תיק הרבנים

תיק הרבנים (או פרשת הרבנים) הוא כינויה של פרשה בה כ-1,500 אנשי כוחות הביטחון תוארו כרבנים על ידי הכשרתם במכללות ללימודי יהדות. המכללות פעלו בין השנים 1998–2003. לימודים אלו הקנו תעודה של "יורה יורה" או תעודה של "השכלה תורנית גבוהה", ועל פי תעודות אלו ניתנו הטבות שכר לשוטרים ואנשי צבא. בין השנים 2000–2008, הוציאה מדינת ישראל כ-250 מיליון ש"ח על תוספת שכר למשרתים אלה, והן ממשיכות להינתן גם לאחר חשיפת הפרשה לאנשי כוחות הביטחון שהוחלט שהסתמכו בתום לב על ההכרה בלימודיהם. זאת, לטענת פרקליטות המדינה, בלא שהתממשו בפועל כל התנאים הנדרשים לקבלת התעודות.

ראש צוות החקירה במח"ש, החוקר אלכס אור, הביע את דעתו, כי "מבחינת מספר החשודים, זו אולי החקירה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל". בסופה הוגש בנובמבר 2008 כתב אישום רחב היקף, נגד בכירים ברבנות. בפרשה מעורבים מספר רבנים ואישים מפורסמים.

לימודים תורניים כבסיס לתוספת שכר

מדינת ישראל מכירה באפשרות העובדים בשירותה לקבל תוספות שכר בגין לימודים אקדמיים. במסגרת זו הכיר משרד החינוך בלימודים קודמים של בוגרי ישיבות המועסקים כמורים למקצועות היהדות (תורה שבעל-פה או מחשבת ישראל), כבסיס לקבלת תוספת לשכר המורה. משרד החינוך, בתיאום עם הרבנות הראשית, קבע בשנת 1978, כי מי שלמד "בישיבה גבוהה, כולל או ישיבת הסדר, המוכרים על ידי הרבנות הראשית, לפחות 4 שנים לאחר גיל 18 או לאחר תעודת בגרות, ולפחות 35 שעות בשבוע בכל שנה", וצבר 30 נקודות זכות, יהא זכאי לדרגת שכר של מורה בעל תואר B.A. נקבע, כי שנת לימודים כזו תזכה ב-3 נקודות זכות. בנוסף, מי שלמד כאמור (בישיבה גבוהה, לפחות 4 שנים ולפחות 35 ש"ש) וצבר 55 נקודות זכות, שבכללן גם נקודות בעד לימודי סמיכה לרבנות, יהא זכאי לדרגת שכר של מורה בעל תואר M.A. תעודת סמיכה לרבנות מקנה 15 נקודות זכות. נקבע, כי ההגדרה של תעודת זו היא "שרשום בה 'יורה יורה', שנבדקה על ידי הרבנות הראשית לישראל ונמצא כי ניתנה על ידי מסמיך מוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל".

בשנת 1993 רענן משרד החינוך את ההוראות הללו. לפי ההוראות החדשות גם תעודת השכלה תורנית גבוהה מקנה 15 נקודות זכות. נקבע, כי ההגדרה של תעודת זו היא "המונפקת על ידי הרבנות הראשית לישראל, באופן שהוסכם בין הרבנות הראשית לישראל ובין משרד החינוך והתרבות (לימודים בישיבה, סמיכה של 2 רבנים ו-3 בחינות)".

הקמת מכללות לשוטרים

לקראת סוף שנת 1997 החלה יוזמה משותפת של הרבנות המשטרתית, הרבנות הראשית ובית המדרש יחוה דעת (בניהולו של הרב דוד יוסף), לפתיחת מסלול ללימודים תורניים גבוהים לאנשי כוחות הביטחון, לקראת קבלת תעודת השכלה תורנית גבוהה, המוענקת על ידי הרבנות הראשית לישראל ומקבילה לתואר ראשון. היוזמה לפתיחת המסלול באה על רקע המגמה שרווחה בשנות ה-90, אז עודדו גופי הביטחון את אנשיהם לצאת ולרכוש השכלה, אשר תיטיב את שכרם. מסלול הלימודים עמד על שנתיים וחצי, בהיקף של כ-10 שעות שבועיות, כאשר הלימודים התנהלו בשעות אחר הצהריים והערב. הרב אליהו בקשי דורון, הרב הראשי הספרדי לישראל באותה עת, אף נטל חלק בכתיבת תוכנית הלימודים האמורה, יחד עם הרב דוד יוסף.

לאחר פתיחת מכללת יחוה דעת, בשנת 1999, פתחה גם ישיבת "דרכי הוראה לרבנים" (בניהול הרב יוסף אליהו ובראשותו, ובהנהגת אביו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו), מסלול לימודים כאמור, אשר לימים הצמיח סניפים ברחבי הארץ.

בהמשך, הוקמו מסגרות לימודיות נוספות ששמו לעצמן מטרה ללמד אנשי כוחות ביטחון ברחבי הארץ לקראת קבלת תעודת השכלה תורנית גבוהה, שתוכר כמקבילה לתואר ראשון ותזכה את בעליה בתוספות שכר: מכללת "חסדי יחיא" בבית שאן; מכללת "גן נר"; מכללת "אריאל" בחיפה; מכללת "קארו" בצפת; מכללות "קול יהודה" ו"בית מוריה" בבאר שבע ומכללת "מרכז נריה" בקריית מלאכי.

המכללות הללו גבו מן התלמידים שכר לימוד שנע בין 10,000 - 20,000 ש"ח לתלמיד.

מאות אנשי כוחות הביטחון נרשמו למסלולי הלימודים במכללות השונות, ובפרק זמן של כשנתיים זכו למעלה מ-700 אנשי קבע בצה"ל וכ-700 שוטרים בהטבות שכר שונות, הנגזרות מההכרה בהשכלתם התורנית כהשכלה אקדמית.

לכל אורך אותה תקופה, הופעלו על הרב בקשי דורון לחצים כבדים מצד חברי מועצת הרבנות הראשית, להם היה אינטרס אישי בהמשך קיומו של מסלול אנשי כוחות הביטחון: הרב שאר ישוב כהן עמד בראש מוסד אריאל; הרב שמואל אליהו הוא אחיו של הרב יוסף אליהו ובנו של הרב מרדכי אליהו, ראש בית המדרש דרכי הוראה; והרב יהודה דרעי עמד בראש מוסדות קול יהודה בבאר שבע.

על פי תעודות עובדי הציבור שהגישו אנשי מחלקת השכר בגופי הביטחון, שילמה המשטרה הטבות שכר בסך של 159,540,496 ש"ח, וצה"ל שילם הטבות שכר בסך של למעלה מ-140,000,000 ש"ח.

בג"ץ סקעת

לקראת סוף שנת 1999 התקיימו ברבנות הראשית מספר ישיבות שדנו בשאלה האם להכיר במסלול הלימודים של יחוה דעת (הרב דוד יוסף) ודרכי הוראה (הרב יוסף אליהו). ישיבת מועצת הרבנות הראשית, שהתכנסה באוקטובר 1999, החליטה שלא לאשר את תוכנית הלימודים במסלול אנשי כוחות הביטחון, "עד לקביעת קריטריונים ברורים שיתקבלו על משרד החינוך והצבא". בצד זה, הוחלט לאפשר לקבוצה שכבר החלה בתוכנית במכללת יחוה דעת, ורק לה, להיבחן במבחני הרבנות הראשית.

הרב מרדכי אליהו, ראש בית המדרש דרכי הוראה, חש כי הופלה לרעה לעומת בית המדרש יחוה דעת. לאחר שכשלו ניסיונותיה של דרכי הוראה להסדיר את הנושא בתוך המערכת הרבנית, עלה מאבקה "מדרגה". ראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו, פנה ליועץ המשפטי לממשלה והלין על כך שתלמידי המכללה מופלים לרעה לעומת תלמידי יחוה דעת, בכך שהרבנות הראשית מאפשרת רק לתלמידי יחוה דעת להיבחן ברבנות הראשית. הלחץ הגיע לשיאו בבוקר המבחן המיועד (ביום 24.10.99), אז הגיש אחד מתלמידי מכללת דרכי הוראה עתירה לבג"ץ בנידון, נגד הרבנות הראשית (בג"ץ 7530/99 מאיר סקעת נ' מנהל מחלקת הבחינות ברבנות הראשית). התלמיד ביקש, שייקבעו כללים ונהלים שווים ואחידים לכל הלומדים בתוכניות לקראת קבלת תואר השכלה תורנית גבוהה, שכן תלמידי יחוה דעת נבחנו ברבנות הראשית לקראת קבלת תעודת השכלה תורנית גבוהה, ואילו לתלמידי דרכי הוראה לא ניתנה הזדמנות כזו. צעד זה, היווה בעולם הרבני סוג של רעידת אדמה: מוסד של רב ראשי לשעבר תוקף את הרב הראשי הנוכחי בעילה, שהוא מפלה אותו לרעה. בכיר ברבנות הראשית הגדיר את המשמעות של אותו בג"ץ: "זה היה דבר שאין לו אח ורע, השמיים נפלו".

לנוכח המצב, אישר הרב בקשי דורון לבית המדרש יחוה דעת לבצע את הבחינות בבית המדרש עצמו, ולא ברבנות הראשית. לאחר מכן נחתם הסכם פשרה עם מכללת דרכי הוראה, בו חזרה בה הרבנות הראשית מהתנגדותה למסלול של דרכי הוראה ואישרה להעניק לתלמידי המכללה תעודות. הסדר הפשרה הוסתר בכספת אצל מנכ"ל הרבנות הראשית הרב אלי בן-דהן, ונחשף לאישים ספורים בלבד. בנוסף, לא הוגש הסכם הפשרה לבג"ץ, אך הוגשה הודעה על הגעה להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט.

צה"ל מפסיק להכיר בלימודים לצורכי שכר

לנוכח הגידול הקיצוני בעלות השכר של משרתי הקבע בצבא (בלי קשר לפרשה הנוכחית), הוחלט לקראת שנת 2000 לשנות את המדיניות שנהגה עד אז ו"לעקר את העניין של לימודים רק לצורכי שכר" (ציטוט מדבריו של יהודה שגב), שבאו לעולם על מנת לעודד את אנשי הקבע להישאר בצבא. התקבלה החלטה מערכתית של צה"ל, להפסיק להכיר בכל הלימודים שאינם ישימים לתפקיד, במטרה לצמצם את הוצאות צה"ל על כוח אדם. במסגרת זו, הוחלט גם להפסיק להכיר בלימודים תורניים שאינם ישימים לתפקיד. במסגרת זו הוחלט בין היתר בכל הנוגע ללומדים לקראת סמיכה לרבנות כי אלו שטרם השלימו לימודיהם וטרם זכו בדרוג לא יזכו בו, למעט אלו העומדים לסיים לימודיהם עד ספטמבר 2001.

בעקבות החלטה זו, נקבע בצה"ל "דור מעבר". כלומר, מי שהחלו כבר את לימודיהם קודם 1 באוקטובר 1999, ימשיכו את הלימודים, ויכירו בהם לצורך העלאה בשכרם.

במשטרה המשיכו הלימודים כרגיל עד 2003, אז הפסיקה הפרקליטות את המשך הלימודים.

חשיפת הפרשה

הפרשה נחשפה בשנת 2002 באקראי, לאחר ששוטר משמר הגבול נחשד בעבירות אלימות במשפחה והועמד לדין משמעתי. בכיר במחלקת המשמעת של המטה הארצי, שעבר על תיקו האישי של השוטר, שם לב כי בתלוש המשכורת שלו נרשם כי הוא מקבל תוספת גמול בשל "תואר רב". הבכיר לא הבין איך יכול אדם חילוני להיות רב, והעביר מזכר בנושא לראש מחלקת חשיפה במח"ש, נצ"מ אבי ורצברגר, שהחל לחקור את הנושא. בבדיקה הסתבר שבמשטרה רשומים 580 אנשים שקיבלו תוספות מפני שקיבלו תואר רב, אך רובם חילונים.

לאחר הגשת כתב האישום בסוף 2008, הוחלט שלא להכיר בלימודיהם, לשלול את ההטבה ואף לדרוש מהם להחזיר את הכספים שקיבלו עד היום באופן רטרואקטיבי. בצד זה, הוחלט במשטרה ובצבא להעניק תוספת שכר מסוימת לאלה שלא נמצאו בעניינם ראיות למעורבות פסולה בפרשה זו ושהסתמכו בתום לב על ההכרה בלימודיהם. נקבע, כי תוענק להם תוספת שכר בסך של 30% מההפרש בין המשכורת שניתנה לפני הפחתת ההטבות לבין המשכורת ללא ההטבות.

לנוכח ההחלטה להפסיק את מתן הטבות השכר, הגישו שוטרים ואנשי קבע עתירות בנידון לבית המשפט העליון - כולן נדחו.

כתב האישום המרכזי

החקירות נמשכו למעלה מחמש שנים. לאחר מכן, בדצמבר 2008 הוגש כתב אישום רחב היקף, המונה 65 עמודים, נגד 9 בכירים ברבנות.

הנאשמים היו בעלי תפקידים במכללות השונות ללימודי יהדות, פרט לשניים: האחד פעל מול הרבנות הראשית להשגת תעודות עבור מרבית המכללות, והשני היה ראש "מחלקת בחינות והסמכה לדיינות ולרבנות" ברבנות הראשית לישראל.

לפי כתב האישום, בחלק מהתעודות הופיעו פרטים שאינם מדויקים: "למד 5 שנים בישיבות גבוהות", "עבר בחינות כנדרש", כינוי בעל התעודה בתואר "רב", והמצג הכולל של התעודה, המעידה לכאורה על אורח חיים דתי ועל רמת ידע רבני מסוימת.

המשפט

שלב שמיעת ההוכחות החל באפריל 2010 והמשפט נמשך עד אפריל 2013. בשל הקפן החריג ויוצא הדופן של הראיות, התקיים המשפט בתדירות של שניים-שלושה דיונים בשבוע, שנמשכו ימים שלמים והסתיימו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. התקיימו 126 ישיבות הוכחות, במסגרתן: העידו 221 עדי תביעה ו-23 עדי הגנה; הוגשו 493 מוצגי תביעה - חלקם ארגזים הכוללים קלסרים בני אלפי עמודים, ו- 186 מוצגי הגנה; נכתבו 15,340 עמודי פרוטוקול מטעם המאשימה וכ־1,150 כאלו מטעם ההגנה, ובנוסף כ-1,700 עמודי סיכומים בכתב מטעם המאשימה וכ-250 כאלו מטעם אחד הנאשמים.

תקציר

1. התנאים שהציבה המשטרה להכרה בלימודים תורניים כלימודים המזכים בהטבות שכר היו:

• תעודת "יורה יורה"
• אישור הסמכה מטעם הרבנות הראשית
• לימודים במשך ארבע שנים בישיבות גבוהות
• עמידה בשלוש בחינות של הרבנות הראשית

כן טענה המאשימה שהצבא דרש לימודים במשך חמש שנים בישיבה.

לעומתה טענה ההגנה, שהמשטרה והצבא לא דרשו משך לימודים מסוים. יתרה מזו, לדבריה דרשה המשטרה רק שהתלמיד יהיה "מוסמך לרבנות" על פי הקריטריונים של הרבנות.

בהכרעת הדין, קיבל השופט את טענת ההגנה, כי המשטרה והצבא דרשו רק את הגשתם של שני מסמכים: תעודת "יורה יורה" ואישור של הרבנות הראשית בדבר הסמכה לרבנות (הוא תעודת השכלה תורנית גבוהה). גם אם פירטה המשטרה (או הצבא) דרישה ללימודים במשך 4 שנים או למעבר של מבחנים ברבנות, הרי שעשתה כן רק כדי להבהיר כיצד ניתן לזכות באישור הרבנות הראשית.

2. בהוראות צה"ל לדור המעבר נכתב, שתלמידים "שהחלו לימודיהם קודם 1 באוקטובר 1999 ויסיימו הלימודים עד 1 באוקטובר 2001" יוכלו להמשיך בלימודים לצורך קבלת השכלה תורנית גבוהה. לטענת ההגנה, ההוספה בניסוח ההוראה של הצבא "ויסיימו הלימודים עד 1 באוקטובר 2001" משמעותה שלדור המעבר מספיקות שתי שנות לימוד על מנת לקבל תעודה. המאשימה סברה אין לראות בכך הוראה חדשה מכיוון שדבר זה לא צוין במפורש, ובהכרעת הדין קיבל השופט את טענת המאשימה.

3. בחודש סיון ה'תשנ"ט (7.6.99) התכנסה ועדת הבחינות וקבעה קריטריון חדש של לימודים במשך שנתיים בלבד (במקום חמש).

המאשימה טענה, כי החלטת ועדת הבחינות הייתה בגדר המלצה בלבד, אשר כדי להקנות לה תוקף מחייב, נדרש אישורה של מועצת הרבנות הראשית. ההגנה טענה, כי אותה החלטה של ועדת הבחינות הייתה בעלת תוקף מחייב. כן טענה ההגנה, כי נקבע, שהקריטריונים המקלים שנקבעו בעניינה של יחוה דעת, יחולו על כלל המכללות. מדוע אם אכן כך, הונפקו תעודות השכלה תורנית גבוהה בדבר לימודים במשך חמש שנים ולא שנתיים? לטענת ההגנה, הרב בקשי דורון הורה לשמור על הנוסח המקורי של התעודה, בשל כבודה של התעודה והעובדה שמדובר ב "תעודה לדורות, לתעודה הזאת יש היסטוריה ולתעודה הזאת יש עתיד, היא לא רק בהווה".

בהכרעת הדין, קיבל השופט את טענת המאשימה.

4. בתעודת ה"יורה יורה" שהונפקה לאנשי כוחות הביטחון, נכתבו שני סייגים, בשונה מתעודת "יורה יורה" רגילה. סייג אחד נכתב באותיות קטנות: "אין בתעודה זו משום מתן כושר לרבנות בפועל". סייג נוסף, שנכתב באותיות מודגשות: "בתנאי שיחזור על לימודיו תמידין כסדרן". בנוסף, להבדיל מתעודת היורה יורה של הרבנות הראשית, בה כונה המחזיק בה בתואר רב ונכתב "יורה יורה כדת של תורה", הרי שבתעודה שהונפקה לאנשי כוחות הביטחון לא כונה מחזיקה בתואר רב אלא "ה"ה", ונכתב רק "יורה יורה". באישורי לימודים לשב"ס (שירות בתי הסוהר) נכתב במפורש "שנתיים שהם שווה ערך של חמש שנות ישיבה".

לטענת ההגנה, סייגים אלה מבהירים, שמדובר בתעודה "לצורכי שכר" בלבד, שאינה יכולה לשמש להוראת הלכות בפועל או לכל תכלית אחרת. לטענת המאשימה, חרף קיומן של הסייגים, התעודה עודנה יוצרת מצג, שהמחזיק בה מוסמך להורות הלכות.

בהכרעת הדין, קיבל השופט את טענת המאשימה. לדברי השופט, אדם המתמצא בעולם הרבני או בא מעולמה של תורה יבחין בקלות בכך, שהתעודות שהונפקו לאנשי כוחות הביטחון לא נועדו להסמיכם לשמש כרבנים - בין אם בשל הסייגים שבתעודות ובין אם לנוכח הנושאים המסוימים בהם הוסמך בעל התעודה. אולם, לדבריו לא ניתן היה לצפות שגורמי השכר בגופי הביטחון יבינו את משמעות דקויות אלו.

טיעוניה המרכזיים של המאשימה

חלק מן המכללות הנפיקו אישורי לימודים בהם נכתב, כי התלמיד למד בהיקף של 35 שעות שבועיות, בעוד שבמקרים מסוימים, דובר בהיקף של 5–10 שעות שבועיות, או 12 שעות שבועיות. בנוסף, במקרים מסוימים, הגישו המכללות בשם התלמידים אישורים כוזבים או מזויפים בנוגע ללימודים קודמים של התלמידים, זאת על מנת לעמוד במכסת השנים הנדרשת לקבלת תעודת השכלה תורנית גבוהה. לגבי תעודות הסמיכה לרבנות (תעודת "יורה יורה") שהעניקו המכללות לתלמידיהן, נטען, כי במרביתן נכתב שהרבנים "מאשרים" את התעודה, זאת בניגוד לתעודת "יורה יורה" רגילה, בה כתוב, כי התלמיד "עמד" בבחינות בפני החותמים. בחלק מן התעודות נרשם, כי התלמיד עמד בבחינות בפני החתום על התעודה, אף שבדרך כלל הדבר כלל לא נעשה או שנעשה באופן שלא ניתן לכנותו "בחינה" - התלמידים לא נבחנו על ידי שני רבני עיר מוכרים אלא על ידי אחרים, ולעיתים לא נבחנו כלל.

בתעודות נכתב כי "התלמיד למד 5 שנים בישיבות גבוהות". לדברי המאשימה, זהו מצג כוזב, כי לא ניתן לראות את הלימודים במכללות כמקבילים ללימודים בישיבה גבוהה. גם לא ניתן להתייחס להשתתפותם של התלמידים בשיעורי תורה בבית כנסת, כשווי ערך ללימודים בישיבה גבוהה.

ל-120 תלמידי מכללת קארו שלמדו רק שנתיים, הונפקו תעודות על סמך התחייבות ללמוד בעתיד. במקרים אלה, לא מופיע בתעודות, שהתלמיד מתחייב ללמוד שנים נוספות אלא כתוב, בלשון עבר, כי התלמיד למד 5 שנים. לטענת המאשימה, היה צורך לציין פרט זה בתעודות.

בהצהרתה של הרבנות הראשית במסגרת הבג"ץ שהוגש נגדה, פורסם כי המסלול של אנשי כוחות הביטחון מוקפא עד שיקבעו קריטריונים חדשים למסלול אנשי כוחות הביטחון. בפועל לא פורסמו קריטריונים חדשים ביחס להענקת תעודות השכלה תורנית גבוהה לתלמידי מסלול אנשי כוחות הביטחון, ומועצת הרבנות הראשית לא קיבלה החלטות נוספות בהקשר זה. המאשימה טוענת, כי המשמעות של מצב דברים זה היא, כי הקריטריונים "הרגילים" למתן תעודת השכלה תורנית גבוהה - כפי שנקבעו בנוהלי הרבנות הראשית בעבר - מעולם לא הפסיקו לחול על מסלול אנשי כוחות הביטחון. דהיינו: לימודים במשך 5 שנים בישיבה גבוהה; תעודת "יורה יורה" ועמידה בשלוש בחינות.

על־אף שחלק מהעומדים לדין נכנסו לתפקיד בעיצומה של הפרשה, טענה המאשימה שהיה ביכולתם למנוע את המשכה. כהוכחה לכך, הציגה המאשימה את התייחסותו של הרב הראשי הצבאי לפרשה. עם כניסתו לתפקיד ביום באוקטובר 2010, סירב הרב הראשי הצבאי, הרב ישראל וייס, לאשר את לימודי ההשכלה התורנית הגבוהה של אנשי הקבע בצה"ל. בהודעתו בינואר 2006, מסר, כי המתינו על שולחנו "ערימות" של אישורים לחתימתו, והוסבר לו, כי "החתימה שלי היא תהליך בהסמכתם - כלומר חתימתי היא אישור לכך שאותם נגדים הם תלמידי חכמים שהוסמכו לרבנות. מכיוון שלא הכרתי את המוסדות בהם למדו וחזותם אינה העידה על דתיותם אמרתי לא יעלה על הדעת ואני לא חותם וכך היה ואני לא חתמתי". בעקבות זה, הוחלט בצבא להסתפק באישור המעיד על מעבר בחינה בהצלחה על ידי רבני הערים ובאישור נוסף של הרבנות הראשית לישראל - מחלקת הבחינות הארצית.

טיעוני ההגנה המרכזיים

לטענת ההגנה הייתה בכתב האישום אכיפה בררנית. הפרקליטות העמידה לדין רק את הדרג הנמוך עליו הם נמנים - ולא העמידה לדין את הדרגים הבכירים בפרשה זו, אף שהם אלה, כך לטענת ההגנה, שהתוו את המדיניות שהובילה למתן הטבות השכר והובילו את המעשים בגינם מואשמים הנאשמים בתיק זה. במסגרת זו, הלינה ההגנה על כך, שראשי המכללות השונות (חלקם חברי מועצת הרבנות הראשית) לא הועמדו לדין, גם לא רבני העיר שחתמו על תעודות היורה יורה.

בנוסף, טענה ההגנה שבכירים ברבנות הסתמכו באופן מוחלט על המסמכים שהוגשו לידיהם, משום שהם נתקבלו ממוסדות שבראשם עמדו אישים בכירים מאוד - חברי מועצת הרבנות הראשית, חלקם רבנים ראשיים לישראל לשעבר. בפרט, אשר לתעודות היורה יורה, טענה ההגנה, כי הוא סמך על הרבנים שחתמו על תעודות היורה יורה, שהם מעניקים את התעודה רק למי שראוי לה. המדובר ברבנים מהשורה הראשונה של הרבנים בארץ.

ההגנה הציגה מספר דוגמאות לחלקם המרכזי של גורמי סמכות בדרג הגבוה יותר:

• הודאתו של הרב אליהו בקשי דורון, שהורה "להעלים עין" ו"לא להקפיד על הקריטריונים".
• הרב יצחק גרוס הרב המשטרתי הראשי (בין השנים 1997 - 2006), היה הגורם המאשר במשטרה. למרות שראה את האישור לפיו התלמידים למדו 35 שעות בשבוע ואת הפער העולה ממנו, וכן היה מודע לפער בין משך הלימודים במכללות של שנתיים לבין משך הלימודים המופיע בתעודות - חמש שנים. כן ידע, כי ישנם תלמידים חילוניים. לדברי ההגנה, הרב גרוס בחר להעלים עין מכל אלה. הוא בחר, במילותיו שלו, ש"לא להתייחס" לאישורי הלימודים ולא לרדת "לפרטי הדברים". לדברי השופט אמנון כהן (בהכרעת הדין), היה מקום להעמידו לדין על חלקו בפרשה.

ההגנה העלתה רבות את הטענה, כי הגורמים האזרחיים בגופי הביטחון היו מודעים לקריטריונים שהוחלו בפועל על התלמידים (שלא היו זהים לחלוטין לנכתב בתעודות), וכי הם החליטו להעניק את הטבות השכר ללא קשר לתעודות שהוגשו להם וללא קשר למשך הלימודים ורמתם. זה היה דבר שלא ניתן להסתיר אותו, בגלל כמות האנשים שהיו מעורבים: מאות שוטרים ואנשי צבא, עשרות מקבלי החלטות, עשרות מזכירות, ובני משפחותיהם. אחד הדברים הבולטים שנראה שהיו מודעים אליו הוא חוסר קיום אורח חיים דתי. למעשה, רוב הלומדים היו חילונים.

לטענת ההגנה, בידי אותם בכירים שהועמדו לדין, לא היה את הכלים לבדוק בעצמם, כמה שנים ושעות למד כל תלמיד, מהי רמת שליטתו בחומר הנלמד והאם אכן האמור באישורים על לימודים קודמים שהגישו התלמידים, הוא אמת. לדברי ההגנה, הרבנות הראשית "לא מעמידה חוקרים ויחידות חוקרות לבדוק האם המסמכים על פניהם נראים ראויים או המוסדות על פניהם מוכרים".

הכרעת הדין

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אמנון כהן, הגיש באפריל 2014 את הכרעת הדין שכללה 845 עמודים. כהן הרשיע שבעה מהעומדים לדין. בין העבירות המיוחסות לנאשמים: קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבלתו וסיוע לכך; מרמה והפרת אמונים; זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש בו ונתינתו. עברות אלו הוכפלו במספר התלמידים שקבלו תעודות.

רוב הנאשמים הואשמו בקבלת דבר במרמה, למרות שלא קיבלו דבר לעצמם. קבלת ה"דבר" במרמה מתייחסת לגופי הביטחון שהעניקו לתלמידים תוספות שכר בסך 2,000-4,000 ש"ח מדי חודש, על פי התעודות שקיבלו מהרבנות. חלק מהנאשמים הואשמו בקבלת דבר במרמה, מפני שקיבלו מהרבנות תעודה של "השכלה תורנית גבוהה" על סמך מסמכים לא מדויקים שהם הציגו לרבנות. אף על פי שתעודות אלו לא קיבל הנאשם בשביל עצמו או בני משפחתו, אלא בשביל אנשי כוחות הביטחון.

עוד נפסק, שלא היה בסמכותו של הרב אליהו בקשי דורון - מתוקף היותו רב ראשי בישראל - לשנות את הקריטריונים למתן תעודת ההשכלה תורנית גבוהה על דעת עצמו. לפי הכרעת הדין, אין לייחס להוראתו "להעלים עין" כל תוקף מחייב.

לדברי השופט, תמצית התיק היא "כוונותיו רצויות אך מעשיו אינם רצויים".

גזר הדין

בספטמבר 2014 נגזרו על המורשעים עונשי מאסר שונים. על הנאשם הראשון, שפעל עבור רוב המכללות, נגזרו 7 שנות מאסר וכן קנס על סך 500 אלף שקל. על שאר הנאשמים נוספים נגזר עונש שבין 4 שנות מאסר לעבודות שירות.

ערעורים לבית המשפט העליון על הרשעות אלה נדחו ברובם.

הרב אליהו בקשי דורון

הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון, שקיבל את ההחלטה לאשר את הלימודים, העיד אחר כך (בינואר 2004) על טעותו. לדבריו, הוא כינס את מועצת הרבנות ואמר "עשינו טעות, כי ראשית-כל ראיתי שיש דרישה להקל על הבחינות, כי התחילו לחצים שהם לא יכולים לעמוד ברמה ... בנוסף אצל השוטרים היה מדובר בשוטרים דתיים, אצל החיילים היה מדובר כאמור בקבוצה גדולה יותר, ושם גייסו כל מיני אנשי קבע, שזה היה מסחרי, ואמרו לי שיש שם מורים שיש שם בקושי דתיים".

בדצמבר 2012 הוגש נגד הרב בקשי דורון כתב אישום על קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלתו, הפרת אמונים ומתן תעודה כוזבת, בטענה שבעת כהונתו כרב הראשי הורה להעניק תעודות הסמכה לרבנות למאות מאנשי מערכת הביטחון, בלא שהיו ראויים לכך. למעשה, היה זה המקרה הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל בו עמד רב ראשי לדין. בקשתו לזכותו בנימוק של הגנה מן הצדק נדחתה בתחילת המשפט. במאי 2017 הורשע הרב בקשי דורון בכל סעיפי האישום נגדו וב-17 באוגוסט 2017 נגזרו עליו שנת מאסר על תנאי וקנס על-סך 250,000 ש"ח. במאי 2021, כשנה לאחר פטירת הרב בקשי דורון, קיבל בית המשפט העליון בדעת רוב של שניים מול אחת את ערעור משפחתו של הרב וקבע כי בשל מצבו הרפואי של הרב הוא לא היה כשיר לעמוד לדין, ולכן בוטלו למפרע הרשעתו והקנס שנגזר עליו.

בכירים במשטרה ובצבא

ביוני 2009 הגישה המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה כתב אישום נגד 47 נאשמים בפרשה, רובם המכריע שוטרים או שוטרים לשעבר. אמנם, עד כה לא הועמד לדין אף גורם משטרתי או צבאי מאלה שהתוו את המדיניות של הענקת הטבות השכר וגם לא העומדים בראש הרבנות המשטרתית והצבאית, אשר היו אלה שאישרו את מתן הטבות השכר.

קישורים חיצוניים

• אביאל מגנזי, בכירים בעולם הרבני הורשעו בשוחד ובמרמה, 9 באפריל 2014
• אביאל מגנזי, הרב הראשי לשעבר בקשי דורון מואשם במרמה, 24 בדצמבר 2012
• יאיר אטינגר, "תיק הרבנים": שבעת המורשעים הם רק קצה הקרחון, באתר הארץ, 10 באפריל 2014
• כתב אישום נגד 10 מעורבים ב"תיק הרבנים" בחדשות מחלקה ראשונה
• ת"פ (י-ם) 260/08 מדינת ישראל נגד מאיר רוזנטל ואחרים(הקישור אינו פעיל, 31.5.2019) - הכרעת הדין בתיק הרבנים
• ת"פ (י-ם) 260/08 מדינת ישראל נגד מאיר רוזנטל ואחרים - הכרעת הדין בתיק הרבנים
• תיק הרבנים: שוטר ניסה להתאבד באתר וואלה!
• גזר הדין

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33748945תיק הרבנים