנון פארק הירקון בתל אביב-יפו
- 1987 - פרס קפלן על תכנון שכונת פסגת זאב בירושלים
- 2013 - פרס קרוון על תכנון פארק המסילה בירושלים, בצוותא עם האדריכלים יאיר אביגדור ושלומי זאבי
עבודות נבחרות
-
פארק וולפסון בתל אביב -
גן וואהל לוורדים בירושלים -
פסל של רמי אביצור, פארק שחמון באילת -
אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע -
פארק הירקון בתל אביב -
פארק תמנע
- שמורת עיון, 1967[1]
- רובע אבישור, ערד, 1969
- אנדרטת חטיבת הנגב, באר שבע בשיתוף עם הפסל דני קרוון, 1974
- גן וואהל לוורדים, ירושלים, 1981
- פארק וולפסון, תל אביב, 1983
- טיילת אלברט, מצפה רמון בשיתוף עם הפסל ישראל הדני, 1989
- גן פסלים, מצפה רמון בשיתוף עם הפסל עזרא אוריון, 1989
- גן הדסה, באר שבע בשיתוף עם הפסל ישראל הדני, 1998
- גן המייסדים, חדרה בשיתוף עם הפסל דני קרוון, 1998
- פארק שחמון, אילת
- פארק תמנע
- פארק מנחם בגין, תל אביב
לקריאה נוספת
- נורית ליסובסקי (עורכת): ארץ הצבי והדקל – מבטים על עבודתו של אדריכל הנוף צבי דקל, הוצאת בבל ומשכל, 2021
- Braun Editorial Staff, 1000x Landscape Architecture, BRAUN, 2008 (p.921)
קישורים חיצוניים
- מנעד, אתר המשרד
- שיחה עם צבי דקל, באתר מדרשת שדה בוקר
- תכנון נוף, אתר המשרד
- גן המייסדים בחדרה, באתר גן ונוף
- נועם דביר, סוד הגן, באתר הארץ, 9 ביולי 2009
- מיכאל יעקובסון: שיחה עם צבי דקל על הגינות האקלימיות ברובע אבישור בערד באתר 'חלון אחורי', 13 בינואר 2011
- מיכאל יעקובסון: אחרי 65 שנה: אנדרטה לחללי חטיבת הראל נחנכה בגן סאקר, 16 ביוני 2013, Xnet
- מיכאל יעקובסון: הקניונים משפיעים על תפיסת הנוף שלנו - שיחה עם צבי דקל, 9 בספטמבר 2015
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בפסל הסביבתי של ישראל הדני בכניסה לבאר שבע, באתר 'חלון אחורי', 31 באוגוסט 2020
- מיכאל יעקובסון: סיבוב על ספר חדש המוקדש ליצירתו של אדריכל הנוף צבי דקל, באתר 'חלון אחורי', 28 ביוני 2021
אסתר זנדברג, יותר ממה שמתגלה בנוף הממשי: האתגרים בחיבור שבין אדריכלות לאמנות, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2021
הערות שוליים
- ^ מים נופלים בצפון, מעריב, 31 במרץ 1967
39788168צבי דקל