קרב עין ג'אלות
| מערכה: פשיטות המונגולים לארץ ישראל | ||||||||||||||||||
| מלחמה: כיבושי האימפריה המונגולית | ||||||||||||||||||
| תאריך | 3 בספטמבר 1260 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ממלוכי מכריע | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב עין ג'אלוּת היה קרב מכריע בתולדות ארץ ישראל, שנערך ביום שישי 3 בספטמבר 1260 בשטח ארץ ישראל, סמוך למעין חרוד, בעמק יזרעאל המזרחי, בין הצבא הממלוכי לבין כוח צבאי מונגולי. הקרב הסתיים בניצחון ממלוכי מוחץ, שעצר זמנית את המשך ההתפשטות מערבה של המדינה האילח'אנית לחוף המזרחי של הים התיכון.
הרקע לקרב
ערך מורחב – פשיטות המונגולים לארץ ישראל
בשנת 1251 הטיל הח'אן הגדול מונגקה (נכדו של ג'ינג'יס חאן) על אחיו הולגו חאן להמשיך את התפשטות האימפריה המונגולית מפרס לכיוון מסופוטמיה והחוף המזרחי של הים התיכון. ב-1258 כבש צבאו של הולגו את בגדד, ערך טבח באוכלוסיית העיר והוציא להורג את הח'ליף האחרון מבית עבאס אל-מסתעצם. התקדמות הצבא המונגולי גרמה לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית מסוריה דרומה. בינואר 1260 נפלה חלב בידי המונגולים, ובמרץ נכבשה גם דמשק.
הולגו, שאמו ואשתו היו נוצריות נסטוריאניות, ניסה להתקרב אל הנוצרים במזרח התיכון, ולשתף איתם פעולה במלחמתו במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ומנסיכות אנטיוכיה שסייעו לו בכיבוש סוריה. אולם ממלכת ירושלים החדשה הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה בעכו) גילתה יחס חשדני כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח. בין השאר, משום שנסיכות אנטיוכיה נאלצה לקבל על עצמה פטריארך יווני אורתודוקסי תחת השלטון המונגולי.
הכוח המרכזי שעמד למול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן קוטוז בקהיר בדרישה לכניעתו. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בקבלת המרות המונגולית, אולם קוטוז, בתמיכת האמיר בַּיְבַּרְס, החליט להתמודד כנגדם בשדה הקרב. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם בשערי קאהיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, קיבל הולגו ידיעה על מותו של השליט העליון של האימפריה המונגולית, מונגקה חאן. בעקבות קבלת הידיעה מיהר הולגו לשוב מזרחה עם החלק הארי של צבאו, כדי להשתתף בקורילטאי, שעתיד היה לקבוע את יורשו של מונגקה. הוא השאיר אחריו בסוריה כוח בסדר גודל של טומן אחד (כ-10,000 חיילים) בפיקוד המצביא קיטבוקה (או כתבוגא) נויון.
על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. הכוח המונגולי היה מורכב מהטומן, שהולגו השאיר אחריו בפיקודו של כתבגא, שתוגבר על ידי חיילות עזר מארמניה, אנטיוכיה וסוריה. רוב ההערכות לגבי גודלו של הצבא המונגולי נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים, כאשר לפי המקורות הצבא הממלוכי כלל כ-15,000 חיילים. הגודל המרבי של הצבא הממלוכי היה 22,000 לוחמים בתקופה האיובית וכ-40,000 בתקופת שלטונו של ביברס (אחרי 1260 לספירה). הפרשים היוו בדרך כלל בין חצי לרבע מהרכב הצבא הממלוכי, בעוד שהצבא המונגולי הורכב ברובו המכריע מחיל פרשים. מבחינת המקורות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספר הפרשים בצבא הממלוכי, עולה שבתקופת השלטון האיובי (עד 1250) כלל הצבא כ-10,000 פרשים, וצבאו של ביברס, שעלה לשלטון אחרי הקרב, כלל כ-16,000 פרשים. מכאן ניתן להעריך, שערב קרב עין ג'אלות היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.
הצדדים היריבים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. ניתן היה להניח, שהצלבנים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף, אך הם היו חשדניים כלפי המונגולים. אחד הגורמים לכך היה כיבוש העיר צידון על ידי המונגולים וטבח תושביה, כנקמה על מות אחיינו של המצביא המונגולי קיטבוקה, במהלך היתקלות בין כוח צלבני מאזור צידון, שפשט על כפרים מוסלמיים באזור שנכבש על ידי המונגולים, לבין כוח מונגולי. קוטוז שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה כנגד המונגולים. רוב ההנהגה הצלבנית תמכה בהענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת המסדר הטבטוני, שחשש מבגידה מוסלמית, הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לצד ממלוכי.
הקרב
ביולי 1260 החל הצבא הממלוכי לנוע ממצרים צפונה לארץ ישראל. הוא נתקל בכוח החלוץ המונגולי באזור עזה, הביס אותו, והחל במרדף אחריו צפונה. הכוח הממלוכי העיקרי נע דרך שטחים שהיו תחת שליטה צלבנית, וחנה ליד עכו. קוטוז נאם בפני חייליו כדי לעודד אותם. הוא האיץ בהם להגן על מצרים ועל משפחותיהם ומעמדם, וכן על האסלאם מפני המונגולים הכופרים. הוא שלח כוח חלוץ בפיקודו של ביברס לכיוון המונגולים, שחנו בעבר הירדן המזרחי. בתגובה, הצבא המונגולי חצה את הירדן ונע מעמק בית שאן לכיוון עין ג'אלות, מקור מים חשוב בעמק יזרעאל המזרחי. לפי מספר מקורות, המונגולים הגיעו לשם ראשונים ביום שישי, 3 בספטמבר 1260 (25 בחודש רמדאן 658), בעוד שלפי מקורות אחרים, הצבא הממלוכי הוא שהגיע ראשון אל המעיין.
יש חוקרים הטוענים, שביברס ניסה למשוך את המונגולים לזירת קרב, שהייתה נוחה לממלוכים. אולם כאמור, מספר מקורות גורסים, שהמונגולים הם שהגיעו ראשונים לשטח הקרב, והם שבחרו בו בגלל יתרונותיו עבורם : נחל להשקיית סוסיהם, שטח מישורי המתאים לתנועת פרשים וקרבה יחסית לבסיסם בסוריה. לאחר הגעת הצבא המונגולי לאזור, הצטרף קוטוז לביברס עם הכוח הממלוכי העיקרי.
הקרב נפתח בשעה מוקדמת בבוקר, סמוך לעין ג'אלות (מעין חרוד) לרגלי הר הגלבוע. הממלוכים הגיעו לזירת הקרב מכיוון צפון-מערב (מעכו), ואילו המונגולים הגיעו מכיוון מזרח. יש גם מקורות הטוענים שהקרב התרחש בשעות אחר הצהריים. חלק מהם משנים בהתאם את הכיוונים שמהם הגיעו הכוחות, למשל שהממלוכים היו על הר גלבוע וירדו ממנו (צפונה), ושהמונגולים היו במישור תחתיו. דבר זה סביר פחות מפני שירידת הממלוכים מההר תהיה קשה ובלתי יעילה. אוזבג גם טוען שהמונגולים היו בשמש והממלוכים היו בצל לזמן קצר, תחת ההר או עצים. חלק מן החוקרים מסיקים מכך שהקרב היה אחרי הצהריים. אך מאחר שבספטמבר יש שמש על הר גלבוע גם בבוקר וגם אחה"צ ולא ניתן למצוא שם מקום מוצל, נראה שקביעה זו שגויה. הממלוכים הגיעו מצפון-מערב, והשמש סינוורה אותם. הצבא הממלוכי נערך בין קיבוץ יזרעאל של ימינו לגבעת המורה, והמונגולים התקדמו לקראתו מכיוון מזרח. כיוון זה מונע הפרעה של תנאי השטח לפרשים הממלוכים.
ניתן לחלק את הקרב לשלושה שלבים עיקריים: קרב מקדים בין המונגולים לכוח החלוץ הממלוכי, ההתנגשות בין הכוחות העיקריים של הצבאות היריבים; והמרדף אחרי שרידי הצבא המונגולי לאחר הקרב.
הקרב עצמו היה מורכב משתי מערכות, כאשר כל אחת התחילה בתקיפה מונגולית. התקיפה הראשונה הביאה לקריסת האגף הממלוכי השמאלי. בתקיפה השנייה קוטוז קרא "וַאִסלַאמה", הממלוכים תקפו את המונגולים וניצחו. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים בעוד שהמונגולים הסתמכו בעיקר על הסוסים, שנפגעו מהחצים.
יש חוקרים הטוענים, בעיקר בהתבסס על רשיד אל-דין, שהניצחון הממלוכי בקרב, נגרם כתוצאה ממארב שהם טמנו למונגולים, אולם מקורות אחרים לא מזכירים מארב כזה. במהלך הקרב ערק כוח עזר מוסלמי, שלחם במסגרת הצבא המונגולי, בפיקוד אל-אשרף אל-מוסא (ألأشرف ألموسى), לצד הממלוכי, מאורע שתרם לניצחון הממלוכי. במהלך הקרב קוטוז נפל מהסוס, אך הצליח לעמוד על רגליו, וחייליו התעודדו מכך. כתבגא נהרג במהלך הקרב, וחייליו נפגעו מכך. אחרי הקרב, המונגולים עלו לגבעה, נרדפו על ידי ביברס ונהרגו.
לפי אל-מקריזי, חלק מהמונגולים התאספו מחדש בבית שאן ונלחמו שם שוב נגד הצבא הממלוכי, ושם נהרג כתבגא. למעשה קרב זה שייך לקרב עין ג'אלות, והוא מתייחס לתקיפה השנייה אחרי קריאת "ואסלאמה". גם רשיד אל-דין מתאר שכתבגא נתפס ושוחח עם קוטוז בפרסית בפרוזה מחורזת לפני שהוצא להורג. נראה שהוא כתב זאת כדי לפאר את כתבגא לאחר מותו. הוא לא נפל בשבי אלא נהרג כבר בהתקפה השנייה בשדה הקרב המקורי. כלומר, אין בסיס לטענתו של אל-מקריזי שהיה קרב בבית שאן.
השלב האחרון בקרב היה הניקוי הסופי של שרידי הצבא המונגולי. הפליטים המונגולים, כולל ביידר, ברחו צפונה. ביברס רדף את הפליטים עד חלב, ואז חזר לצבא המרכזי בדמשק. מספר ההרוגים המונגולים משתנה בהערכות השונות בין 1,500 ל"כל הצבא המונגולי". אין מידע לגבי ההרוגים הממלוכים.
המיתוס וניתוחו
סביב הקרב נוצר מיתוס בהיסטוריוגרפיה המוסלמית. הממלוכים הצליחו לנצח את המונגולים ה"בלתי מנוצחים". הממלוכים טענו שהאל סייע להם, ולכן יש להם לגיטימציה שלטונית במצרים. עם זאת, המחקר המודרני מצא סיבות שונות לחולשת המונגולים בקרב זה ולניצחון הממלוכים.
הניצחון נבע ממספר גורמים, ביניהם מנהיגותם של קוטוז וביברס. קוטוז דאג למוראל של החיילים והאמירים, החדיר ושינן את גישת "הִלּחם או מות" ודיבר על האיום שנשקף מהמונגולים. הוא הסדיר את יחסיו עם ביברס, והאציל לו סמכויות למרות חילוקי הדעות שהיו ביניהם. ביברס נלחם באומץ, ויש שטענו שניצח בקרב בעצמו.
אל-מקריזי ורשיד אל-דין כותבים שהממלוכים ערכו מארב למונגולים, ולכן ניצחו. בהתבסס על כך, טענו חוקרים שהניצחון נבע ממארב פשוט שתוכנן מראש, ומיתרון מספרי של הממלוכים. אחרים קבעו שהממלוכים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. ייתכן שהיה מארב חלקי, בצד הדרומי, כאשר הממלוכים הסתירו חלק מכוחם מאחורי הגבעות הצפון-מערביות של הר גלבוע, נגד האגף השמאלי המונגולי. יש הטוענים שהניצחון הממלוכי היה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת, בחירת מיקום טקטי וחכם, וחלוקת הכוחות לקבוצות נפרדות. כתבגא פותה להתקדם לשדה הקרב עד שיהיה מוקף בממלוכים שארבו לו שם. כלומר מדובר לא רק במארב אלא במלכודת. אך לא הממלוכים בחרו את מיקום הקרב, ולכן לא היה מארב.
נראה כי מהלך הקרב נקבע על פי התכנון הממלוכי שהיה מבוסס על מערך מודיעין יעיל ומשומן היטב, זאת בנוסף על פי טקטיקה של קבלת החלטות מיידיות "בשטח". בנוסף, אירועים בלתי מתוכננים, כמו עריקת אל-אשרף ומות כתבגא, תרמו לניצחון. מערך המודיעין הממלוכי היה מבוסס על כמה סוכנויות איסוף, חלקן: תישאול של סוחרים שהסתובבו בחופשיות בין המונגולים, מרגלים ייעודיים שתפקידם היה איסוף מידע, היכרות מעמיקה עם תורות הלחימה האירו-אסיאתיות (שזה אזור המוצא של הממלוכים) ומבחינה טקטית בזמן הלחימה היה כוח חלוץ קטן, מעין "סיירת" שהתקדם לפני הכוח הממלוכי העיקרי וכל הזמן דיווח לאחור אודות מצב המונגולים. הממלוכים התאפיינו במוראל ותעוזה אישית שחוזקו על ידי הדוגמה האישית שנתנו המפקדים. הממלוכים ידעו היטב מה מצב הצבא המונגולי וניצלו את העובדה שחלק גדול מהצבא המונגולי היה צריך לחזור עקב בעיות פנים. יתרון תיזמון נוסף שנקטו בו הממלוכים היה תיזמון תחילת הקרב, שהיה הפתעה גמורה למונגולים. הממלוכים תקפו את המונגולים בשעת בוקר מוקדמת, זאת למרות התפיסה של המונגולים שאם יותקפו על ידי הממלוכים, יותקפו בשעת אחר הצהריים, עקב היות השמש בגב התוקפים. עקב ניתוח שטח נכון של הממלוכים הם יכלו לתקוף, זאת עקב תקיפתם מהרי הגלבוע כלפי מטה לכיוון צפון וצפון מזרח, כך שהשמש לא מסנוורת אותם לגמרי והמונגולים מופתעים לגמרי. הן מבחינת כמות החיילים ואיכותם והן מבחינת אמצעי הלחימה ושיטותיה, היה יתרון קל לממלוכים. לממלוכים היו כמה אלפי פרשים יותר מאשר למונגולים, וציוד איכותי, בעוד שהמונגולים שמרו על אורח חיים נומדי, על יתרונותיו וחסרונותיו. יצוין, שחוזק הצבא מושפע מהמצב הפוליטי. בעשור שלפני הקרב התאפיין מצב זה אצל הממלוכים בחוסר יציבות.
למונגולים היו סוסי-פוני רבים, ואילו לממלוכים הייתה כמות קטנה יותר של סוסים. הנומדיות היא שמאפשרת גידול סוסים, ומרגע שהממלוכים התיישבו, היה להם קל יותר לפתח את השימוש בקשתות על פני גידול סוסים, וכן להשביח את איכות הסוסים על פני כמותם. המונגולים היו "משפחות נודדות לוחמות", שעסקו בציד, הכנת הנשק, טיפול במשפחות ונדידה, וגם במידה מסוימת של אימונים, ואילו הממלוכים הפרידו בין החיים האזרחיים לאימונים, דבר שמאפשר התמקצעות צבאית. הטוּמן, הכולל 10,000 חיילים, כלל למעשה גם את בני המשפחה של הלוחמים, וכן סוסים וכבשים (סך הכול עשרות אלפי נפשות ומאות אלפי בעלי חיים). טיפול במשק כזה דורש לא רק תשומת לב רבה אלא גם שטחי מרעה ומים. כאשר הממלוכים הובאו מאסיה, הם נבחרו מתוך האוכלוסייה לפי התאמתם ללחימה. המונגולים לעומת זאת היו אנשים ממוצעים, "חיילים חובבניים מצוינים": מעין מיליציה שהורכבה מכלל האוכלוסייה. לכל חייל מונגולי היו מספר סוסי-פוני. למרות היותם מהירים, סוסים כאלה מתעייפים מהר, ולכן יש להחליפם במהלך הקרב. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים על הסוסים המונגולים, והמשיכו בלחימה מהסוסים, לאחר שהשיגו יתרון. המונגולים נהגו להתחיל מיד בתקיפה מעל הסוסים, דבר שמול צבאות אחרים נתן להם יתרון טקטי. החצים של המונגולים היו כבדים ופחות יעילים, וההתקפה הממלוכית השנייה נטרלה את הכֹח הזה. הממלוכים הסתמכו על שיטות שהמונגולים לא היו יכולים לעמוד בהן, כמו ירי ממושך של חצים קלים, בעוד שהמונגולים יורים באיטיות חצים כבדים. הממלוכים גם ירו כאשר הסוס עומד, כדי לחסוך בכוחו.
אחת הסיבות לכך שהכוח שהולגו השאיר עם כתבגא היה קטן, היא הערכה שגויה של אויביו, דבר שנבע ממודיעין שגוי של המונגולים. הם לא חישבו נכון את הכֹח שעל הולגו להשאיר, מפני שחשבו שהכוח הממלוכי קטן יותר. כמו כן, הולגו לקח עמו חיילים לפרס בכמות הגדולה מן הנחוץ, מפני שחשש מעימות עם אורדת הזהב, אך לא נראה שחשש זה היה מבוסס. ניתן לומר, שמותו של מונגקה, אחיו של הולגו, הציל את הממלוכים. אם הולגו היה נשאר עם כל צבאו, המונגולים היו מנצחים.
יצוין, שבקרבות הבאים הבינו המונגולים את חשיבות כמות החיילים, אך הבעיות עם הדרישות הלוגיסטיות נותרו: מרעה דורש תנועה איטית אך מתמדת. סוסי-הפוני דורשים זמן רב יחסית למרעה, ושטח נרחב. באזור סוריה שטחי המרעה פחות פוריים מהערבה האירו-אסייתית, והדבר היווה סיבה נוספת הן לכך שהולגו השאיר כוח צבאי קטן עם כתבגא, והן לכך שהניסיונות הנוספים של המונגולים לשלוט בסוריה נכשלו. כמו כן, סכסוכים על שטחי מרעה החלישו את האחדות בקרב המונגולים.
אין ספק כי הממלוכים הביסו את המונגולים בקרב הזה עקב עבודת הכנה מעולה, היכרות מעמיקה עם האויב, הבנת משמעויות הטופוגרפיה ותנאי השטח והערכת מודיעין מדויקת. כל זאת הביא לבחירה נכונה של מקום הקרב ותיזמונו ולמעשה הביא לניצחון הממלוכי.
השלכות הקרב
תבוסתם של המונגולים גרמה להתעוררות ההתנגדות המוסלמית בסוריה. עד מהרה נסו המונגולים אל מעבר לנהר הפרת, והמוסלמים נקמו בנוצרים על התנהגותם בעת השלטון המונגולי. היהודים יצאו כמעט ללא פגע, כי אף על פי שגם הם נהנו מהשלטון המונגולי, הם נזהרו לא לפגוע במוסלמים.
קוטוז החזיר את השליטים הקודמים לארצות ששוחררו מהשלטון המונגולי, וגמל גם לשותפיו הממלוכים בנחלאות רבות. אולם הוא סירב לבקשתו של ביברס לקבל את השליטה על חלב. בתגובה, ב-24 באוקטובר, בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן. ביברס העביר את מרכז האסלאם לקהיר, ואף חידש את הח'ליפות בקהיר במקום בבגדד. הוא ביסס את השלטון הממלוכי בארץ ישראל וסוריה, והחל לכבוש את ערי הצלבנים במישור החוף, ולהחריבן על מנת למנוע את חזרת הצלבנים דרך הים. כך, בעוד ביברס פיתח וביצר את פנים הארץ, מישור החוף נותר נטוש במשך מאות רבות. לבסוף נפלה עכו בידי יורשיו בשנת 1291, וממלכת ירושלים נפלה. נראה שבחירת הצלבנים לא לנצל את ההזדמנויות שנקרו בפניהם כתוצאה מההתנגשות בין המונגולים לממלוכים ולהישאר נייטרלים הייתה טעות היסטורית שהבטיחה את אובדנם (על פי פרוואר).
המונגולים נותרו בפרס. מדי פעם ניסו לשוב לסוריה, אך לרוב ללא הצלחה. רק ב-1299 הצליחו המונגולים האילח'אנים להביס את הממלוכים בעיר חומס שבסוריה, והשתלטו על סוריה וארץ ישראל לכמה חודשים. אך באביב של שנת 1300 עזבו המונגולים את סוריה וארץ ישראל. מלבד תקופה קצרה (1400-1405) בה כבש טימור לנג המונגולי-טורקי את סוריה, ושלט גם על ארץ ישראל באמצעות וסאל, המשיכו הממלוכים לשלוט באזור עד לכיבוש העות'ומני במאה ה-16.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור - תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל
- יואל רפל (עורך) - תולדות ארץ ישראל
- ראובן עמיתי פרייס - רעם פרסות הסוסים, מתוך "טבע וארץ"
- ראובן עמיתי, "קרב עין ג'אלות - 3 בספטמבר 1260", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 2007.
- Amitai-Preiss, Reuven. “Ayn Jalut Revisited”, Tarih, Vol. 2 (1992), pp. 119–150.
- Smith, John M, Jr. “Ayn Jalut: Mamluk Success or Mongol Failure?”, Harvard Journal of Asiatic Studies, Vol. 44 (1984), pp. 307–345.
קישורים חיצוניים
- ארצ'יבלד ויוול, הטופוגרפיה של שדה-המלחמה הארץ ישראלי, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
23357465קרב עין ג'אלות