צביקה אונגר

אין תמונה חופשית

צביקה (צבי) אונגר (נולד ב-1928) הוא ניצול שואה, מדליק משואה ביד ושם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ח, ממקימי קיבוץ מלכיה.

צביקה הוביל יחד עם אשתו נעמי אונגר מאבק בתאונות אימונים בצה"ל בעקבות מותו של בנם בתאונת אימונים. פעילותם הובילה לשינוי בתיקי תרגילים, נהלים והוראות בצה"ל, ולראשונה בישראל – להקמת ועדה לחקר ולמניעת תאונות בצה"ל: ועדת יעקב לפידות. בעקבות האירועים כתב עם אשתו את הספר "קרעים על ניצנים".

ילדותו ונעוריו

אונגר נולד בשנת 1929 בסוסנוביץ שבפולין למשפחה חרדית של 11 נפשות. הורי אביו היו מרדכי שמואל אונגר שהיה שוחט, בודק ומוהל וסבתו גיטל לאה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביו, יליד שצ'קובה, פעל לגיוס תרומות לרכישת מטוסים לצבא פולין. ב-1 בספטמבר 1939 נמלטה המשפחה מביתה, לעיירה וורזיסלב בפולין, מקום הולדתה של אמו. שם נשארה המשפחה כשנתיים עד לפלישת הגרמנים. המצב הכלכלי היה בכי רע, אבא המשפחה לא עבד וכדי להקל על המצוקה החליטו ההורים בשנת 1941 לשלוח את אונגר ושניים מאחיו אל קרובי משפחה לפרידה שהייתה אמורה להיות זמנית. שם שהה עם קרוביו בגטו זוויירציה. אונגר חי שם כשנה וחצי.

באוגוסט 1943 נרצחו אחרוני היהודים בגטו. כחמישים נשים, זקנים וילדים, חלקם מבני משפחתו, ניסו להסתתר בעליית הגג אך נתפסו כעבור כמה ימים ונשלחו הישר לבירקנאו. כמה אנשים בודדים, בהם אונגר ובן דודו, הושארו בגטו במשך כחודש כדי לעבוד בחיסול בתי חרושת לטקסטיל.
בספטמבר 1943 נשלחו אונגר ובן דודו בקרון לאושוויץ. באושוויץ קיבלו את פניהם חיילי אס.אס, יהודים מזונדרקומנדו וכלבים תוקפניים. השלב הבא היה סלקציה: הצעירים נשלחו שמאלה להשמדה והבוגרים יותר נשלחו ימינה לעבודה. בעצת אסיר יהודי ותיק הוא זייף את גילו וטען שהוא בן 18. בדרך זו הצליח אונגר לעבור את הסלקציה ונשלח לבדו למחנה A. במהלך שמונת החודשים הבאים, בעת שהותו במחנה, הוא נאלץ לעמוד לעיתים תכופות בסלקציות שערך ד"ר מנגלה. על מנת להינצל, הוא הסתתר פעמים רבות מתחת לדרגשים.

לאחר כשמונה חודשים, במאי 1944, הועבר אונגר למחנה בירקנאו, למחנה D. זה היה מחנה עבודה בו גרו 24 אלף אסירים. שם עבד בסחיבת עגלה ענקית שעברה במחנה ועליה הועמסו חפצים. באותה התקופה התוודע לאנשי הזונדרקומנדו שגרו במחנה והיה עד למרד שלהם, שבמהלכו הם פוצצו קרמטוריום. באירוע זה נהרגו שלשה אנשי אס.אס והאסירים מהזונדרקומנדו נתלו במרכז המחנה בנוכחות כל האסירים ששהו במחנה.

בינואר 1945 חששו הגרמנים מפני הצבא הרוסי המתקדם. הם החליטו לפנות את אושוויץ ובירקנאו, והחלו להצעיד את האסירים בצעדת המוות לגרמניה. לאחר עשרה ימי צעידה הועלו האסירים על רכבת והובאו לבוכנוולד.

ב-11 באפריל 1945 שחררו האמריקנים את המחנה. איש מבני משפחתו של אונגר לא שרד. עם השחרור, אושפז אונגר בבית חולים. לאחר מכן הועבר לצרפת בסיוע OSE, ארגון יהודי לסיוע לילדים, ושוכן במוסד לילדים ליד פריז. בשנת 1947 עזב את המוסד והצטרף להכשרת "פועלי ציון" בדרום צרפת, לקראת עלייתו ארצה. לאחר כמה חודשי הכשרה הוא נשלח לקורס של ההגנה במרסיי ושם עבד עם אנשי "עלייה ב".

העלייה לארץ ישראל

ב-פברואר 1948, בעלייה ג', מצויד בתעודה מזויפת, עלה אונגר לארץ ישראל. הוא הצטרף לחברת הנוער בקיבוץ רמת הכובש ואיתם נלחם במלחמת השחרור.

ב-מרץ 1949 עלו כמה גרעינים של הפלמ"ח יחד עם שתי חברות נוער והם הקימו את קיבוץ מלכיה. במלכיה לא היה דבר מלבד רוחות חזקות. בשנה הראשונה הם סיקלו אדמות, הכינו קרקע לחקלאות ועסקו בייעור באזור. הפרנסה הייתה עבודת חוץ בקיבוצי עמק הירדן, אשדות יעקב, אפיקים, כנרת וגינוסר שם גם ישנו חלק מהזמן עד שהקיבוץ הוקם והיה ראוי למגורים.

במהלך השנים למד אונגר בקורס מרכזי משק בעין חרוד, בסמינר דו-שנתי להשכלה באפעל, ואף סיים קורס מנהל עסקים. בקיבוץ מלכיה עסק בהנהלת חשבונות והיה מרכז המשק.

משפחתו

ב-1953 נישא אונגר לנעמי, אף היא ניצולת שואה. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים: ליאור, עופר, ניצן ומורן ועשרה נכדים.

פעילות למניעת תאונות אימונים בצה"ל

ב-1 במאי 1984 נהרג ניצן, בנם של צביקה ונעמי, בעת שירותו הצבאי בפלוגת בני הקיבוצים בנח"ל. ניצן נהרג מפליטת כדור בעת תרגיל של סיירת הצנחנים בבקעת הירדן. בעקבות מותו, החליטו צביקה ונעמי לצאת לדרך "כשבליבם החלטה נחושה לעצור את הכדור הבא". והם פתחו במאבק בתאונות אימונים בצה"ל. מטרתם הייתה להעלות את סוגיית הבטיחות באימונים לראש סדר היום.
המסע התחיל לאחר המשפט הראשון שנערך לקצינים שהיו אחראים על תרגיל הסיירת. בעת ביקור של הרופא הגדודי בביתם, קם צביקה ואמר: "אני רוצה להיות כן אתכם. מבחינתי הפיקוד הגבוה אחראי לאשמת המפקדים הישירים. אתם אחראים אישית לפירוק המשמעת ביחידה המובחרת הזו.... ההשלמה עם התאונות היא פשע ראשוני, וההתחמקות מעמידה בדין, היא חטא שאליו התרגלנו... על ההורים להכין את תרמיליהם, לקחת איתם לחם ומים, לעזוב את בתיהם ולצאת לדרך. עלינו לתפוס אחריות על חיי הבנים שלנו. קשה להשלים עם כך שלזה הגענו, אבל זה מה שיש". כך החלה העבודה וב-3 במרץ 1985, התקיימה פגישה בלשכת הרמטכ"ל, משה לוי, ביוזמתם של ורדה פומרנץ ובן ציון פרחי. פגישה נוספת נערכה עם נשיא המדינה חיים הרצוג שאף כתב הקדמה לספר "לעצור את הכדור". בפגישתו עם נשיא המדינה אמר צביקה: "אנחנו נמנעים להופיע באמצעי התקשורת פן ניתפס כיוצאים למאבק בצה"ל. משפחות החיילים, והרי כל הישראלים הם אלה, מחפשים קול של מנהיג, שיאמר דברים ברורים על משמעת, על דרכי אכיפתה, ועל הצו הבלתי מתפשר לשמור על החיים באימונים..." ב-12 ביולי 1985, הועבר תזכיר ליאיר צבן עם סיכום הפגישות שנערכו עד אז עם אישים כגון: האלוף יוסי פלד, תת-אלוף יורם גלבוע (צ'וצ'ו), אלוף אמנון ליפקין-שחק, אלוף עמוס ירון, שר הביטחון יצחק רבין, שאמר במהלך הפגישה: "... יש לך זכות מלאה לדרוש ועדה בכנסת ולהפגש איתה. ועדת חוץ וביטחון חייבת להקים מתוכה תת-ועדה למניעת תאונות אימונים, כפי שהקימה ועדות שמלוות את צה"ל בנושאים אחרים"., מתן וילנאי ועוד ולאחר הגשת התזכיר ואישורו, הוא הועבר לשתי ועדות: "חוץ וביטחון" ו"ביקורת המדינה".
סגן-אלוף ורדה פומרנץ שליוותה אותם לאורך כל הדרך אמרה: "אני עם המשפחות במקרה שלכם, לא עם צה"ל" ועודדה את צביקה ונעמי להמשיך במסע.
ב-1 ביולי 1987, הופיע דו"ח מבקר המדינה שנכתב בידי המבקר טוניק, ובו פרק על צה"ל שנשא את השם: "חוסר משמעת - והתוצאות".
בתחילת 1990, בעקבות פעילותם של צביקה ונעמי, הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, מינה ועדה לבחינת תאונות האימונים בצה"ל, בראשות האלוף יעקב לפידות. הוועדה החליטה על הקמת אגף בטיחות במטכ"ל, והוחלט שימונה קצין בטיחות לנושא הארטילריה, אשר ילווה כל תרגיל מבצעי וייתן אישור לפתיחת אש. ועדה זו חקרה את הדרכים למניעת תאונות בצה"ל. הייתה זו הוועדה הראשונה שטיפלה בנושא בדרג ובהיקף כזה.

איתן הבר אמר כי בישראל חיות כמה עשרות, אולי אפילו מאות משפחות שאינן יודעות כי את חיי בניהן הן חייבות לאונגר מקיבוץ מלכיה."אונגר ונעמי הסתערו על צה"ל ולא הרפו, עד ששונו בזכותם תיקי תרגילים, נהלים והוראות". ב-25 ביולי 1990 ציטט חיים אורון בישיבה המאתיים וחמש של הכנסת השתים עשרה מדברי אונגר ונעמי אונגר וציין כי מאבקם פעילות למניעת תאונות אימונים בצה"ל הוא אחת הסיבות להקמתה של ועדת האלוף לפידות.

אונגר ונעמי כתבו יחד ספר בשם: "ניצנים על קרעים".

לקריאה נוספת

• צביקה ונעמי אונגר, ניצנים על קרעים, מלכיה, 2006
  
• נעמי אונגר, לעצור את הכדור, משרד הביטחון, 1988
  

קישורים חיצוניים

• אורי דרומי, על מנת שלא יהיו קורבנות נוספים, באתר הארץ, 10 באפריל 2007
• "ובחרת בחיים..." ניצולי השואה ומדינת ישראל, באתר (יד ושם)
• מדליקי המשואות תשס"ח (2008): צביקה אונגר, באתר (יד ושם)
• אונגר ניצן, באתר (יזכור, אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל)
• פרויקט תיאטרון עדות באתר תרבות IL
• הסיפור של צביקה אונגר, אתר תל חי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25434170צביקה אונגר