ערך מומלץ

פרארי (קבוצת מרוצים)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סקודריה פרארי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סקודריה פרארי
Scuderia Ferrari
בסיס מרנלו, מודנה, איטליה
מייסד אנזו פרארי
עונת 2022 בפורמולה 1
נהגים מונקומונקו שארל לקלר
ספרדספרד קרלוס סאינס
נהגי מבחן ישראלישראל רוברט שוורצמן איטליהאיטליה אנטוניו ג'יובינאצי
שלדה פרארי SF21
קריירת פורמולה 1
מרוץ היסטורי ראשון גרנד פרי מונקו 1950
מרוץ היסטורי אחרון גרנד פרי אבו דאבי 2022
מספר מרוצים 1,052
אליפויות יצרנים 16 (1961, 1964, 1975, 1976, 1977, 1979, 1982, 1983, 1999, 2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2007)
אליפויות נהגים 15 (1952, 1953, 1956, 1958, 1961, 1964, 1975, 1977, 1979, 2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2007)
ניצחונות 242
פודיומים 790
פול פוזישן 241
הקפות מהירות 257
מקום בעונת 2022 2

סְקוּדֶרְיָה פֶרָארִי (באיטלקית: Scuderia Ferrari) היא קבוצת המרוצים של חברת פרארי, המתחרה באליפות פורמולה 1. הקבוצה היא הוותיקה ביותר בסבב האליפות, והשתתפה בכל העונות שהתקיימו מאז שנת 1950.

הקבוצה הוקמה על ידי אנצו פרארי בשנת 1929 כקבוצת המרוצים של אלפא רומיאו, אך בשנת 1947 החליט פרארי לייצר את כלי הרכב בעצמו. במהלך השנים רשמה הקבוצה 16 זכיות באליפות היצרנים ו-15 זכיות באליפות הנהגים. אלברטו אסקרי זכה באליפות הראשונה בשנת 1952, וקימי רייקונן זכה באחרונה בשנת 2007.

מיכאל שומאכר הוא הנהג המעוטר ביותר בתולדות הקבוצה. בין עונות 1996 עד 2006 ניצח ב-72 מרוצים, זכה בחמישה תוארי אליפות רצופים (2000–2004) והיה שותף לשש זכיות רצופות באליפות היצרנים (1999–2004).

פורמולה 1

אנצו פרארי, מייסד פרארי ואחד מנהגי המרוצים הראשונים של הקבוצה
פרארי 125, הדגם הראשון שנשא את שם הקבוצה

1929 - 1949: השנים הראשונות

סקודריה פרארי הוקמה על ידי אנצו פרארי ב-16 בנובמבר 1929 כקבוצת המרוצים של אלפא רומיאו, ובנתה את רכבי המירוץ תחת שם המותג של אלפא. בשנת 1938 קיבלה הנהלת אלפא-רומיאו החלטה להתחרות תחת שמה והקימה את "אלפא קורסה", שהחליפה את קבוצת פרארי. פרארי עצמו התנגד להחלטה, ובשנת 1939 עזב את החברה לאחר שהתחייב לא לייצר מכונית הנושאת את שמו במשך ארבע שנים לפחות.

באותה שנה הקים במודנה את חברת AAC (ראשי תיבות של Auto Avio Costruzioni; בתעתיק לעברית: אאוטו אביו קוסטרוזיוני) שעסקה בייצור חלקים למטוסים עבור ממשלת איטליה. בדצמבר 1939 קיבלה החברה הזמנה מהמרקיז של מודנה לייצר שתי מכוניות מרוץ עבור המרקיז ועבור אלברטו אסקרי. המכוניות יועדו להשתתף בגרנד פרי של ברשה שהתקיים ב-28 באפריל 1940. הדגם, שזכה לשם טיפו 815, היה בעל מנוע של שמונה צילינדרים בנפח 1.5 ליטר. שתי המכוניות השתתפו במרוץ, אך לא הצליחו לסיימו עקב תקלות טכניות[1].

במהלך מלחמת העולם השנייה נעצרה פעילות ייצור הרכב, והמפעל הוסב לייצור חלקי מכונות. לאחר המלחמה שב פרארי לתכנן ולייצר מכוניות מרוץ, ובשנת 1947 הציגה החברה את פרארי 125, הדגם הראשון שנשא את שמו של פרארי. שלושה ימים לאחר השקת המכונית היא השתתפה במרוץ, אך לא הצליחה לסיימו עקב תקלה טכנית. שבועיים לאחר מכן השתתפה המכונית במרוץ נוסף, אותו סיימה כמנצחת[2].

בשנת 1948 הציגה החברה את דגם 125 F1, דגם בתצורת פורמולה, המבוסס על הדגם הקודם. המכונית השתתפה במספר מרוצים, אך לא במסגרת מסודרת.

1950 - 1964: שנות הבכורה של האליפות ואליפויות ראשונות

אליפות פורמולה 1 החלה את דרכה בעונת 1950. פרארי הייתה אחת מהקבוצות שהצטרפו לסבב בעונת הבכורה, והיא הקבוצה היחידה שעדיין פעילה. הקבוצה לא השתתפה במרוץ הבכורה של האליפות שהתקיים בבריטניה, עקב מחלוקת כספית עם המארגנים[3]. את הופעת הבכורה ערכה הקבוצה בגרנד פרי מונקו. אלברטו אסקרי, ריימונד סומר וג'יג'י וילורסי היו שלושת נהגי הקבוצה שהתחרו עם דגם 125 F1[4]. במהלך העונה הציגה החברה מספר דגמים חדשים - פרארי 275, 304 ו-375 שהיו בעלי מנוע גדול וחזק יותר.

אלברטו אסקרי, הנהג שהביא לקבוצה את תואר האליפות הראשון בתולדותיה

קבוצת אלפא רומיאו שלטה בעונה הראשונה של האליפות וניצחה בכל 11 המרוצים שהתקיימו. פרארי הצליחה לקטוע את רצף הניצחונות בגרנד פרי בריטניה של עונת 1951 בו ניצח חוסה פרוילאן גונזלס, נהגה הארגנטינאי של הקבוצה. בעונת 1952 השתמשה הקבוצה בדגם טיפו 500 בעל מנוע בנפח 2 ליטר. בהיעדרה של אלפא רומיאו, שפרשה מהאליפות בסיום העונה הקודמת, הצליחו נהגי פרארי לנצח בשבעה מתוך שמונת המרוצים בעונה. אסקרי, שניצח בששת המרוצים האחרונים בעונה, זכה בתואר האליפות, ושב וזכה בתואר גם בסיום עונת 1953.

לקראת עונת 1954 שונו תקנות האליפות והמכוניות החדשות צוידו במנועים בנפח 2.5 ליטר. פרארי התקשתה להתמודד עם המכוניות מתוצרת מזארטי ומרצדס-בנץ, והקבוצה ניצחה בשני מרוצים בלבד. הקושי נמשך גם בעונה שלאחר מכן, שבה ניצחה הקבוצה במרוץ אחד בלבד.

חואן מנואל פנג'יו, נהגה לשעבר של קבוצת מרצדס, אשר זכה בשתי האליפויות האחרונות, הצטרף לפרארי לקראת עונת 1956. קבוצת לנצ'יה שפרשה מהאליפות מכרה לפרארי את דגם D50 ששימש אותה בשתי העונות הקודמות. פיטר קולינס ניצח בשני מרוצים ופנג'יו ניצח בשלושה מרוצים ובשניים נוספים סיים במקום השני וזכה באליפות. על אף זכייתו, עזב בסיום העונה את הקבוצה ועבר למזארטי.

בעונת 1957 היו נהגי הקבוצה מעורבים במספר אירועים טראגיים - אוג'ניו קסטלוטי נהרג במהלך נסיעת מבחן, ואלפונסו דה-פורטגו התנגש בקהל הצופים, וכתוצאה נהרגו תשעה צופים ודה-פורטגו עצמו[5]. לקראת עונת 1958 הציגה פרארי דגם חדש לחלוטין - פרארי 246 דינו, שנקרא על שם בנו הצעיר של אנצו פרארי. גם בעונה זאת סבלה הקבוצה מאבדות בנפש לאחר שלואיג'י מוסו נפצע קשה במהלך הגרנד פרי הצרפתי ומאוחר יותר מת מפצעיו[6], וקולינס נהרג במהלך גרנד פרי גרמניה[7]. מייק הות'ורן ניצח רק במרוץ אחד בכל העונה, אך בחמישה אחרים סיים במקום השני וזכה באליפות. מספר חודשים לאחר הזכייה נהרג גם הוא בתאונת דרכים[8].

לקראת עונת 1959 צירפה הקבוצה חמישה נהגים חדשים: טוני ברוקס, פיל היל, דן גורני, ז'אן ברה וקליף אליסון. ברה פוטר במהלך העונה לאחר שהכה באגרופיו את רומנו טבוני, מנהל הקבוצה. ברוקס נאבק על תואר האליפות לאורך העונה כולה, אך הפסיד לבסוף לג'ק ברבהם מקבוצת קופר.

פיל היל הזוכה באליפות הנהגים בעונת 1961

בעונת 1960 רשמה הקבוצה ניצחון אחד בלבד וסיימה במקום השלישי באליפות היצרנים. לקראת עונת 1961 הציגה הקבוצה את דגם הפרארי 156, המבוסס על דגם פורמולה 2 שהצליח מאוד בעונה הקודמת. וולפגנג פון טריפס הוביל את האליפות בששת המרוצים האחרונים של העונה. בגרנד פרי האיטלקי יכול היה להבטיח לעצמו את תואר האליפות אם היה מגיע למקום השלישי. הוא זינק למרוץ מהפול פוזישן, אך במהלכו התנגש במכוניתו של ג'ים קלארק מקבוצת לוטוס. הרכב הועף באוויר, פגע בגדר וכתוצאה מעוצמת הפגיעה נהרגו 15 צופים שעמדו סמוך לגדר וכן פון טריפס עצמו[9]. בעקבות התאונה החליטה הקבוצה לעצור את פעילותה עד סיום השנה ונהגיה לא השתתפו במרוץ סיום העונה. למרות זאת זכה פיל היל, שניצח בגרנד פרי האיטלקי, בתואר האליפות והקבוצה זכתה לראשונה באליפות היצרנים.

בסיום העונה עזבו את הקבוצה המעצב קרלו צ'יטי והמנהל טבוני שהקימו קבוצת מרוצים עצמאית, וכן נהג המרוצים ריצ'י גינטר שעבר להתחרות עבור קבוצת BRM. בנוסף לעזיבת אנשי הצוות, סבלה הקבוצה משביתה ארוכה של עובדי המתכת באיטליה שגרמה לקבוצה להחמיץ שני מרוצים במהלך העונה[10]. שילוב הנסיבות הוביל את אנצו פרארי להודיע על פרישה של הקבוצה משני המרוצים האחרונים, תוך שהוא מאפשר לנהגים להתחרות עבור קבוצות אחרות.

דגם 156 המשיך לשרת את הקבוצה גם בעונת 1963. ג'ון סורטיס, שהצטרף לקבוצה באותה עונה, ניצח בגרנד פרי הגרמני. וילי מאיירס, נהג נוסף בקבוצה, נפצע במהלך אותו מרוץ בצורה קשה, פציעה שסיימה עבורו את קריירת המרוצים. לקראת סוף השנה הציגה פרארי את פרארי 158, הדגם ששימש את הקבוצה במהלך שתי העונות הבאות. הדגם היה איטי יותר, בהשוואה לכלי הרכב של קבוצת לוטוס, אך בעונת 1964 נהנה מיתרון האמינות המכנית. סורטיס ניצח בשני מרוצים וזכה באליפות הנהגים. ניצחון נוסף של לורנזו בנדיני העניק לקבוצה זכייה גם באליפות היצרנים.

1965 - 1974: שקיעה ובנייה מחדש

בעונת 1965 הצליחה לוטוס לשפר את אמינות מכוניותיה ופרארי סיימה את העונה ללא ניצחון. בעונת 1966 הוחלפו מנועי הליטר וחצי במנועים גדולים יותר. סורטיס פתח את העונה, כשהוא נוהג בפרארי 312 בעל מנוע בנפח 3 ליטר. הוא ניצח בגרנד פרי הבלגי, המרוץ השני בעונה, אך עזב את הקבוצה לאחר סכסוך עם מנהל הקבוצה, אוג'יניו דרגוני, והוחלף על ידי מייק פארקס. לודביקו סקרפיוטי ניצח בגרנד פרי האיטלקי, כשהוא נעזר במנוע 36 שסתומים משופר.

לורנזו בנדיני בגרנד פרי הגרמני (1966). בנדיני מצא את מותו במהלך גרנד פרי מונקו בהמשך העונה

דרגוני פוטר מניהול הקבוצה לקראת העונה הבאה ובמקומו מונה פרנקו ליני. במהלך גרנד פרי מונקו התהפך בנדיני עם רכבו ונותר לכוד מתחת לרכב הבוער. הוא אושפז בבית החולים כשהוא סובל מכוויות ולאחר מספר ימים מת מפצעיו[11]. כחודש לאחר מכן נפגע פארקס בתאונה לאחר שהחליק על כתם שמן בסיום הסיבוב הראשון של הגרנד פרי הבלגי[12]. הפציעה היוותה את סיום הקריירה של פארקס, ובעקבותיו החליט גם סקרפיוטי לפרוש מהמשך התחרויות.

בעונת 1968 השתפר מצבה של הקבוצה, כאשר ג'קי איקס ניצח בגרנד פרי הצרפתי והיה בתמונת האליפות עד שנפגע בתאונה במהלך אימון בקנדה. כריס אמון הוביל במספר מרוצים, אך לא הצליח לנצח באף אחד מהם. בסיום העונה התפטר ליני מניהול הקבוצה ואיקס עבר להתחרות עבור קבוצת ברבהאם. במהלך הקיץ באותה שנה מכר אנצו פרארי 50% מחברת הרכב שלו לחברת פיאט תמורת 11 מיליון דולר. את הכסף שהרוויח מעסקת המכירה השקיע בשיקום קבוצת המרוצים.

דגם הפרארי 312B, שהוצג בעונת 1970, היה הראשון בו נעשה שימוש במנוע חדש מתוצרת פיאט. איקס חזר להתחרות עבור הקבוצה וניצח בגרנד פרי האוסטרי, הקנדי והמקסיקני, וסיים את העונה במקום השני באליפות הנהגים. קליי רגזוני, בעונת הבכורה שלו, ניצח בגרנד פרי האיטלקי וסיים את העונה במקום השלישי.

הקבוצה חוותה שלוש עונות של שפל ללא הישגים מיוחדים. השפל הגיע לשיאו כאשר במהלך עונת 1973 לא התייצבה הקבוצה לגרנד פרי ההולנדי והגרמני, לראשונה מאז הצטרפה לאליפות. לקראת עונת 1974 קיבלה הקבוצה החלטה אסטרטגית לפרוש מהשתתפות באליפות העולם למכוניות ספורט, בה רשמה 12 זכיות ולהתמקד רק בפורמולה 1. ניקי לאודה הצטרף לצוות נהגי הקבוצה. הקבוצה רשמה ניצחונות בגרנד פרי הספרדי, הגרמני וההולנדי, אך רגזוני הפסיד את האליפות לאמרסון פיטפלדי במרוץ האחרון של העונה.

1975 - 1979: דומיננטיות מחודשת

ניקי לאודה בגרנד פרי גרמניה (1976)

פרארי 312T, שפותחה בסיועם של לאודה ורגזוני, הוצגה בתחילת שנת 1975. במהלך העונה ניצח לאודה בחמישה מרוצים וזכה בתואר האליפות, במקביל זכתה הקבוצה גם באליפות היצרנים. לאודה פתח בצורה טובה גם את העונה הבאה והוביל את האליפות עד שנפצע בגרנד פרי הגרמני. הוא החמיץ את שני המרוצים הבאים, אך חזר וצבר נקודות בשלושת המרוצים שלאחר מכן. במרוץ סיום העונה נאלץ לפרוש לאחר שתי הקפות והפסיד את התואר לג'יימס האנט בפער של נקודה אחת בלבד. בעונת 1977 זכה לאודה בתואר אליפות נוסף והקבוצה זכתה באליפות היצרנים. למרות הזכייה החליט לאודה לעזוב את הקבוצה על רקע יחסים אישיים עם חברי צוות אחרים.

ז'יל וילנב תפס את מקומו של לאודה, אך תואר האליפות עבר לקבוצת לוטוס. ג'ודי שכטר זכה באליפות הנהגים בסיום עונת 1979, התואר האחרון של פרארי עד הופעתו של מיכאל שומאכר 21 שנים אחר כך.

1980 - 1995: השנים השחונות

הניסיון להגן על תואר האליפות של שכטר לא צלח, ובמהלך כל העונה צברו נהגי הקבוצה שמונה נקודות בלבד. בעקבות הכישלון החליט שכטר לפרוש. לקראת עונת 1981 הציגה הקבוצה מנוע חדש עם מגדש טורבו מתוצרת החברה. המנוע החדש היה קטן יותר, בהשוואה למנועי 12 הצילינדרים המסורתיים, אך סיפק כוח רב יותר. וילנב ניצח בגרנד פרי מונקו ושל ספרד, אך בעיות בהיגוי וחוסר אווירודינמיות של המכונית החדשה מנעו ממנו מלהוות יריב בקרב על האליפות.

וילנב נהרג בתאונה במהלך מקצה הדירוג לקראת הגרנד פרי הבלגי בעונת 1982. פירוני הוביל את האליפות לאחר 11 מרוצים, אך נפצע במהלך ההכנות לגרנד פרי הגרמני, פציעה שלאחריה לא שב להתחרות. פטריק טאמבי ומריו אנדרטי, שהחליפו את וילנב ופריוני הצליחו לזכות באליפות היצרנים, אך תואר אליפות הנהגים עבר לקקה רוזברג, נהגה של קבוצת ויליאמס. במהלך השנה עבר ייצור מכוניות הפורמולה 1 למפעל נפרד ממפעל המכוניות של פרארי, שנבנה סמוך למסלול המבחן של החברה בפיוראנו.

גרהרד ברגר במהלך גרנד פרי קנדה (1988)

רנה ארנו וטאמבי ניצחו ארבעה מרוצים במהלך עונת 1983 והביאו לקבוצה אליפות יצרנים נוספת. מישל אלבורטו החליף את טאמבי לקראת העונה הבאה. הוא רשם ניצחון בגרנד פרי הבלגי, אך לא הצליח לאיים על הדומיננטיות של ניקי לאודה ואלן פרוסט, נהגיה של קבוצת מקלארן. בעונתו השנייה היה קרוב לאיים על תוארו של פרוסט, אך נאלץ לפרוש בארבעת המרוצים האחרונים של העונה וסיים במקום השני. את עונת 1986 סיימה הקבוצה במקום הרביעי בלבד באליפות היצרנים, מבלי שנהגיה השיגו ניצחון אחד. גרהרד ברגר הצטרף לקבוצה לקראת העונה הבאה וזכה בניצחונות בשני המרוצים האחרונים של העונה.

אנצו פרארי נפטר ב-14 באוגוסט 1988. בעקבות פטירתו קיבלה פיאט שליטה על 90% מהחברה ובנו, פיירו פרארי, קיבל את 10% הנותרים. ברגר ואלבורטו זכו במקומות הראשון והשני בגרנד פרי האיטלקי בספטמבר, אך היה זה הניצחון היחיד של הקבוצה שסיימה אמנם במקום השני באליפות היצרנים, אך בפער ניכר ממקלארן.

בעונת 1989 שונו שוב התקנות באליפות - במקום מנועים מוגדשי טורבו נדרשו הקבוצות לעשות שימוש במנועי 3.5 ליטר בעלי 12 צילינדרים או פחות. על מנת להתמודד עם הירידה בכוחם של המנועים פיתח ג'ון ברנרד, המנהל הטכני של הקבוצה, תיבת הילוכים חדשה שפעלה באופן חצי-אוטומטי. התיבה החדשה סבלה מבעיות רבות - ברגר הצליח לסיים רק שלושה מרוצים במהלך כל העונה כולה ואת הנקודות הראשונות צבר רק בגרנד פרי של איטליה, המרוץ ה-11 בעונה. נייג'ל מנסל שהחליף את אלבורטו פתח את העונה עם ניצחון ורשם ניצחון נוסף בהונגריה, אך נאלץ לפרוש משבעה מרוצים במהלך העונה וסיים רק במקום הרביעי בין הנהגים.

אלן פרוסט, שזכה בשלושה תוארי אליפות עם מקלארן, הצטרף לקבוצה בעונת 1990, לצידו של מנסל. פרוסט ניצח חמישה מרוצים במהלך העונה, אך תאונה במהלך הגרנד פרי היפני בינו ובין בן קבוצתו לשעבר, איירטון סנה, הבטיחה לאחרון את הזכייה באליפות.

מנועי הקבוצה המיושנים התקשו להתמודד עם מנועי ה-V10 החדשים שהציגו המתחרים והיו קלים במשקל וחסכוניים בדלק. פרוסט לא הצליח להשיג ניצחון במהלך העונה ויצא בביקורת פומבית נגד הקבוצה שיצרה מכונית קשה לנהוג בה. בעקבות הדברים פוטר לפני הגרנד פרי האוסטרלי שסיים את עונת 1991. בין השנים 1991 עד עונת 1993 לא השיגה הקבוצה אף ניצחון. ברגר, ששב לקבוצה בעונת 1993, רשם ניצחון בודד בעונת 1994 וג'ון אלסי, בעונתו החמישית בקבוצה ניצח את הגרנד פרי הקנדי בעונת 1995.

בשנת 1993 הצטרף ז'אן טוד, שהיה אחראי להצלחתה של קבוצת המרוצים של פז'ו, כמנהל הקבוצה. טוד היה אחראי במידה רבה לבנייה המחודשת של הקבוצה ולהבאתו של מיכאל שומאכר. הוא שימש בתפקיד עד סיום עונת 2006, אז החליף את לוקה דימונטזמולו בתפקידו כמנכ"ל ויו"ר חברת פרארי[13].

1996 - 2007: עידן מיכאל שומאכר

בעקבות חוסר ההצלחה המתמשך ערכה הקבוצה שינוי במצבת הנהגים וצרפה לשורותיה את אדי ארווין, נהגה של קבוצת ג'ורדן, ואת מיכאל שומאכר. שומאכר, שזכה בשתי העונות האחרונות בתואר האליפות, השתכר בפרארי 30 מיליון דולר בעונה, ויחד עמו הגיעו לקבוצה גם אנשי צוות רבים שעבדו עמו בקבוצת בנטון, בהם רוס בראון המנהל הטכני וורורי בראיין, המעצב הראשי של הקבוצה. צמצום נפח המנוע ל-3 ליטר הוביל את פרארי לייצר מנוע V10 חדש בו נעשה שימוש בפרארי 310F[14].

למרות בעיות מכניות רבות במנוע החדש, הצליח שומאכר לנצח בשלושה מרוצים במהלך העונה והוביל את הקבוצה למקום השני באליפות היצרנים. הדגם המשופר של המכונית שהוצג לקראת עונת 1997 סייע לשומאכר להציג יכולות טובות יותר במהלך העונה - הוא הגיע שמונה פעמים לפודיום, מתוכם חמש פעמים כמנצח. אל המרוץ האחרון בעונה הגיע כמוביל אליפות הנהגים, בפער של נקודה אחת יותר מז'אק וילנב. במהלך הסיבוב ה-48 של המרוץ ניסה שומאכר להתנגש בווילנב, אך לא הצליח לפגוע בו וירד בעצמו מהמסלול. בעקבות המעשה נענש שומאכר בביטול כל הנקודות שצבר במהלך העונה[15].

מיכאל שומאכר זכה בחמש אליפויות רצופות בין השנים 2000 - 2004

לאחר העונה הדרמטית הציגה פרארי דגם חדש, F300, בעזרתו ניצח שומאכר שישה מרוצים במהלך העונה, אך הפסיד את התואר לאחר שרכבו נפגע במהלך הגרנד פרי היפני והוא נאלץ לפרוש[16]. ארווין הגיע שמונה פעמים לפודיום וסיים במקום הרביעי באליפות הנהגים. את ניצחון הבכורה שלו באליפות השיג במרוץ הפתיחה של עונת 1999[17]. שומאכר ניצח בגרנד פרי בסן מרינו ובמונקו, אך נפצע במהלך המירוץ בסילברסטון ונעדר מששת המרוצים הבאים[18]. ארווין הפך לנהג המוביל של הקבוצה וניצח במרוצים באוסטריה ובגרמניה. שומאכר חזר לשני המרוצים האחרונים בעונה ואפשר לארויין לנצח את הגרנד פרי המלזי, ניצחון שנתן לו יתרון של 4 נקודות על פני מיקה הקינן לקראת מרוץ סיום העונה[19]. הקינן הצליח לשמור על תואר האליפות לאחר שניצח במרוץ האחרון, ופרארי הסתפקה בזכייה באליפות היצרנים[20][21].

שומאכר פתח את עונת 2000 עם רצף של שלושה ניצחונות ופתח פער של 21 נקודות לאחר שלושה מרוצים. רובנס באריקלו, שהחליף את ארווין בתחילת העונה, רשם את ניצחון הבכורה בקריירה בגרנד פרי הגרמני לאחר שזינק מהמקום ה-18[22]. במהלך העונה נאלץ שומאכר לפרוש מארבעה מרוצים, דבר שאפשר להקינן לדחוק אותו למקום השני בטבלה. רצף של ארבעה ניצחונות בסיום העונה נתן לשומאכר תואר אליפות שישי ותואר ראשון עבור הקבוצה לאחר 21 עונות[23]. שומאכר זכה שוב בתואר גם בעונה הבאה, אך הפעם הבטיח את הזכייה כשנותרו עוד ארבעה מרוצים לסיום העונה[24]. באריקלו סיים את העונה במקום השלישי וסייע לזכות באליפות יצרנים שלישית ברציפות. הדומיננטיות של שומאכר ובאריקלו נמשכה גם בעונת 2002 במהלכה ניצחו ב-15 מתוך 17 המרוצים (שומאכר ב-11 ובאריקלו ב-4) והשוו את שיא הזכיות לעונה של קבוצת מקלארן[25].

בניגוד לשתי העונות הקודמות, בעונת 2003 הוכרעה אליפות הנהגים והיצרנים רק במרוץ האחרון, בו זינק שומאכר מהמקום ה-14, סיים במקום השמיני והקדים ב-2 נקודות את קימי רייקונן, נהגה של מקלארן, בדרך לזכייה רביעית באליפות ברציפות. באריקלו זינק למרוץ מהפול פוזישן והצליח לשמור על המקום הראשון לאורך כל המרוץ, ניצחון שהעניק לפרארי את האליפות הקבוצתית[26]. האליפות החמישית הושגה תוך הפגנת דומיננטיות של הקבוצה לאורך כל העונה. שומאכר ניצח ב-12 מ-13 המרוצים הראשונים בעונה, הוסיף עוד ניצחון עד סיום העונה, והבטיח את הזכייה באליפות שישה מרוצים לסיום העונה[27]. באריקלו סיים את העונה במקום השני עם שני ניצחונות והקבוצה זכתה בתואר בפעם השישית ברציפות.

קימי רייקונן חוגג את הזכייה באליפות בעונת 2007. אליפות הנהגים האחרונה בה זכתה הקבוצה עד ימינו

רצף האליפויות נקטע בעונת 2005, בה סבלו נהגי הקבוצה מרצף של תקלות מכניות, בעיות בצמיגים ותאונות[28]. שומאכר סיים את העונה במקום השלישי עם ניצחון בודד בגרנד פרי בארצות הברית, בו השתתפו רק שישה נהגים[29]. במהלך חודש אוגוסט הודיע באריקלו על עזיבתו את הקבוצה בעונת המרוצים הבאה[30], והוחלף על ידי פליפה מאסה. הדגם החדש, פרארי F248, הוצג לקראת עונת 2006. מאסה רשם ניצחון ראשון בקריירה בגרנד פרי הטורקי[31]. שומאכר ניצח בגרנד פרי האיטלקי ובסיומו הודיע על פרישתו בסוף העונה[32]. אל המרוץ האחרון בעונה הגיע שומאכר בפער של 10 נקודות מאלונסו, דבר שהשאיר סיכוי תאורטי לזכייה באליפות. אלונסו סיים את המרוץ במקום השני והבטיח לעצמו זכייה בתואר. שומאכר ומאסה סיימו את העונה במקום השני והשלישי, אך הקבוצה הפסידה את אליפות היצרנים בפער של 5 נקודות לטובת קבוצת רנו.

מחליפו של שומאכר, קימי רייקונן, זכה באליפות בעונתו הראשונה בקבוצה, לאחר קרב צמוד שהוכרע בפער של נקודה אחת במרוץ האחרון[33]. נהגי הקבוצה ניצחו בתשעה מרוצים (רייקונן 6, מאסה 3) והקבוצה זכתה באליפות היצרנים. במהלך חודש יולי נחשפה פרשת ריגול מקצועי, שכונתה ספייגייט (Spygate). נייג'ל סטפני, מנהלה הטכני של קבוצת פרארי, העביר לאורך העונה מידע רב למייק קופלאן, המהנדס הראשי של קבוצת מקלארן. המידע התייחס לנתונים הטכניים של מכוניות הקבוצה וכן לאסטרטגיות המרוצים. בעקבות החשיפה נקנסה קבוצת מקלארן בסכום של 100 מיליון דולר ונשללו ממנה הנקודות שצברה באליפות היצרנים במהלך העונה[34][35].

2008 - 2022: במרדף אחרי רד בול ומרצדס

לאורך כל המחצית השנייה של עונת 2008 ניהל מאסה מאבק על המקום הראשון מול לואיס המילטון מקבוצת מקלארן. שתי הקפות לסיום המרוץ האחרון בעונה הוביל מאסה את התחרות, בעוד סבסטיאן פטל עקף את המילטון והוריד אותו למקום השישי, דבר שהקנה למאסה את האליפות. בפנייה האחרונה של המרוץ הצליח המילטון לעקוף את טימו גלוק וזכה בתואר[36]. מאסה ורייקונן שדורגו במקום השני והשלישי זיכו את הקבוצה בתואר אליפות היצרנים בפעם ה-16 והאחרונה עד ימינו.

פתיחת עונת 2009 הייתה החלשה ביותר של פרארי מזה 30 שנה - לאחר חמישה מרוצים צברה הקבוצה רק 6 נקודות. במהלך מקצה הדירוג לגרנד פרי הונגריה נפגע מאסה משברים שפגעו בקסדתו. כתוצאה מהפגיעה הוא אושפז במצב קשה, כשהוא שרוי בתרדמת[37]. בעקבות הפציעה הודיעה הקבוצה על חזרתו של שומאכר, כמחליפו של מאסה[38], אך שבועות לאחר מכן הודיע הנהג כי לא יוכל להתחרות בשל מגבלות פיזיות שנובעות מפציעות שעבר. במקומו מונה ללוקה באדואר, נהג המבחן של הקבוצה[39]. בגרנד פרי הבלגי השיג רייקונן את הניצחון היחיד של הקבוצה בעונה, והיא סיימה רק במקום הרביעי באליפות היצרנים.

סבסטיאן פטל לאחר ניצחון בגרנד פרי המלזי (2015)

על אף שנשארה עוד עונה בחוזהו של רייקונן, הוא הוחלף בפרננדו אלונסו[40], ורייקונן עבר להתחרות באליפות העולם בראלי. בעונת 2010 ניצח אלונסו בגרנד פרי הגרמני ומאסה סיים במקום השני. לאחר התחרות התברר כי הנהלת הקבוצה הורתה למאסה להאט ולאפשר לאלונסו לעקוף אותו, דבר המנוגד לכללים. בעקבות ההפרה נקנסה הקבוצה בסכום של 100 אלף דולר[41]. אלונסו ניצח גם באיטליה, בסינגפור ובקוריאה, ושני מרוצים לסיום העונה הוביל את טבלת האליפות בפער של 11 נקודות, אך איבד את התואר לסבסטיאן פטל שניצח את המרוצים שנותרו[42]. את עונת 2011 סיימה הקבוצה במקום השלישי, לאחר שהשיגה ניצחון בודד בגרנד פרי בריטניה. לאחר 15 מרוצים בעונת 2012 הוביל אלונסו את האליפות, אך שוב הפסיד את התואר לפטל במאבק שהוכרע רק בסיום המרוץ האחרון[43]. השליטה של פטל וקבוצת רד בול נמשכה גם בעונת 2013. בגרנד פרי הספרדי, המרוץ החמישי בעונה, השיג אלונסו את ניצחונו השני והאחרון בעונה.

רייקונן שב לקבוצה במקומו של מאסה בעונת 2014[44]. לראשונה לאחר יותר מ-20 שנים סיימה הקבוצה עונה שלמה ללא ניצחון. בעקבות חוסר ההצלחה הודיע במהלך העונה לוקה קורדרו די מונטזמולו, יו"ר פרארי שהיה גם מנהלה של הקבוצה בשנות ה-70 וה-80, על התפטרותו[45]. בסיום העונה עזב אלונסו את הקבוצה וחזר לקבוצת מקלארן, במקומו צורף לקבוצה פטל תמורת שכר של 50 מיליון ליש"ט לעונה[46]. פטל השיג ניצחון ראשון כבר במרוץ השני של העונת 2015 שנערך במלזיה[47]. הוא ניצח גם בהונגריה ובסינגפור וסיים את העונה במקום השלישי בטבלת האליפות אחרי צמד נהגי קבוצת מרצדס ומקום אחד לפני רייקונן. את עונת 2016 סיימה הקבוצה במקום השלישי בין היצרנים, ללא ניצחון.

פטל ניצח את מרוץ הפתיחה של עונת 2017 ועלה לראש הטבלה. מקום שני בגרנד פרי סין וניצחון נוסף בגרנד פרי בחריין הגדילו את היתרון באליפות הנהגים, ויחד עם מקום רביעי של רייקונן יצרו פער של 3 נקודות על מרצדס באליפות היצרנים[48]. בגרנד פרי איטליה איבד פטל את ההובלה לאחר ניצחון נוסף של המילטון[49]. הניצחון הבא של פטל הגיע בגרנד פרי ברזיל, אחרי שאליפות היצרנים והנהגים כבר הוכרעה בעונה.

רייקונן ופטל האריכו את חוזיהם בקבוצה לקראת עונת 2018. העונה נפתחה עם שתי ניצחונות של פטל, אך לאחר ארבעה מרוצים המילטון ומרצדס עלו לראש הטבלה, מיקום בו החזיקו עד לסיום העונה. בספטמבר הודיעה הקבוצה על עזיבתו של רייקונן בסיום העונה לסאובר. את מקומו של הפיני תפס שארל לקלר, בוגר אקדמיית פרארי לנהגים. בינואר 2019 מונה מאתיה בינוטו למנהל הקבוצה. לקלר השיג את ניצחון הבכורה שלו בגרנד פרי בלגיה והוסיף ניצחון נוסף באיטליה, מול הטיפוסי, האוהדים האדוקים של הקבוצה. פטל הוסיף ניצחון בסינגפור, ניצחון שהיה האחרון בקריירה של הנהג. חוזהו של לקלר הוארך עד לשנת 2024[50]. חוזהו של פטל, לעומת זאת לא הוארך[51], והוא הוחלף בסיום העונה על ידי קרלוס סאינס[52]. גרנד פרי טוסקנה היה המרוץ האלף של פרארי כיצרנית. את העונה סיימה הקבוצה במקום השישי באליפות היצרנים, המיקום הנמוך של הקבוצה מאז עונת 1980[53].

בעונת הבכורה של סאינס בקבוצה הוא גבר על לקלר, לאחר שדורג במקום החמישי עם ארבעה פודיומים, לעומת מקום שביעי ופודיום אחד ללקלר. הקבוצה דורגה במקום השלישי אחרי מרצדס ורד בול. לקלר פתח בצורה טובה את עונת 2022 עם שתי ניצחונות ומקום שני בשלושת המרוצים הראשונים של העונה, אך עד לסיום העונה השיג עוד ניצחון אחד. בגרנד פרי בריטניה השיג סאינס את ניצחונו ראשון בקריירה. בסיום העונה דורגה הקבוצה במקום השני.

אליפות העולם למכוניות ספורט

אלפא רומיאו טיפו C. שימשה את נהגי הקבוצה בשנים 1935–1936

בתחילת המאה ה-21 ידועה קבוצת פרארי בשל השתתפותה במרוצי הפורמולה 1, אך בתחילת דרכה השתתפה הקבוצה במרוצי מכוניות ספורט. החל מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 ועד מחצית שנות ה-70 לקחה הקבוצה חלק באליפות העולם למכוניות ספורט וזכתה ב-13 תוארי אליפות. את הניצחונות הראשונים רשמה הקבוצה במרוץ המייל מילייה (Mille Miglia) אותו ניצחה בשנת 1950 וב-1951.

בשנת 1953 נוסדה אליפות העולם למכוניות ספורט אליה הצטרפה פרארי יחד עם יצרניות אחרות דוגמת אסטון מרטין, מרצדס-בנץ ויגואר. בתחרויות שיתפה הקבוצה מגוון גדול של דגמים: 166MM ‏, 250MM ‏, דגמי המונזה בעלי מנוע 4 צילינדרים ודגמי 118 ו-121LM, בעלי שישה צילינדרים. באליפות נכללו מרוצים ידועים דוגמת טארגה פלוריו והמייל מילייה, שהתקיימו בסיציליה ומרוץ 24 השעות של לה מאן אותו נצחה הקבוצה שש שנים ברציפות (1960–1965).

בעקבות התוצאות החלשות שהשיגה קבוצת הפורמולה 1 בעונת 1973 החליט אנצו פרארי על הפסקת ההשתתפות באליפות העולם למכוניות ספורט והתמקדות בפורמולה 1 בלבד. מכוניות פרארי המשיכו להשתתף בתחרויות בקבוצות פרטיות.

בשנת 1993 פיתחה הקבוצה את דגם 333SP, שהשתתף בתחרויות בקטגוריות אבי-הטיפוס, אך לא בשם הרשמי של הקבוצה.

סמל

הסוס הצוהל על מטוסו של פרנססקו ברקה הווה את ההשראה לסמלה של פרארי

סמל הסוס המקפץ, המזוהה עם פרארי מיום היווסדה, הופיע לראשונה על מטוס הקרב של פרנססקו ברקה. ברקה, טייס איטלקי וגיבור מלחמת העולם הראשונה, צייר את הסוס על מטוסו לאחר שהפיל טייס קרב גרמני מעל העיר שטוטגרט. סמל הסוס מזוהה עם העיר שטוטגרט והוא מופיע גם במרכז הסמל של חברת פורשה, שמושבה בעיר[54]. בשנת 1923 פגש אנצו פרארי את הוריו של ברקה שהציעו לו להשתמש בסמל הסוס הן כהוקרה לבנם והן כסמל שמביא מזל טוב. פרארי אימץ את ההצעה, אך עיצב את הסמל כך שזנב הסוס פונה כלפי מעלה.

הרקע הצהוב מסביב לסמל הוא צבע המסמל את העיר מודנה, עיר הולדתו של פרארי[55]. בחלק העליון של הסמל מופיעים שלושה פסים בצבעים אדום, לבן וירוק, המסמלים את דגלה של איטליה. מתחת לציור של הסוס רשומות האותיות S ו-F, ראשי התבות של סקדוריה פרארי.

הצבע, המאפיין את כל רכבי המרוץ של הקבוצה לאורך השנים, הוא אדום-מרוצים (Rosso corsa). השימוש בצבע החל כהחלטה של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA) לקבוע צבע מאפיין, בהתאם למדינת המוצא. מכוניות איטלקיות נצבעו באדום, צרפתיות בכחול ומכוניות בריטיות נצבעו בירוק. אף על פי שבפורמולה 1 לא הייתה מגבלה בצבעי הרכב המותרים לשימוש בחרה הקבוצה להמשיך ולהשתמש בצבע האדום[56]. במהלך השנים שונה גוון המכוניות. בין השנים 1996 ו-2007 נצבעו הרכבים בצבע בהיר יותר, על מנת ליצור איזון בין הצבעים, כפי שהופיעו על מסכי הטלוויזיה. בשנת 2007 חזרה החברה להשתמש בגווני הרוסו קורסה.

חשיבות הקבוצה

22 רכבי הקבוצה משנים שונות על מסלול נורבורגרינג

קבוצת המרוצים של פרארי הוקמה בשנת 1929 על ידי אנצו פרארי, שביקש להתמקד במרוצי מכוניות. המעבר לייצור מכוניות סדרתי היה מבחינת פרארי אילוץ כפוי שנועד לאפשר לחברה להבטיח את המימון לפעילויות המרוצים[54]. ההצלחה של קבוצת המרוצים והזכיות הרבות באליפויות סייעו למיתוג החברה כבעלת מורשת ארוכה של ביצועים ויוקרה[57]. ההשתתפות במרוצים בכלל ומרוצי פורמולה 1 בפרט מוגדרת על ידי החברה כפעילות ליבה של מערך השיווק בחברה וכמקור מרכזי המוביל לחדשנות בפיתוחים טכנולוגיים[58].

מרוצי הפורמולה 1 זוכים לפופולריות גדולה. בשנת 2015 צפו בשידורי המרוצים כ-420 מיליון צופים ברחבי העולם. בעשור השני של המאה ה-21 נמצאו המרוצים במגמה של התרחבות ומספר המרוצים שהתקיימו מחוץ לאירופה גדל. קיום המרוצים בסין, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, סינגפור, אוסטרליה, ברזיל, יפן, ארצות הברית וקנדה איפשר לחברה להגביר את הנראות שלה בשווקים חדשים ומתפתחים. החשיפה לשווקים החדשים איפשרה לחברה פרסום נרחב ללא צורך בפנייה לאמצעי הפרסום המסורתיים. בנוסף, החשיפה הנרחבת של החברה היוותה מוקד משיכה אטרקטיבי לנותני חסויות שפרסמו את מוצריהם באמצעות מיתוג רכבי החברה[57][58].

פרארי היא הקבוצה הרווחית ביותר מבין הקבוצות המתחרות באליפות. בשנת 2013 עמד תקציב הקבוצה על 400 מיליון דולר, למרות זאת הקבוצה סיימה את השנה כקבוצה רווחית עם הכנסות שעמדו על 460 מיליון דולר, 165 מיליון דולר יותר מכל קבוצה אחרת. מיתוג הקבוצה חשוב גם לאליפות עצמה. פרארי, הקבוצה היחידה שהשתתפה בכל עונות האליפות, נהנית ממעמד מיוחד באליפות. על פי החוזה שנחתם עימה מקבלת הקבוצה מדי שנה מענק של כ-5% מסך כספי הפרסים המחולקים, ללא קשר לתוצאות שהשיגו נהגיה, עליהם מתוגמלת החברה בנפרד[59].

אקדמיה לנהגים

ערך מורחב – אקדמיית פרארי לנהגים

האקדמיה לנהגים היא יוזמה של הקבוצה לפיתוח נהגים צעירים. היוזמה החלה לפעול במהלך שנת 2009 והנהג הראשון שהוחתם באקדמיה היה ז'ול ביאנקי[60]. שלושה חודשים לאחר מכן צורפו לתוכנית מירקו בורטולוטי, דניאל זמפיירי ורפאל מרצ'לו[61]. במהלך חודש יוני הוחתם בקבוצה לאנס סטרול, שהתחרה בעת ההחתמה בקארטינג[62] ובחודש אוקטובר הצטרף לתוכנית סרחיו פרס, שחתם בקבוצת סאובר[63].

שארל לקלר הצטרף לתוכנית בשנת 2016[64]. בעונת 2019 החליף לקלר את קימי רייקונן כנהג בקבוצה והיה לנהג הראשון מהאקדמיה המתחרה בפרארי. באותה שנה הוחתם מיק שומאכר, בנו של מיכאל שומאכר כנהג בתוכנית[65].

אוהדים

ה"טיפוסי", אוהדי הקבוצה, בגרנד פרי האיטלקי של עונת 2004

אוהדי הקבוצה זכו לכינוי "טיפוסי" (Tifosi), שמשמעותו הוא אדם החולה בטיפוס. הטיפוסי בולטים בחולצות ובדגלים האדומים עם לוגו הסוס השחור מתנוסס עליהם. במיוחד בולטים האוהדים בגרנד פרי האיטלקי, הנחשב ל"מרוץ הבית" של פרארי. רוב אוהדי הטיפוסי הם איטלקים ולצד אהדתם לקבוצת פרארי, הם תומכים גם של מזארטי ואלפא רומיאו האיטלקיות וכן של נהגים איטלקים המתחרים בקבוצות שונות.

בגרנד פרי של סן מרינו בשנת 1983 הריעו אוהדי הקבוצה ארוכות לריקרדו פטרסה, נהגה האיטלקי של קבוצת ברהאם, אף על פי שמעולם לא התחרה עבור פרארי. התרועות הגיעו לאחר ששש הקפות לסיום המרוץ התרסק פטרסה עם מכוניתו, דבר שאפשר לנהג הקבוצה פטריק טאמבי לקחת את ההובלה ולנצח במרוץ.

נהג נוסף שזכה לתרועות מהקהל, על אף שלא התחרה עבור הקבוצה, הוא ז'אן לואי שלסר. בגרנד פרי האיטלקי בעונת 1988 התחרה שלסר עבור קבוצת ויליאמס, כמחליפו של נייג'ל מנסל החולה. במהלך המרוץ התנגש באיירטון סנה, שהוביל את המרוץ, דבר שגרם לסנה לאבד את מקומו ולסיים רק במקום העשירי. גרהרד ברגר, נהגה של פרארי השיג במרוץ את הניצחון היחיד שלו בעונה, הניצחון היחיד באותה עונה שלא הושג על ידי נהג של קבוצת מקלארן.

מסלול המרוצים

ערך מורחב – פיוראנו (מסלול מרוצים)

בשנת 1972 הקימה פרארי בעיירה פיוראנו, הסמוכה למראנלו את מסלול המרוצים פיוראנו המשמש לבחינת דגמי החברה ומכוניות המרוץ של הקבוצה. לאורך המסלול, שאורכו כשלושה קילומטרים, קיים מגוון רחב של פניות המדמות את התנאים במסלולי המרוץ השונים.

זמן ההקפה המהיר ביותר במסלול נקבע על ידי מיכאל שומאכר, כשהוא נוהג בדגם פרארי F2004 ששימש את הקבוצה בעונת 2004.

ספקית מנועים

מעבר להיותה יצרנית ומתחרה באליפות, פרארי שימשה במהלך השנים גם כיצרנית מנועים עבור קבוצות אחרות.

מנוע 10 צילינדרים ששימש את רכבי הקבוצה בעונת 1998
קבוצה שנים
מינארדי 1991
סקודריה איטליה 1992 - 1993
סאובר 1997 - 2005
2010 - הווה
פרוסט 2001
רד בול 2006[66]
ספייקר 2007[67]
טורו רוסו 2007 - 2013
2016[68]
פורס אינדיה 2008[69]
מארוסיה 2014 - 2015[70]
האס 2016 - הווה[71]

חסויות

קבוצת הפורמולה 1 של פרארי התנגדה במשך שנים רבות להוספת חסויות פרסומות על רכבי הקבוצה. בשנת 1977 הוסיפה הקבוצה לראשונה את הלוגו של חברת פיאט. במהלך שנות ה-80 פרסמה החברה רק סמלים של ספקים טכניים של הקבוצת דוגמת מאגנטי מרלי, ברמבו ואגיפ (Agip).

חברת האנרגיה "של" מהווה אחת מנותנות החסות של הקבוצה מאז הקמתה. שיתוף הפעולה החל עוד לפני הקמת הקבוצה, כאשר של הייתה אחת מנותנות החסות לאנצו פרארי כשהתחרה כנהג בשנת 1929[72]. בשנת 2015 הוארך החוזה בחמש שנים נוספות, עד לשנת 2020[73].

בשנת 1996 סיימה יצרנית הטבק והסיגריות פיליפ מוריס התקשרות של 22 שנה עם קבוצת מקלארן וחתמה על הסכם עם קבוצת פרארי. בספטמבר 2005 האריכה הקבוצה את ההתקשרות עד שנת 2011, בה נאסר פרסום מוצרי טבק על ידי האיחוד האירופי. על פי הערכות המגזין "F1 Racing" במהלך השנים קיבלה הקבוצה כמיליארד דולר עבור הפרסום. למרות הפסקת הפרסום על רכבי החברה, בשנת 2011 נחתם הסכם לשיתוף פעולה פיליפ מוריס על לשנת 2015[74], הסכם שהוארך לאחר מכן עד לשנת 2018[75].

בשנת 2008 חתמה הקבוצה על הסכם עם בנק סנטנדר הספרדי, שהיה אחד הספונסרים של קבוצת מקלארן. הבנק נכנס לתחום החסויות בפורמולה 1 בעקבות הצלחתו של פרננדו אלונסו הספרדי. השמועות על חתימת החוזה הצפויה עם אלונסו היוו את הסיבה לחתימה עם הקבוצה. שווי ההסכם הוערך בכ-20 מיליון אירו לעונה[76].

בשנת 2010 חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם חברת אבטחת המחשבים קספרסקי. בשנת 2013 התרחב ההסכם וקספרסקי החלה לספק לקבוצה פתרונות לאבטחת מידע במערכות המחשוב של הקבוצה. בשנת 2015 נחתם הסכם המאריך את שיתוף הפעולה בין החברות עד לשנת 2021[77].

בשנת 2012 חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם קבוצת פטרופוליס, יצרנית משקאות האנרגיה TNT[78].

בשנת 2013 חתמה הקבוצה על הסכמי חסות עם חברת המשלוחים UPS[79], עם יצרנית השעונים הובולט[80] ועם חברת וויצ'יי פאואר (Weichai Power) הסינית[81].

יממה לאחר שהקבוצה החתימה את נהג המרוצים המקסיקני אסטבן גוטיירס כנהג מבחן בקבוצה, חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם חברת התקשורת אמריקה מוביל, שבבעלותו של קרלוס סלים[82].

ביולי 2016 חתמה הקבוצה על הסכם חסות עם חברת לוקוסטיקה, יצרנית משקפי השמש רייבן, הסכם שנכנס לתוקף במהלך עונת 2017[83].

נהגי הקבוצה לפי שנה

להצגת הטבלה לחצו על "הצגה" משמאל      
שנה נהג מיקום
באליפות הנהגים		 מיקום
באליפות היצרנים
1950 איטליהאיטליה אלברטו אסקרי 5 לא התקיימה אליפות
צרפתצרפת ריימונד זומר 13
איטליהאיטליה דורינו סרפיני 13
איטליהאיטליה לואיג'י וילורסי 20
1951 איטליהאיטליה אלברטו אסקרי 2
ארגנטינהארגנטינה חוסה פרוילאן גונזלס 3
איטליהאיטליה לואיג'י וילורסי 5
איטליהאיטליה פיירו טרופי 6
1952 איטליהאיטליה אלברטו אסקרי 1
איטליהאיטליה ג'וזפה פארינה 2
איטליהאיטליה פיירו טרופי 3
איטליהאיטליה לואיג'י וילרוסי 7
צרפתצרפת אנדרה סימון 22
1953 איטליהאיטליה אלברטו אסקרי 1
איטליהאיטליה ג'וזפה פארינה 3
בריטניהבריטניה מייק הות'ורן 4
איטליהאיטליה לואיג'י וילורסי 5
איטליהאיטליה אומברטו מגליולי 19
איטליהאיטליה פיירו קריני 19
1954 ארגנטינהארגנטינה חוסה פרוילאן גונזלס 2
בריטניהבריטניה מייק הות'ורן 3
צרפתצרפת מוריס טרינטיאנה 4
איטליהאיטליה ג'וזפה פארינה 9
צרפתצרפת רוברט מנזון 15
איטליהאיטליה אומברטו מגליולי 18
איטליהאיטליה לואיג'י וילורסי 20
איטליהאיטליה אלברטו אסקרי 25
1955 איטליהאיטליה אוג'ניו קסטלוטי 3
צרפתצרפת מוריס טרינטיאנה 4
איטליהאיטליה ג'וזפה פארינה 5
איטליהאיטליה פיירו טרופי 6
בלגיהבלגיה פול פררה 3
ארגנטינהארגנטינה חוסה פרוילאן גונזלס 17
איטליהאיטליה לואיג'י וילורסי 19
איטליהאיטליה אומברטו מגליולי 21
בריטניהבריטניה מייק הות'ורן 25
ארצות הבריתארצות הברית הארי של 25
1956 ארגנטינהארגנטינה חואן מנואל פנג'יו 1
בריטניהבריטניה פיטר קולינס 3
איטליהאיטליה אוג'ניו קסטלוטי 6
בלגיהבלגיה פול פררה 8
איטליהאיטליה לואיג'י מוסו 3
ספרדספרד אלפונסו דה-פורטגו 15
בלגיהבלגיה אליבר גנדבין 23
בלגיהבלגיה אנדרה פילטה 27
1957 איטליהאיטליה לואיג'י מוסו 3
בריטניהבריטניה מייק הות'ורן 4
בריטניהבריטניה פיטר קולינס 9
צרפתצרפת מוריס טרינטיאנה 13
גרמניהגרמניה וולפגנג פון-טריפס 14
ספרדספרד אלפונסו דה-פורטגו 6
ארגנטינהארגנטינה חוסה פרוילאן גונזלס 22
איטליהאיטליה אוג'ניו קסטלוטי לא דורג
איטליהאיטליה צ'זרה פרדיסה לא דורג
1958 בריטניהבריטניה מייק הות'ורן 1 2
בריטניהבריטניה פיטר קולינס 5
איטליהאיטליה לואיג'י מוסו 8
ארצות הבריתארצות הברית פיל היל 10
גרמניהגרמניה וולפגנג פון-טריפס 12
בלגיהבלגיה אוליבר גנדבין לא דורג
1959 בריטניהבריטניה טוני ברוקס 2
ארצות הבריתארצות הבריתפיל היל 4
ארצות הבריתארצות הברית דן גורני 7
בלגיהבלגיה אוליבר גנדבין 15
בריטניהבריטניה קליף אליסון 17
צרפתצרפת ז'או ברה 18
גרמניהגרמניה וולפגנג פון-טריפס לא דורג
1960 ארצות הבריתארצות הברית פיל היל 5 3
גרמניהגרמניה וולפגנג פון-טריפס 7
ארצות הבריתארצות הברית ריצ'י גינטר 9
בריטניהבריטניה קליף אליסון 13
בלגיהבלגיה ווילי מאיירס 16
ארגנטינהארגנטינה חוסה פרוילאן גונזלס לא דורג
1961 ארצות הבריתארצות הברית פיל היל 1 1
גרמניהגרמניה וולפגנג פון-טריפס 2
ארצות הבריתארצות הברית ריצ'י גינטר 5
בלגיהבלגיה אוליבר גנדבין 13
בלגיהבלגיה ווילי מאיירס לא דורג
מקסיקומקסיקו ריקרדו רודריגז לא דורג
1962 ארצות הבריתארצות הברית פיל היל 6 6
איטליהאיטליה ג'יאנקרלו באגטי 11
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני 12
מקסיקומקסיקו ריקרדו רודריגז 13
בלגיהבלגיה ווילי מאיירס 14
1963 בריטניהבריטניה ג'ון סורטיס 4 4
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני 10
איטליהאיטליה לודביקו סקרפיוטי 17
בלגיהבלגיה ווילי מאיירס לא דורג
1964 בריטניהבריטניה ג'ון סורטיס 1 1
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני 4
מקסיקומקסיקו פדרו רודריגז 19
איטליהאיטליה לודביקו סקרפיוטי לא דורג
1965 בריטניהבריטניה ג'ון סורטיס 5 4
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני 6
מקסיקומקסיקו פדרו רודריגז 14
איטליהאיטליה נינו וקרלה לא דורג
ארצות הבריתארצות הברית בוב בונדורנט לא דורג
1966 בריטניהבריטניה ג'ון סורטיס 2 2
בריטניהבריטניה מייק פארקס 8
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני 9
איטליהאיטליה לודביקו סקרפיוטי 10
1967 ניו זילנדניו זילנד כריס אמון 5 5
בריטניהבריטניה מייק פארקס 18
איטליהאיטליה לודביקו סקרפיוטי 20
איטליהאיטליה לורנצו בנדיני לא דורג
בריטניהבריטניה ג'ונתן ויליאמס לא דורג
1968 בלגיהבלגיה ג'קי איקס 4 4
ניו זילנדניו זילנד כריס אמון 10
איטליהאיטליה אנדרה דה אדמיץ' לא דורג
בריטניהבריטניה דרק בל לא דורג
1969 ניו זילנדניו זילנד כריס אמון 12 6
מקסיקומקסיקו פדרו רודריגז 15
איטליהאיטליה טינו ברמבילה לא דורג
1970 בלגיהבלגיה ג'קי איקס 2 2
שווייץשווייץ קליי רגזוני 3
איטליהאיטליה איגנזיו גיונטי 17
1971 בלגיהבלגיה ג'קי איקס 4 3
שווייץשווייץ קליי רגזוני 7
ארצות הבריתארצות הברית מריו אנדרטי 8
1972 בלגיהבלגיה ג'קי איקס 4 4
שווייץשווייץ קליי רגזוני 7
ארצות הבריתארצות הברית מריו אנדרטי 12
איטליהאיטליה ארטורו מרצ'ריו 20
איטליהאיטליה נני גאלי לא דורג
1973 בלגיהבלגיה ג'קי איקס 9 6
איטליהאיטליה ארטורו מרצ'ריו 12
1974 שווייץשווייץ קליי רגזוני 2 2
אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה 4
1975 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה 1 1
שווייץשווייץ קליי רגזוני 5
1976 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה 2 1
שווייץשווייץ קליי רגזוני 5
ארגנטינהארגנטינה קרלוס ראוטמן 16
1977 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה 1 1
ארגנטינהארגנטינה קרלוס ראוטמן 4
קנדהקנדה ז'יל וילנב לא דורג
1978 ארגנטינהארגנטינה קרלוס ראוטמן 3 2
קנדהקנדה ז'יל וילנב 9
1979 דרום אפריקהדרום אפריקה ג'ודי שכטר 1 1
קנדהקנדה ז'יל וילנב 2
1980 קנדהקנדה ז'יל וילנב 14 10
דרום אפריקהדרום אפריקה ג'ודי שכטר 19
1981 קנדהקנדה ז'יל וילנב 7 5
צרפתצרפת דידייה פירוני 13
1982 צרפתצרפת דידייה פירוני 2 1
צרפתצרפת פטריק ת'אמבי 7
קנדהקנדה ז'יל וילנב 15
ארצות הבריתארצות הברית מריו אנדרטי 19
1983 צרפתצרפת פטריק ת'אמבי 2 1
צרפתצרפת רנה ארנו 3
1984 איטליהאיטליה מישל אלבורטו 4 2
צרפתצרפת רנה ארנו 6
1985 איטליהאיטליה מישל אלבורטו 2 2
שוודיהשוודיה סטפן ג'והנסון 7
צרפתצרפת רנה ארנו 17
1986 שוודיהשוודיה סטפן ג'והנסון 5 4
איטליהאיטליה מישל אלבורטו 2
1987 אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 5 4
איטליהאיטליה מישל אלבורטו 7
1988 אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 3 2
איטליהאיטליה מישל אלבורטו 5
1989 בריטניהבריטניה נייג'ל מנסל 4 3
אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 3
1990 צרפתצרפת אלן פרוסט 2 2
אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 4
1991 צרפתצרפת אלן פרוסט 5 3
צרפתצרפת ז'אן אלזי 7
1992 צרפתצרפת ז'אן אלזי 7 4
איטליהאיטליה איבן קאפלי 13
1993 צרפתצרפת ז'אן אלזי 6 4
אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 8
1994 אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 3 3
צרפתצרפת ז'אן אלזי 5
1995 צרפתצרפת ז'אן אלזי 5 3
אוסטריהאוסטריה גרהרד ברגר 6
1996 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 3 2
בריטניהבריטניה אדי אירווין 10
1997 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 2[א] 2
בריטניהבריטניה אדי אירווין 7
1998 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 2 2
בריטניהבריטניה אדי אירווין 4
1999 בריטניהבריטניה אדי אירווין 2 1
גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 5
פינלנדפינלנד מיקה סאלו 10
2000 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 1 1
ברזילברזיל רובנס באריקלו 4
2001 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 1 1
ברזילברזיל רובנס באריקלו 3
2002 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 1 1
ברזילברזיל רובנס באריקלו 2
2003 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 1 1
ברזילברזיל רובנס באריקלו 4
2004 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 1 1
ברזילברזיל רובנס באריקלו 2
2005 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 3 3
ברזילברזיל רובנס באריקלו 8
2006 גרמניהגרמניה מיכאל שומאכר 2 2
ברזילברזיל פליפה מאסה 3
2007 פינלנדפינלנד קימי רייקונן 1 1
ברזילברזיל פליפה מאסה 4
2008 ברזילברזיל פליפה מאסה 2 1
פינלנדפינלנד קימי רייקונן 3
2009 פינלנדפינלנד קימי רייקונן 6 4
ברזילברזיל פליפה מאסה 11
איטליהאיטליה ג'יאנקרלו פיסיקלה 15
איטליהאיטליה לוקה בדואר 25
2010 ספרדספרד פרננדו אלונסו 2 3
ברזילברזיל פליפה מאסה 6
2011 ספרדספרד פרננדו אלונסו 4 3
ברזילברזיל פליפה מאסה 6
2012 ספרדספרד פרננדו אלונסו 2 2
ברזילברזיל פליפה מאסה 7
2013 ספרדספרד פרננדו אלונסו 2 3
ברזילברזיל פליפה מאסה 8
2014 ספרדספרד פרננדו אלונסו 6 4
פינלנדפינלנד קימי רייקונן 12
2015 גרמניהגרמניה סבסטיאן פטל 3 2
פינלנדפינלנד קימי רייקונן 4
2016 גרמניהגרמניה סבסטיאן פטל 4 3
פינלנדפינלנד קימי רייקונן 6
2017 גרמניהגרמניה סבסטיאן פטל 2 2
פינלנדפינלנד קימי רייקונן 4
2018 גרמניהגרמניה סבסטיאן פטל 2 2
פינלנדפינלנד קימי רייקונן 3
2019 גרמניהגרמניה סבסטיאן פטל 5 2
מונקומונקו שארל לקלר 4
2020 גרמניהגרמניה סבסטיאן פטל 13 6
מונקומונקו שארל לקלר 8
2021 מונקומונקו שארל לקלר 7 3
ספרדספרד קרלוס סאינס 5
2022 מונקומונקו שארל לקלר 2 2
ספרדספרד קרלוס סאינס 5
  1. ^ בסיום העונה נפסל ונשללו ממנו כל נקודות האליפות שהושגו במהלך העונה

לקריאה נוספת

  • Henry, Alan. Fifty Years of Ferrari : A Grand Prix and Sports Car Racing History. Haynes Publishing Group, 1997. מסת"ב  1859600085
  • Orsini, Luigi. Scuderia Ferrari. Osprey Publishing, 1981. מסת"ב  085045378X
  • Pritchard, Anthony. Grand Prix Ferrari: The Years of Enzo Ferrari's Power, 1948-1980. Veloce Publishing, 2015. מסת"ב 1845846230

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סקודריה פרארי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Acerbi, Leonardo (2006). Ferrari: A Complete Guide to All Models. P. 2-3
  2. ^ טל שביט, הסקודריה האדומה, אוטו, 26 במאי 2009
  3. ^ James Allen, The scene in Monaco, jamesalleonf1.com, 22 May 2009
  4. ^ Henry, Alan (1989). Ferrari – The Grand Prix Cars. p. 340
  5. ^ Tausend Meilen rasende Nostalgie, Faz.net, 11 May 2006
  6. ^ Grand Prix Results: French GP, 1958, Grandprix.com
  7. ^ Grand Prix Results: German GP, 1958, Grandprix.com
  8. ^ Hall of Fame - Mike Hawthorn, F1.com
  9. ^ ריצ'רד ויליאמס, מהירות כבר לא מחליפה רגישות, הארץ, 12 בספטמבר 2011
  10. ^ Grand Prix Results: French GP, 1962, Grandprix.com
  11. ^ Grand Prix Results: Monaco GP, 1967, Grandprix.com
  12. ^ Grand Prix Results: Belgium GP, 1967, Grandprix.com
  13. ^ אלי שאולי, ז'אן טוד יוביל את פרארי, ynet‏, 30 באוקטובר 2006
  14. ^ The Road to Victory, Autosport.com
  15. ^ Motor Racing: Formula One hands Schumacher a pointless punishment, Independent.co.uk, 12 November 1997
  16. ^ On This Day – November 1, 1998 – Mika Hakkinen lifts Formula One world championship for McLaren, Sport360.com, 1 November 2016
  17. ^ Australian GP Race Report, Motorsport.com, 7 March 1999
  18. ^ Schumacher out of action, grandprix.com, 12 July 1999
  19. ^ Malaysian GP Ferrari Receives Final Decision on Appeal, Motorsport.com, 32 October 1999
  20. ^ Hakkinen crowned F1 champion, BBC.co.uk, 31 October 1999
  21. ^ Ferrari dream in tatters, BBC.co.uk, 31 October 1999
  22. ^ Barrichello wins F-1 German Grand Prix, CBCnews.com, 30 July 2
  23. ^ Schumacher wins third title, Autsport.c, 8 Octber 2010
  24. ^ פורמולה 1: שומאכר שוב אלוף העולם, ynet‏, 19 באוגוסט 2001
  25. ^ It was Ferrari all the way, Sportstaronnet.com, December 2002
  26. ^ פורמולה 1: שומאכר אלוף בפעם השישית, הארץ, 11 באוקטובר 2003
  27. ^ שומאכר אלוף פורמולה 1 בפעם החמישית, וואלה, 21 ביולי 2002
  28. ^ סיכום 2005: הנפילה הכואבת של מיכאל שומאכר, nrg‏, 28 בדצמבר 2015
  29. ^ שומאכר ניצח במרוץ שהפך לפארסה באינדיאנפוליס, וואלה, 22 ביוני 2005
  30. ^ Barrichello to end Ferrari career, BBC.co.uk, 2 August 2005
  31. ^ פליפה מאסה ניצח בגרנד פרי של טורקיה, nrg‏, 27 באוגוסט 2006
  32. ^ אלי שאולי, מיכאל שומאכר פורש מפורמולה 1, ynet‏, 10 בספטמבר 2006
  33. ^ קימי רייקונן אלוף העולם בפורמולה 1, וואלה, 21 באוקטובר 2007
  34. ^ מרגלים בהילוך גבוה, הארץ, 16 בספטמבר 2007
  35. ^ הלל פוסק, פורמולה 1: מקלארן נענשה על ריגול, ynet‏, 13 בספטמבר 2007
  36. ^ לואיס המילטון זכה באליפות הנהגים, וואלה, 2 בנובמבר 2008
  37. ^ פליפה מאסה בתרדמת, מצבו יתברר בתוך יומיים, one‏, 26 ביולי 2009
  38. ^ מיכאל שומאכר חוזר אל המסלול, וואלה, 29 ביולי 2009
  39. ^ שומאכר מודיע: "אני לא חוזר", ynet‏, 11 באוגוסט 2009
  40. ^ אלונסו יחליף את רייקונן בפרארי, וואלה, 30 בספטמבר 2009
  41. ^ חיים זרזר, פרארי נקנסה, אך הסערה רק החלה, ynet‏, 26 ביולי 2010
  42. ^ פטל אלוף העולם אחרי ניצחון ענק באבו דאבי, one, ‏14 בנובמבר 2010
  43. ^ עידן גבאי, פטל אלוף הפורמולה 1 בפעם השלישית ברציפות, nrg‏, 25 בנובמבר 2016
  44. ^ בגלל בעיות בשכר: קימי רייקונן יעבור לפרארי, one‏, 19 בספטמבר 2013
  45. ^ הבוס הוותיק של פרארי פורש, מנכ"ל פיאט יחליף, ynet‏, 10 בספטמבר 2014
  46. ^ סבסטיאן פטל עובר מרד בול לפרארי, וואלה, 4 באוקטובר 2014
  47. ^ ניצחון גדול לפטל ופרארי במלזיה, אלונסו שב למסלול, וואלה, 29 במרץ 2015
  48. ^ Bahrain GP: Vettel wins as Hamilton penalty proves costly, Motorsport.com, 16 April 2017
  49. ^ Lewis Hamilton takes championship lead over Sebastien Vettel with dominant Monza display, EuroSport, 3 September 2017
  50. ^ Leclerc and Ferrari announce multi-year agreement, Formula1.com, 23 Ddecember 2019
  51. ^ Sebastian Vettel to leave Ferrari at the end of 2020 F1 season, team confirm, Formula1.com, 12 May 2020
  52. ^ Ferrari confirms Sainz as Vettel’s replacement, SpeedCafe, 14 May 2020
  53. ^ The remarkable stats of Ferrari’s worst season for 40 years, RaceFans.net, 14 December 2020
  54. ^ 54.0 54.1 20 Things You Didn't Know About Enzo Ferrari, 5 August 2014
  55. ^ הסיפורים מאחורי הסמלים המפורסמים של המכוניות, כלכליסט, 4 באוקטובר 2010
  56. ^ More than just Red, Ferrari.com
  57. ^ 57.0 57.1 An Investor's Guide: Is Ferrari Racing on a Rough Road? , 11 January 2016
  58. ^ 58.0 58.1 Ferrari Annual Report 2015
  59. ^ Formula One's Most Valuable Teams: Red Bull, Mercedes On The Rise, Forbes, 12 November 2014
  60. ^ Ferrari sets up young driver academy, autosport, 18 December 2009
  61. ^ Ferrari expands young driver academy, Autosport.com, 19 March 2010
  62. ^ Kid Karter, Lance Stroll Signed by Ferrari Driver Academy, Team-sport.co.uk, 14 June 2010
  63. ^ Perez joins Ferrari young driver scheme, Autosport.com, 8 October 2010
  64. ^ Ferrari adds Charles Leclerc and Giuliano Alesi to Driver Academy, Autosport, 1 March 2016
  65. ^ Mick Schumacher joins the Ferrari Driver Academy, 19 January 2019
  66. ^ Red Bull announces Ferrari engine deal, motorsort.com, 25 April 2005
  67. ^ Ferrari engines for Spyker in `07, crash.net
  68. ^ Toro Rosso completes deal to run 2015 Ferrari F1 engine next year, Autosport.com, 4 December 2015
  69. ^ Force India ends contract with Ferrari, F1technical.net, 7 November 2008
  70. ^ Marussia to use Ferrari engines, gearboxes in F1 2014 season, Autosport.com, 16 July 2013
  71. ^ Haas F1 Team seals multi-year Ferrari engine deal from 2016, Autosport.com, 3 September 2014
  72. ^ The Shell-Ferrari Partnership: A history, Formula1blog.com, 19 June 2011
  73. ^ Ferrari and Shell renew Formula One’s oldest partnership, sportmedia.com, 7 September 2015
  74. ^ Ferrari extends deal with tobacco company Philip Morris, ESPN.com, 14 June 2011
  75. ^ Philip Morris Can’t Kick 20-Year Ferrari Formula One Habit, Bloomberg.com, 13 May 2015
  76. ^ בנק סנטאנדר עוזב את מקלארן לטובת פרארי, גלובס, 29 בנובמבר 2008
  77. ^ Kaspersky Lab extends sponsorship contract with the Scuderia Ferrari, 9 October 2015
  78. ^ Ferrari gear up for new season with another deal, sportmedia.com, 1 March 2012
  79. ^ UPS deal with Ferrari makes it five global brands entering F1 over winter, jamesallenonf1.com, 19 February 2013
  80. ^ Hublot Sponsors Scuderia Ferrari Team, watchtime.com, 7 February 2013
  81. ^ Ferrari sign first Chinese sponsor; extend three more deals, blackbook.biz, 1 February 2013
  82. ^ America Móvil follows Gutierrez from Sauber to Ferrari, sportmedia.com, 16 December 2014
  83. ^ Ray-Ban Signs a Sponsorship Agreement with Ferrari, Yahoo.com, 7 July 2016


ערך מומלץ
פרארי
אישיים אנצו פרארי - מייסד החברה • ג'ון אלקן יו"ר ומנכ"ל החברה הנוכחי • פיירו פרארי - סגן היו"ר (בנו של אנצו פרארי) • פלאביו מאנזוני (המעצב הראשי)
כלי רכב נוכחיים פרארי 812 סופרפאסט • פרארי פורטופינו • פרארי מונזה SP • פרארי F8 טריבוטו • פרארי SF90 סטרדלה • פרארי רומא • פרארי 296 GTB • פרארי דייטונה SP3
פארקים פרארי וורלד • פרארי לנד
מוזיאונים מוזיאון פרארי • מוזיאון קאסה אנצו פרארי
מפעלים מפעל פרארי במרנלו
מרוצים פיוראנו (מסלול מרוצים) • סקודריה פרארי • אקדמיית פרארי לנהגים
מנועי פרארי V6 F1 טורבו • F163 • F160 • F154 • F140
שונות פרארי בהתאמה אישית • פרארי אן. וי - חברת החזקות המחזיקה בבעלות פרארי
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרארי בוויקישיתוף
אתר האינטרנט הרשמי של פרארי
קטגוריה:פרארי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35601714פרארי (קבוצת מרוצים)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרארי_(קבוצת_מרוצים)&oldid=2222421"