עליית השפה הצרפתית בבריסל
.svg)
מאז נוסדה ממלכת בלגיה בשנת 1830, הפכה בריסל מעיר שכמעט כל תושביה דוברים הולנדית לעיר מעורבת רב לשונית, שבה רוב האוכלוסייה מדברת צרפתית, והצרפתית משמשת בה כלינגואה פרנקה. שורשיו של תהליך זה, של עליית השפה הצרפתית בבריסל, עוד במאה ה-18, והוא הואץ לאחר שבלגיה זכתה בעצמאות ושטחה של העיר גדל.[2][3]
עיקר התמורה התחוללה לא רק בגלל התווספות של דוברי-צרפתית לאוכלוסיית העיר, אלא בגלל מעבר של דוברי ההולנדית עצמם לדבר בצרפתית, שינוי שהתרחש לאורך כמה דורות. הסיבה העיקרית לכך הייתה היוקרה הפחותה שהשפה ההולנדית סבלה ממנה באותה עת.[4] רק מאז שנות השישים של המאה העשרים, אחרי שנתקבע גבול לשוני ופלנדריה החלה להתפתח מבחינה חברתית וכלכלית, התחילו הפלמים לנסות ולעצור את המעבר של בריסל לצרפתית.[5] כמה מועצות מקומיות דוברות-הולנדית בסביבותיה של בריסל הפכו גם הן לדוברות צרפתית בעקבות הגירה מן העיר, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. תופעה זו, ומעמדה של בריסל בכלל בבלגיה הפדרלית, היא אחד הנושאים מעוררי-המחלוקת ביותר בפוליטיקה של בלגיה.
משום שהעיר היא דוברת הולנדית במקורה, ומשמשת כבירתה של מדינה דו-לשונית (כמו גם בירתה של פלנדריה עצמה), המפלגות הפלמיות תובעות כי מחוז בריסל כולו (אחד משלושת החלקים המרכיבים את הפדרציה הבלגית) יהיה דו-לשוני לחלוטין, כולל העיריות המרכיבות אותו וכל השירותים לציבור. כמו כן, הן דורשות כי מחוז-הבחירה בריסל-האלה-וילפורדה (Brussel-Halle-Vilvoorde) יחולק כך שמחוז האלה-וילפורדה הפלמי יופרד ממחוז בריסל. הקהילה דוברת-הצרפתית רואה בגבול הלשוני דבר מלאכותי[6] ודורשת כי תחום המחוז הדו-לשוני יורחב ויכלול לפחות את שש המועצות המקומיות מחוץ לבריסל שיש בהן מעמד מיוחד ללשון הצרפתית, אף על פי שהן חלק מפלנדריה. פוליטיקאים פלמיים מתנגדים בתוקף לדרישה זו.
רקע
מאז היווסדה במאה העשירית הייתה בריסל עיר דוברת הולנדית, בדיאלקטים המקומיים של בראבנט.[7] על כל פנים, במאתיים השנים שמתחילת המאה ה-19 חל שינוי דרסטי בסיטואציה הלשונית. מצד אחד הלכה הצרפתית ודחקה את רגליה של ההולנדית, ומצד שני הפכה העיר, במהלך המאה העשרים, לעיר בעלת אופי בינלאומי יותר ויותר, זאת בשל נוכחות מוסדות האיחוד האירופי ונאט"ו בעיר, על כל השירותים הנלווים אליהם. רוב המהגרים הזרים שהגיעו לעיר באו ממדינות דוברות-צרפתית, או שהעדיפו להשתלב בקהילה הדוברת צרפתית ולא בקהילה הדוברת הולנדית.[8]
יותר מאשר כל עיר דוברת-הולנדית אחרת, בריסל נשלטה על ידי נסיכים ושליטים זרים, והללו לעיתים קרובות השתמשו בצרפתית כלשון החצר. דבר זה היה נכון במיוחד תחת שלטון בורגונדיה. במשך דורות רבים סבלה ההולנדית בבלגיה ובישויות הפוליטיות שקדמו לה מתדמית נחותה, ואילו הצרפתית הייתה לשון התרבות. בכל אופן, המעבר רחב-ההיקף לצרפתית החל במאה ה-19, ובשנת 1910 כבר דיווח רוב מבין הנשאלים במפקד אוכלוסין שנערך בשטח החופף למחוז בריסל של ימינו כי השפה היחידה או העיקרית שלהם היא צרפתית.[9] במחצית המאה העשרים כבר עבר מספר דוברי הצרפתית כשפה יחידה את מספר הדו-לשוניים. במחצית השנייה של המאה העשרים נוספו לאוכלוסייה העירונית בבלגיה מהגרים רבים, שנוטים לבחור בשפה הצרפתית כלינגואה פרנקה, גם אם אין זו שפתם הילידית. כיום 76.7% מתושבי מחוז בריסל מדברים צרפתית בביתם, 15.6% מדברים הולנדית ו-27.6% מדברים שפה אחרת (הסכום הוא יותר מ-100% כיוון שרבים מדברים יותר משפה אחת בביתם).[1]
ימי הביניים המאוחרים
בסביבות שנת 1000 הפכה רוזנות בריסל לחלק של דוכסות בראבנט (ועל ידי כך לחלק מהאימפריה הרומית ה"קדושה"), ולאחת מארבע ערי הבירה שלה, לצדן של לוון, אנטוורפן ודן בוס. בארבע הערים הייתה הולנדית עתיקה השפה העיקרית. חלק גדול של הדוכסות מדרום לבריסל היה דובר צרפתית עתיקה, סביב העיר ניוול (Nivelles), וכיום הוא מהווה את פרובינציית בראבנט הוולונית בבלגיה. הגבול בין שתי הלשונות, כמו ברוב חלקיה של בלגיה כיום, משמר את הלימס, הגבול ההיסטורי בין האימפריה הרומית לבין שבטים גרמאנים מחוץ לאימפריה.
בתחילת דרכה של בריסל הייתה השפה הרשמית בה לטינית, כמו בחלקים רבים אחרים באירופה. מסוף המאה ה-13 נטו התושבים לעבור לשפת הדיבור המקומית; בריסל הייתה הראשונה בבראבנט שעברה לשפה ההולנדית, ועד המאה ה-16 כבר הייתה הולנדית בינונית, למעשה הדיאלקט הבראבנטי שלה, שכונה "דיטש", Dietsch - שפתן הרשמית של ערי הדוכסות. הולנדית נותרה השפה הרשמית עד סוף המאה ה-18. לפני שנת 1500 כמעט ואין מסמכים בצרפתית בארכיוני העיר. לשם השוואה, בערים אחרות ברוזנות פלנדריה השכנה (כמו ברוז', גנט או קורטרייק) מוצאים 30 - 60 אחוז של מסמכים בצרפתית באותה התקופה.
אחרי מותה של יואנה, דוכסית בראבנט, ב-1406, הפכה הדוכסות לחלק מדוכסות בורגונדיה, והשימוש בצרפתית הלך וגבר. ב-1477 נהרג הדוכס שארל הקירח בקרב נאנסי. בתו, מארי מבורגונדיה, התחתנה עם מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", וארצות השפלה עברו לשלטון בית האבסבורג ("שבעה-עשר המחוזות"). בריסל הייתה לבירת הישות הפוליטית החדשה. ב-1506 הפך פיליפ היפה, בנה של מארי, למלך קסטיליה, וכך החלה תקופת ארצות השפלה הספרדיות.
תחת שלטון ספרד
אחרי 1531 נודעה בריסל בשם Princelijcke Hoofstadt van 't Nederlandt, מילולית "הבירה הנסיכותית של ארצות השפלה". אחרי חלוקת ארצות השפלה בעקבות מלחמת שמונים השנה, ובמיוחד אחרי נפילת אנטוורפן בידי צבא ספרד, עבר המרכז התרבותי והכלכלי של ארצות השפלה צפונה, אל הרפובליקה ההולנדית. בראבנט ופלנדריה היו למבצרים של קונטרה-רפורמציה, והכמרים הקתוליים המשיכו להקריא את דרשותיהם בלטינית.
הולנדית נחשבה כשפת הקלוויניזם, ולכן נתפסה כאנטי-קתולית.[10] בהקשר של הקונטרה-רפורמציה, היה על רבים מאנשי הדת הקתוליים בארצות השפלה ללמוד באוניברסיטת דוּאֶה (Douai) דוברת-הצרפתית. ואולם, ההולנדית לא הודרה לחלוטין מתחום הדת. כך למשל דיווח פרדינן ברונו (Brunot) כי ב-1638 הישועים נשאו את הדרשה הכנסייתית שלוש פעמים בשבוע בהולנדית ופעמיים בצרפתית. בעוד שהשפה ההולנדית עברה סטנדרטיזציה ברפובליקה ההולנדית, הרי שבארצות השפלה הדרומיות המשיכו לדבר בדיאלקטים מקומיים. במהלך המאה ה-17 הצרפתית הייתה מקובלת (כמו במקומות רבים באירופה) כלשון האצולה והמעמדות הגבוהים.[11][12]הלשונות המנהליות באותה התקופה היו הצרפתית, ובמידה פחותה גם הספרדית. כמה אצילים דוברי-צרפתית עברו להתגורר בגבעות המשקיפות על העיר התחתית של בריסל, והביאו איתם את משק-ביתם שהיה ולוני בעיקרו. שינוי זה גרר אחריו מעבר של ולונים רבים לעיר, שבאו בתקווה למצוא בה עבודה. זו אחת הסיבות שבגללה הניב הבראבנטי של בריסל כולל מילים רבות ממוצא ולוני, אף כי הוולונים עצמם עברו עד מהרה לדבר הולנדית.[13]
תחת שלטון אוסטריה
בעקבות חוזה אוטרכט, עברה הריבונות הספרדית בארצות השפלה הדרומיות לידי הענף האוסטרי של בית האבסבורג. האזור החופף פחות-או-יותר לבלגיה של ימינו נקרא כעת "ארצות השפלה האוסטריות".
במאה ה-18 כבר החלו להישמע מחאות נגד דעיכת השימוש בשפה ההולנדית, שקיבלה מעמד של "שפת רחוב".[14][15] היו לכך כמה סיבות. מדיניות הדיכוי של הספרדים אחרי חלוקת ארצות השפלה, ובעקבותיה עזיבת חלק גדול מן האליטה האינטלקטואלית אל הרפובליקה ההולנדית, הותירה את פלנדריה ללא מעמד גבוה. בסוף המאה ה-17 בא תור הזהב בהולנד אל קצו, קרנה של הרפובליקה ההולנדית ירדה, והשפה ההולנדית איבדה אפוא ממעמדה כשפה המתאימה לפוליטיקה, תרבות ועסקים. בינתיים הלכה התרבות הצרפתית והתפשטה. התיאטרון ובית-האופרה La Monnaie ("המטבעה", ובהולנדית De Munt), לדוגמה, שנפתח ב-1700, העלה באמצע המאה ה-18 95% מן המופעים בצרפתית. בעת מלחמת הירושה האוסטרית, בין 1745 ל-1749, הייתה בריסל בשלטון צרפתי, וב-1780 כבר אומצה השפה הצרפתית בידי חלק גדול מהבורגנות הפלמית,[13] שזכו מאוחר יותר לכינוי הגנאי "פרנסקיליון" (Franskiljon, או בתרגום חופשי "צרפתי קטן"). התפתחות זו, לצד העמקת העוני בקרב המעמדות הנמוכים, דוברי ההולנדית, הוסיפה עוד לתיוג ההולנדית כלשון של פשוטי העם בבריסל: בין 1755 ו-1784 הוכפל מספר העניים בבריסל, ועמד כעת על 15%.[14] המיעוט דובר-הצרפתית היה אמיד למדי, והיווה את המעמד העליון בפועל.[16]
שיעור התושבים בבריסל שבחרו לדבר צרפתית מחוץ לביתם היה 5-10 אחוזים ב-1760, ועלה ל-15% ב-1780.[17] על פי מסמכים רשמיים וארכיונים שונים, נראה כי ב-1760 כחמישית מן הצווים וההכרזות העירוניות נכתבו בצרפתית; עשרים שנה לאחר מכן השיעור עלה לרבע. על כל פנים, יותר ממחצית המסמכים הרשמיים בצרפתית מקורם בבורגנות דוברת-הצרפתית, שהיוותה רק כעשרה אחוזים מן האוכלוסייה. ב-1760 כתבו בתי-עסק קטנים ובעלי מלאכה רק 3.6% ממסמכיהם בצרפתית; ב-1780 עלה שיעור זה ל-12.8%.[18] על כל פנים, בחיי החולין הולנדית עדיין הייתה השפה השלטת.
הפוליטיקאי והמשפטן איש בריסל יאן-בפטיסט ורלוי (Jan-Baptist Verlooy) כתב ב-1788 מסה על הזנחת שפת-האם בארצות השפלה (Verhandeling op d'Onacht der Moederlijke Tael in de Nederlanden) ובה קבע כי 95% מאוכלוסיית בריסל מדברים הולנדית כשפת אם.[19] במסה זו הוא הדגיש את חשיבות השימוש בשפה ההולנדית כדי לפתח את התרבות בארצות השפלה.
במהלך "המהפכה הבראבנטית" בשנים 1789–1790 ("המדינות הבלגיות המאוחדות") פרסם השלטון העירוני כמה צווים בהולנדית ובצרפתית זו לצד זו, בעיקר בשל נוכחותם של מהפכנים ולוניים. באופן כללי, עד הפלישה הצרפתית ב-1794 השתמש השלטון העירוני של בריסל בצרפתית רק ב-5% מן ההכרזות של העירייה, וכל השאר היו בהולנדית. בקרב אנשי המינהל ההאבסבורגי, צרפתית הייתה לשון התקשורת, אבל פשוטי העם רק לעיתים רחוקות באו במגע עם מסמכים האבסבורגיים.
תחת שלטון צרפת
בעקבות המלחמה המהפכנית של 1794, שבה ניצחה צרפת את אוסטריה, סופחו ארצות השפלה הדרומיות לרפובליקה הצרפתית הראשונה. עד לפירוקה של הקיסרות הראשונה ב-1815 הייתה בריסל המרכז המנהלי של מחוז שהצרפתים קראו לו "דיל" (Dyle), החופף בערך למחוזות בראבנט הפלמית, בראבנט הוולונית ובריסל של ימינו. אוכלוסיית העיר ירדה מ-74,000 תושבים ב-1792 ל-66,000 ב-1799.[20] עד לכינון הקונסולאט ב-1799 דיכאו הצרפתים את הקתולים ביד ברזל. אוניברסיטת לוון נסגרה ב-1797, הכמרים הוכרזו כפושעים וכנסיות נבזזו. הכלכלה הבלגית שותקה לחלוטין: נאסר על יצוא מנמל אנטוורפן, מסים כבדים הוטלו ונגבו במטבע קשה, בעוד שהסחורות שקנו הצרפתים שולמו בשטרות-חוב חסרי ערך (Assignat). בתקופה מוקדמת זו של הכיבוש הצרפתי נמלטו כ-800,000 בלגים מארצות השפלה הדרומיות.[21] השלטון הצרפתי המשיך את הפגיעה במעמד ההולנדית במדינה, וביטל את מעמדה כשפה מנהלית. תחת הסיסמה "אומה אחת, שפה אחת" הפכה הצרפתית ללשון היחידה המקובלת בחיים הציבוריים, לרבות בתחום הכלכלה, הפוליטיקה וחיי החברה. החוקים שהנהיגו השלטונות הצרפתיים, ובמיוחד הגיוס רחב-ההיקף לצבא הצרפתי, שהוכרז עליו ב-1798, עוררו איבה בעיקר בקרב החלק הפלמי באוכלוסייה, והביאו למה שכונה מלחמת האיכרים. בין השאר, גרמה מרידה זו לחיזוק התחושה כי ההולנדית היא שפתם של עניים חסרי השכלה. האריסטוקרטיה בפלנדריה, כמו במקומות אחרים באירופה, המשיכה במעבר ללשון הצרפתית; הכיבוש הצרפתי הכין גם את הקרקע למעבר הדרגתי של המעמד הבינוני הפלמי לצרפתית, מעבר שסייעה לו מערכת החינוך הצרפתית.
בתחילת המאה ה-19 ביצע משרד הסטטיסטיקה הנפוליוני סקר בנושא שימוש בשפות, אשר גילה כי הולנדית היא עדיין השפה הנפוצה ביותר בבריסל ובלוון, אף כי בכמה רבעים בבריסל כבר שלטה הצרפתית. בעיר ניוול השפה השלטת הייתה ולונית, שכיום כמעט נכחדה. במרכז העיר בריסל (הרובע המכונה "המחומש", ליבה של העיר ההיסטורית) צרפתית הייתה השפה הנפוצה בשווקים ובשכונות כמו קאודנברג וסאבלון,[22] ואילו הולנדית שלטה באזורי הנמל. בכפר סן ז'יל, כיום שכונה של בריסל, דיברו הולנדית[23] - כיום בשכונה מתגוררים דוברי צרפתית.
מאז עצמאות בלגיה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Taalgebruik in Brussel en de plaats van het Nederlands, מחקר מאת רודי יאנסנס, ינואר 2008
- ^ Le Service de la langue française
- ^ VILLES, IDENTITÉS ET MÉDIAS FRANCOPHONES, REGARDS CROISÉS, Paul Tourret
- ^ Nederlands in België, D. Geerts
- ^ De historische kracht van de Vlaamse beweging in Belgie, מאת י. פלראקרס, שר התרבות הפלמית של בלגיה, 1973
- ^ La Flandre ne prendra pas Bruxelles..., בעיתון La Libre Belgique
- ^ Brussel historisch, באתר השלטון הפלמי של בריסל.
- ^ Flemish residents and the Dutch language in Brussels, Rudi Janssens, page 83
- ^ תוצאות מפקדי אוכלוסין בנושאי לשון, מתוך ויקיפדיה הצרפתית. המידע נלקח ממחקר שהתפרסם ב-De Vlaamse Gids של 1960.
- ^ Bruxelles, la Flandre et le fédéralisme, ארנסט מנדל, 1963.
- ^ Vlaanderen tot 1914, אתר קבוצת-העבודה בנושא השפה ההולנדית באוניברסיטה החופשית של ברלין.
- ^ Perspectives socialistes sur la question flamande, ארנסט מנדל וז'אק ירנה, 1958
- ^ 13.0 13.1 "המיתוס של המעבר המוקדם ללשון הצרפתית: שימוש בשפות בבריסל מהמאה ה-12 עד 1794", מאת פאול רידר.
- ^ 14.0 14.1 "ארצות השפלה האוסטריות כפי שנראו בעיני זרים", תומאס דה וולף.
- ^ "השפה ההולנדית בבריסל" באתר אוניברסיטת וינה (בהולנדית)
- ^ Petite histoire de la Belgique et ses conséquences linguistiques, באתר אוניברסיטת לאוול בקוויבק סיטי.
- ^ Le français en Wallonie et à Bruxelles aux XVIIe. et XVIIIe. siècles, מאת דניאל דרואך (Daniel Droixhe), באתר האוניברסיטה החופשית של בריסל
- ^ Nederlands in België, D. Geerts
- ^ על פי מחקר משנת 1979 של הבלשן הבלגי ארווה אסקן (Hasquin), פרופסור באוניברסיטה החופשית בבריסל, דיברו 90% מהאוכלוסייה ב-1785 הולנדית כשפת אם.
- ^ היסטוריה של בריסל, באתר DigitaalBrussel של הקהילה הפלמית בבריסל (בהולנדית)
- ^ Belgium under French Administration, 1795-1799, אלכסנדר גאנס
- ^ Algemeen Nederduitsch en Friesch Dialecticon, מאת יוהאן וינקלר (בהולנדית), מחקר בלשני כולל משנת 1874
- ^ Le français en Wallonie et à Bruxelles aux XVIIe. et XVIIIe. siècles, דניאל דרואך, האוניברסיטה החופשית בבריסל