פטקו סטאינוב
.jpg) | |||
| לידה |
31 במאי 1890 קאזאנלק  נסיכות בולגריה | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
24 ביולי 1972 (בגיל 82) סופיה,  הרפובליקה העממית של בולגריה | ||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||
| |||
פרופסור פֶּטְקוֹ סְטוֹיָאנוֹב סְטָאיְנוֹב (בבולגרית: Петко Стоянов Стайнов; 31 במאי 1890, קאזאנלק, נסיכות בולגריה – 24 ביולי 1972, סופיה, הרפובליקה העממית הבולגרית), היה משפטן ופוליטיקאי בולגרי חבר המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כשר החוץ בין 1944 ל-1946. סטאינוב היה חבר האספה הלאומית הבולגרית מ-1923 ועד 1972. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה סטאינוב מראשי המאבק נגד רדיפות היהודים בבולגריה.
ראשית חייו
ב-1908 סיים סטאינוב בית ספר תיכון בסטארה זאגורה. ב-1908 יצא ללימודי משפטים בגרנובל ובפריז וב-1911 עבר להתמחות בלייפציג. לאחר מלחמת הבלקן השנייה עבר לפריז ושם הוסמך כדוקטור לכלכלה ומדע המדינה. בראשית שנות ה-20 היה סטאינוב חבר בסגל הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת סופיה.
הקריירה הפוליטית
בין 1930 ל-1931 כיהן סטאינוב כשר הרכבות, הדואר והטלפון בממשלתו של אנדריי ליאפצ'ב. ב-1934 מונה לשגריר בולגריה בבלגיה ושנה מאוחר יותר בצרפת. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרף לחזית המולדת והיה ממתנגדי הברית עם גרמניה הנאצית. ב-9 בספטמבר 1944, לאחר ההפיכה הצבאית בממלכה, מונה לתפקיד שר החוץ בממשלתו של קימון גאורגייב. סטאינוב השתתף בצוות המשא ומתן הבולגרי לקראת ועידת השלום בפריז (1947). הוא התנגד להשתלטות הקומוניסטית על המדינה ובמרץ 1946 התפטר מתפקידו.
אחריתו
בין 1947 ל-1963 כיהן סטאינוב כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת סופיה וכחבר פרלמנט. בראשית שנות ה-50, תקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש הממשלה, נעצר סטאינוב מספר פעמים אך שוחרר ללא העמדה לדין. הוא הלך לעולמו ב-1972 והוא בן 82 שנים.
סטאינוב והקהילה היהודית
ראשית המאבק באנטישמיות
סטאינוב התנגד לרדיפות היהודים בממלכת בולגריה ומחוצה לה. בגבור האנטישמיות הממוסדת בגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקונסיסטוריון של יהדות בולגריה להקים ועד פעולה ומחאה נגד רדיפות היהודים בגרמניה, בשיתוף אנשי ציבור ואקדמיה בולטים בבולגריה. סטאינוב הצטרף לוועד הפעולה, וביוני 1933 תוכנן לערוך הפגנת מחאה בסופיה. המשטרה הבולגרית אסרה על קיום ההפגנה בתואנה שתפגע ביחסי הממלכה עם גרמניה.[1]
אירועי מלחמת העולם השנייה
ב-10 באוקטובר 1940 פרסם שר הפנים פטר גברובסקי הודעה לעיתונות בדבר הכוונה לחוקק את החוק להגנת האומה נגד המיעוט היהודי במדינה. סטאינוב הבטיח לראשי הקונסיסטוריון שיפעל נגד החלת החוק. ההצעה הובאה לאישור הפרלמנט וסטאינוב נמנה עם קומץ חברי הפרלמנט שהצביעו נגדו.[2]
לאחר הצטרפות בולגריה להסכם התלת צדדי בטקס שנערך בווינה, חזר בוגדאן פילוב לבולגריה והתקבל בהתלהבות רבה בפרלמנט, להוציא קולות מחאה רמים ומעטים שנשמעו מספסלי האופוזיציה והובלו על ידי סטאינוב וניקולה מושאנוב.[3]
ב-25 ביוני 1942 אישר הפרלמנט הבולגרי חוק המתיר לממשלה הבולגרית לאחוז בכל האמצעים הנדרשים כדי לפתור את "הבעיה היהודית". סטאינוב נמנה עם מיעוט המתנגדים לחוק ובנאומו בפרלמנט ציין, כי החוק משרת אינטרסים זרים.[4]
ב-17 במרץ 1943, לאחר שהניסיון לגרש את יהודי "בולגריה הישנה" למחנות ההשמדה כשל, החתים דימיטר פשב סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי 43 חברי פרלמנט מסיעת הרוב ובכללם ראשי הממשלה לשעבר אלכסנדר צאנקוב וגאורגי קיוסאיבנוב, על מכתב שבו פנה לראש הממשלה בוגדאן פילוב. במכתבו ציין פשב, שאין לפעולות נגד היהודים בגבולות "בולגריה הישנה" כל יסוד חוקי, גירושם יטיל על הממלכה אות קלון ויקשה על מדיניותה העתידית. פשב לא פנה לראשי האופוזיציה בעניין כדי לא ליצור מראית עין של חתרנות וסטאינוב כתב לו שאם חתימתו על המכתב תועיל, הוא יצרף אותה.[5] בעקבות המכתב הודח פשב מתפקידו במהלך ישיבת פרלמנט סוערת. במהלך הישיבה נאם סטאינוב תוך שהוא מוחה על גירוש יהודי תארקיה ומקדוניה ומברך על אומץ לבם של 43 חברי הפרלמנט שחתמו על מכתבו של פשב.[6]
ב-24 במאי 1943 עם פרסומו של צו הגירוש ליהודי סופיה, נפגשו סטאינוב וניקולה מושאנוב עם ראש הממשלה בוגדאן פילוב ותבעו ממנו לבטל את הגירוש. פילוב סירב. מושאנוב וסטאינוב שלחו מכתב מחאה לארמון המלך, הוא לא זכה למענה והגירוש יצא לפועל.[7]
לאחר שחרור בולגריה
ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה ובמקביל התחוללה בבולגריה הפיכה שהונהגה על ידי חזית המולדת הבולגרית. קימון גאורגייב מונה לראש הממשלה וסטאינוב - לשר החוץ, וכל החוקים והתקנות שהגבילו את יהודי המדינה בוטלו. עם מינויו, מסר השר סטאינוב הודעה לעיתונות שבה נאמר, שהממשלה משיבה את כל זכויות היהודים, תעניק להם פיצויים, תפעיל מחדש את מערכת החינוך היהודית, תתיר ללמד גם בשפה העברית ותאפשר עלייה לארץ ישראל.[8]
ב-25 בספטמבר הודיעה התנועה הציונית על חידוש פעולתה וכוונתה לכנס ועידה ציונית ראשונה לאחר תום המלחמה. הטיפול במיעוט היהודי הועבר ממשרד החוץ למשרד הפנים שנתון היה לשליטת המפלגה הקומוניסטית והיא פעלה להגבלת פעילות התנועה. ראשי הסוכנות היהודית נפגשו עם סטאינוב בעניין והוא הצהיר שהממשלה תעניק חופש פעילות מלא לתנועה הציונית ולא תערים מגבלות בפני העלייה לארץ ישראל.[9] בדצמבר, אישר סטאינוב למשלחת בת 8 נציגים לצאת לכינוס הקונגרס היהודי העולמי בניו-יורק.[10]
בראשית 1945 החל לפעול בבולגריה בית המשפט המיוחד שהוקם לשפיטת מנגנון הממשל הקודם ומשתפי הפעולה עם גרמניה הנאצית. סטאינוב היה מבין העדים שהוזמנו והגיעו להעיד בפני בית המשפט.[11]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 591.
- ^ חיים קשלס, החוק להגנת האומה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 798-799.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 50.
- ^ חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 813-814.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 135.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 139-140.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 174.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד'-מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 49.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד'-מאחורי מסך הברזל, עמודים 29-30.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד'-מאחורי מסך הברזל, עמוד 61.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג'-תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 249-250.
| הקודם: קונסטנטין מוראבייב |
שר החוץ של ממלכת בולגריה 9 בספטמבר 1944 - 31 במרץ 1946 |
הבא: גאורגי קיולישב |
25546027פטקו סטאינוב