פאול נתן
ד"ר פאול נתן, (25 באפריל 1857, ברלין – 15 במרץ 1927, ברלין), היה עיתונאי, פוליטיקאי ופילנטרופ יהודי-גרמני, שהקים ועמד בראש "עזרה" - חברת עזרה של יהודי גרמניה (Hilfsverein der Deutschen Jude) פעל רבות בסיוע ליהודי העולם, ובמיוחד ליישוב היהודי בארץ ישראל, והיה בין מקימי הטכניון בחיפה.
תולדות חייו
פאול נתן נולד לתוך שושלת של בנקאים, גם מצד אביו וגם מצד אמו. אך לאחר שנפטר אביו, בשנת 1877, החליט להקדיש את עצמו לעיסוק בפוליטיקה ובאקדמיה. הוא החל לפרסם מאמרים בשני עיתונים בברלין: העיתון הדמוקרטי המקומי והעיתון הליברלי. בד בבד הוא שמע שיעורים באוניברסיטה בהיסטוריה, כלכלה ופוליטיקה.[1]
בשנת 1880 הוא עבר להיידלברג, שם הוא למד באוניברסיטה ארכאולוגיה, צרפתית עתיקה וספרות גרמנית, וכתב את עבודת הדוקטור שלו. בהשפעת חברים, הוא העדיף, בסופו של דבר, את הקריירה הפוליטית על פני זו האקדמית, ובשנת 1883 הוא החל לעבוד בעיתון הפוליטי Die Nation (האומה), שהיה הבטאון החשוב ביותר של המפלגה הליברלית. שנתיים לאחר מכן הוא הפך לעורך העיתון והמשיך בעבודתו זו במשך כעשרים שנים. ד"ר פאול נתן כיהן גם כחבר מועצת עיריית ברלין בשנים 1899- 1919.[2]
תחילה ראה נתן את עצמו כגרמני ולא עסק בנושא היהודי, אלא רק במסגרת של חוקי המדינה והתמיכה הכללית שלו בליברליות ובשיווי זכויות. אך כשניסה להיבחר לרייכסטאג הוא לא התקבל בגלל דתו היהודית. מתוך מפח נפש מחד, ודאגה לנוכח עליית האנטישמיות הפוליטית מאידך, החליט נתן להקדיש את עצמו לענייני היהודים. הוא ערך 2 מחקרים סטטיסטיים על היהודים בגרמניה: היהודים בפשע הגרמני והשירות הצבאי של היהודים בגרמניה. ד"ר ארנסט פדר (גר'), עיתונאי וסופר יהודי-גרמני וידידו האישי של נתן, טוען שהרצל, בספרו "מדינת היהודים", הסתמך על הנתונים הסטטיסטיים שהופיעו במאמרים אלו.
לאחר פרסום המאמרים הוא קיבל את הסכמת משרד החוץ הגרמני להקים ארגון גרמני יהודי תואם אליאנס הצרפתי – ובשנת 1901 הוקמה חברת עזרה של יהודי גרמניה (Hilfsverein der Deutschen Jude) - החברה הגרמנית-יהודית למטרות עזרה ליהודים במזרח אירופה ובמזרח התיכון. החברה הוקמה ונוהלה על ידי פאול נתן וחברו ג'יימס סימון, סוחר ופילנטרופ גרמני–יהודי, אך היוזמות והביצועים יצאו לפועל בעיקר על ידי נתן. "עזרה", כד"ר פאול נתן עצמו, לא פעלו במסגרת התנועה הציונית. נתן ראה את עצמו כאזרח גרמני-יהודי שדואג באמצעות חברת "עזרה" לשפר את מצבם של היהודים בעולם. רמת הסיוע שקיבלו היהודים מ"עזרה" לא תאמה שום רמה אחרת של ארגונים מסייעים.[3] "עזרה" התמקדה בשלושה מישורים: עזרה חומרית ליהודים, עזרה בהגירה מאירופה ליהודים המעוניינים ועזרה בחינוך ובהקמת בתי ספר.
לאחר פרעות קישינב בשנת 1903, קיבלו הקורבנות סיוע מהחברה בקנה מידה שונה ממה שהכירו עד אז. ד"ר נתן לא התמקד רק בכיבוי שריפות לאחר מעשה, אלא גם בניסיון למנוע בעיות צפויות; לאחר המהפכה ברוסיה בשנת 1905, לדוגמה, חשש נתן שהיהודים יהיו שוב השעיר לעזאזל, ונפגש עם רוטשילד בלונדון וגורמים ממשלתיים ברוסיה, כדי לפתור את בעיית היהודים ולפעול למען שיווי זכויות מלא. נתן גם דאג לעדכן את העיתונים בפעולות אלו כדי ליצור הד תקשורתי. ב-1907 לאחר מרד האיכרים ברומניה, נסע נתן לרומניה ו"עזרה" סייעה רבות לנפגעים היהודים מהפרעות. כך גם הגישה "עזרה" סיוע לנפגעי המלחמה בבלקן. הסיוע כלל עזרה כלכלית, כספית ורפואית.
הגירה
בדצמבר 1904 ארגנה עזרה בראשות ד"ר נתן, כנס בינלאומי בפרנקפורט לדון בהגירת היהודים מאירופה. 102 נציגים מארצות רבות הגיעו, וביניהם בריטניה, צרפת, רוסיה, גרמניה, אוסטריה ועוד. הוקמו נציגויות רבות של "עזרה" בארצות שונות ובתקופה קצרה שבין 1905 – 1914 היגרו ממזרח אירופה סה"כ 700,000 יהודים, בעיקר דרך המבורג בגרמניה לארצות הברית. מתוכם, 200,721 יהודים קיבלו ישירות סיוע מחברת "עזרה".[4]
חינוך
בבולגריה, רומניה, גליציה וטורקיה הוקמו בתי ספר משוכללים, כדי שיכשירו את הילדים לתפקידים בהם יכולו להתקדם בארצם. בצורה זו נוסדו או הסתייעו בעזרה כ-50 מוסדות חינוכיים. מרכז ההתעניינות של דר' נתן היה בארץ ישראל, בה הוא ביקר 4 פעמים. כ-28 מוסדות חינוך הוקמו על ידי, או בסיוע "עזרה", החל מגנים, דרך בתי ספר וסמינרים למורים, וכלה בטכניון.
מתוך 28 בתי ספר, 22 התנהלו בשפה העברית, לא בהכרח מסיבות לאומיות, כמו בגלל התנאים; הילדים דיברו ב-12 שפות שונות, והעברית הייתה השפה המאחדת. שפת ההוראה השנייה הייתה הגרמנית. בדרך זו תרמה עזרה להנחלת השפה העברית בארץ ישראל.
הקמת הטכניון הייתה במטרה לחזק את החלק הטכנולוגי בפלשתינה ובאימפריה הטורקית כולה. בנוסף, רצה נתן, כפטריוט גרמני, לשרת גם את הצרכים הכלכליים והטכנולוגיים של גרמניה. הוקם גוף ממונה, שנקרא קורטוריון (הנהלה, חבר נאמנים) שהיה מורכב מנציגי ויסוצקי, "עזרה" ואנשי ציבור, שבראשם עמדו אחד העם, צ'לנוב ושמריהו לוין. למימון הפרויקט נעזרו בתרומות של הנדבן האמריקני יעקב שיף, התרומות של "עזרה", התרומות מעזבונו של קלונימוס ויסוצקי ותרומות רבות אחרות. תורמים רבים הצטרפו במהלך ההקמה. פדר טוען, שד"ר נתן בעצמו בחר את חיפה כמיקום האידיאלי לטכניון, בהיותה עיר מתפתחת ונטולת מתח בין הדתיים והחילונים בירושלים, או הציונים בתל אביב. לאחר בדיקה מייגעת בהר הכרמל, הוא גם החליט היכן בדיוק יקום האתר.
הבניין הוקם והיה אמור להיפתח בשנת 1913, אבל אז החלה מלחמת השפות הידועה. המאבק ניטש בין ד"ר נתן והנציגים של ויסוצקי, לבין אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב. האחרונים התעקשו ששפת ההוראה תהיה עברית, ואילו הראשונים רצו להנהיג את הגרמנית כשפת הוראה רשמית בטכניון. אמנם עברית הייתה השפה המועדפת במוסדות החינוך האחרים של "עזרה" אבל בגלל המונחים הטכנולוגיים, שעדיין היו חסרים בשפה העברית, ועקב מחסור במורים וספרי לימוד בעברית – הוחלט באספה בברלין ללמד בגרמנית את הנושאים הטכנולוגיים, ואילו את העברית לייחד למקצועות עבריים-יהודיים. שלושת הנציגים ה"ציוניים" אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב, דרשו ששפת ההוראה תהיה עברית לכל המקצועות, ומשלא נענתה דרישתם, הם התפטרו במחאה מההנהלה של הקורטוריון, וקראו לשביתה של כל מוסדות עזרה בירושלים וביפו. פאול נתן מיהר להגיע לארץ ישראל, והשעה את המורים השובתים. בזכרונותיו הוא מספר בכאב שבעת ביקורו בבתי הספר רגמו אותו המורים והתלמידים באבנים.[5] פולמוס חריף התפתח בארץ בנושא שפת ההוראה בטכניון, שחיבל בתהליך ההקמה של המוסד, ועיכב תרומות נוספות למיזם. בסופו של דבר פעלו גלגלי ההיסטוריה וחרצו את גורל הוויכוח המר: עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, תם גם חלקה של "עזרה" הגרמנית בטכניון, והנכס נקנה ממנה על ידי ההסתדרות הציונית.[6] שפת ההוראה בטכניון נקבעה רשמית כשפה העברית בקונגרס ה-13.
הטכניון נפתח רשמית בתאריך 1 באפריל 1925, ורק 30 שנים מאוחר יותר הניחו בטכניון את לוח הזיכרון לשמו של פאול נתן כאחד שתרם רבות להקמתו.
שנותיו האחרונות
במהלך מלחמת העולם הראשונה הקדיש נתן את זמנו ומרצו לעזרת היהודים בשטחים הכבושים במזרח אירופה. הוא ערך 6 גיחות למקומות כמו לודג', קובנה, ביאליסטוק, כדי לספק עזרה לקורבנות המלחמה היהודים.
בשנת 1918 הציעה לו גרמניה להיות שגריר באוסטריה, אך הוא סירב על רקע של התעוררות האנטישמיות באוסטריה, שלדעתו הייתה מפריעה לו לתפקד היטב כנציג רשמי של גרמניה. הוא המשיך להיות מעורב בפוליטיקה הגרמנית ובעזרתו ליהודים עד יום מותו בגיל 70.
דר' פאול נתן לא היה ציוני. הוא ראה את עצמו אזרח גרמני ולא רצה להכפיף את עצמו לקו פוליטי מסוים. יחד עם זאת, הוא הצליח, בדרך כלל, לגשר בין הציונים והמתנגדים להם. זו הסיבה שלעיתים הוא נאלץ להיות מעורב בעימותים עם שני המחנות. תרומתו של נתן לעם היהודי בעולם בכלל, ולישוב היהודי בארץ ישראל בפרט, הייתה משמעותית ביותר, אך במהלך השנים היא כאילו נשכחה.[7]
ראו גם
לקריאה נוספת
- עמ' 60 - 80 ,(1),3, 1958,Ernst Feder, Paul Nathan; the Man and his Work. Leo Baeck Institute Yearbook
קישורים חיצוניים
- אגודת דורשי הטכניון בישראל, הקמת הקורטוריון והשגת תרומות ראשונות
- [נחום סוקולוב?], לשאלת "הנודדים", הצפירה, 8 בנובמבר 1904
- אבן בנימין, פאול נתן (שרטוטים), הפועל הצעיר, 20 בדצמבר 1907
- פאול נתן, שפת הלמודים שבטכניקום בחיפה, הצפירה, 19 בנובמבר 1913
- ספרות על ומשל פאול נתן, באתר הספרייה הלאומית של גרמניה (DNB)
הערות שוליים
- ^ (ראו למעלה), עמ' 61-64 ,Ernst Feder, Paul Nathan; the Man and his Work.
- ^ ישעיהו פרידמן, חברת "עזרה", משרד החוץ הגרמני, והפולמוס עם הציונים, 1901 - 1918
- ^ Ernst Feder, see above, p. 67
- ^ Ernst Feder, see above, p. 71
- ^ Ernst Feder, see above, p. 74
- ^ שולמית לסקוב, חיי אחד העם, עמ' 404 - 459, הספרייה הציונית, 1996
- ^ אין כמעט מקור עברי עכשווי, ממנו ניתן לשאוב מידע על פעולותיו (כולל האנציקלופדיה העברית), על אף שהוא הרבה להופיע בעיתונות העברית בשנות פעילותו. הביוגרפיה של ד"ר ארנסט פדר (ראו פרטים למעלה) סופר ועיתונאי יהודי-גרמני, שהיה חבר המפלגה הדמוקרטית בגרמניה וידידו האישי של ד"ר נתן - סיפקה את הפרטים העיקריים לחייו ופעלו של ד"ר פאול נתן.
