אנצו פרארי

אנצו אנסלמו פרארי
Enzo Anselmo Ferrari

אנצו פרארי (משמאל), מייסד פרארי.

אנצו אנסלמו פרארי (באיטלקית: Enzo Anselmo Ferrari;‏ 20 בפברואר 1898 – 14 באוגוסט 1988) היה מייסד קבוצת מרוצי הגרנד פרי למכוניות "סקודריה פרארי" ויצרנית המכוניות פרארי.

ראשית חייו

פרארי בצעירותו

נולד במודנה, אנצו פרארי גדל עם מעט השכלה פורמלית, אבל עם תשוקה חזקה למכוניות מרוץ. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כמעבד עור פרדות בצבא האיטלקי. אביו, אלפרדו, נפטר ב-1916 בהתפרצות מגפת שפעת באיטליה. גם אנצו חלה בשפעת ושוחרר משירותו הצבאי. בעת השיבה הביתה מצא כי המפעל המשפחתי פשט את הרגל. כדי להתפרנס החל לעבוד בחברת פיאט ולאחר מכן עבר לעבוד בחברת מכוניות קטנה בשם CMN ההופכת גופי משאיות משומשות למכוניות נוסעים קטנות. אנצו החל להתחרות במרוצים עם קבוצת CMN ב-1919, ללא הצלחה משמעותית.

קריירה

ב-1920 עזב את CMN כדי לעבוד באלפא רומיאו וכדי להתחרות עם מכוניותיהם במרוצים מקומיים, בהם זכה להצלחה רבה. ב-1923 במרוץ ברוונה, רכש את סמל הסוס הקופץ אשר קישט את גוף מטוסו של הלוחם פרנססקו ברקה. סמל זה המתין עד 1932 עד שהוצמד למכונית מרוץ. ב-1924 זכה בגביע אסרבו בפסקרה. הצלחתו במרוצים מקומיים גרמה לאלפא לתת לו סיכוי בתחרויות יוקרתיות יותר אשר נערכו על ידי מוסוליני. פרארי דחה הזדמנות זו וחדל מלהתחרות עד 1927 וגם אז קריירת המרוצים שלו הייתה לקראת סיום. הוא המשיך לעבוד ישירות עבור אלפא רומיאו עד 1929 לפני הקמת קבוצת המרוצים סקודריה פרארי עבור אלפא.

פרארי ניהל את הפיתוח של מכוניות אלפא ובנה קבוצה של מעל לארבעים נהגים, כולל גייספה קמפרי וטזיו נובולרי. פרארי עצמו המשיך להתחרות עד להולדת בנו הראשון ב-1932 (אלפרדו פרארי, הידוע בכינויו דינו, אשר נפטר ב-1956).

התמיכה של אלפא רומיאו נפסקה בשנת 1933,בעקבות אילוצים כלכליים. רק לאחר התערבותה של פירלי, המשיך פרארי לקבל מכוניות. למרות איכות נהגי סקודריה החברה זכתה במספר ניצחונות (1935 בגרמניה על ידי נובולרי). אאוטו יוניון ומרצדס-בנץ שלטו במסלול המרוצים באותה תקופה.

ב-1937 אלפא חזרה להשקיע מאמצים בתחום המרוצים, והעבירו את פרארי לתפקיד דירקטור בתחום הספורט תחת דירקטור ההנדסה של אלפא. פרארי המאוכזב עזב במהרה ונאלץ להמתין ארבע שנים על פי החוזה שנחתם לפני שיכל לחזור להתחרות או לתכנן מכוניות מרוץ.

פרארי הקים את חברת "אאוטו-אביו קוסטרציוני", אשר סיפקה חלקים לקבוצות מרוצים אחרות. בשנת 1940 יצרה החברה שתי מכוניות מרוץ אשר התחרו במרוץ המילה מילייה, נהוגים על ידי אלברטו אסקרי ולוטריו רנגוני. במהלך מלחמת העולם השנייה החברה הייתה מעורבת בייצור המלחמתי ובעקבות ההפצצות עברה ממודנה למרנלו. רק לאחר מלחמת העולם השנייה החל פרארי לייצר מכוניות הנושאות את שמו. בשנת 1945 ייסד את חברת פרארי.

המרוץ הראשון בו מכונית נושאת השם פרארי התחרתה היה בטורינו 1948 והניצחון הראשון הושג לאחר שנה בלאגו די גרדה. פרארי השתתף באליפויות העולם פורמולה 1 מאז שנערכו ב-1950, אבל ניצחון הושג רק בגרנד פרי הבריטי ב-1951. האליפות הראשונה הושגה ב-1952–1953, כאשר עונת הפורמולה 1 נערכה עם מכוניות פורמולה 2. החברה ייצרה גם מכוניות ספורט במטרה לממן מרוצי גרנד פרי, מילה מילייה ולה מאן. מספר רב של ניצחונות החברה הושג בלה מאן (14 ניצחונות, כולל שישה ברצף 1960–1965) מאשר בגרנד פרי. המעורבות שם הייתה גדולה יותר מאשר בפורמולה 1 בין שנות ה-50 וה-60 למרות הצלחתו של חואן מנואל פנג'יו (1956), מייק הות'ורן (1958), פיל היל (1961) וג'ון סורטיס (1964).

בשנות ה-60 בעיית הירידה בדרישה גרמה לפרארי להכניס את חברת פיאט כשותפה בחברה. חברת פורד ניסתה לקנות חלק בחברה ב-1963 עבור 18 מיליון דולר, אבל נדחתה. החברה הפכה לשותפות עסקית ופיאט הגדילה את חלקה עם השנים עד 1969 בה הגיעה ל-50%. (בשנת 1988 הגדילה פיאט את שליטתה בחברה ל-90%).

פרארי נשאר דירקטור ניהולי עד 1971. למרות הוויתור על תפקידו, נשאר בעל ההשפעה החזקה ביותר בחברה עד יום מותו. השפעת כניסתה של פיאט לחברה לקחה זמן. רק ב-1975 שבה החברה לזכות באליפויות עם ניקי לאודה. מיומנותו של הנהג ויכולות המנוע גברו על מגבלות המכלול והאווירודינמיקה.

לאחר מות בנו, אלפרדו פרארי, החל אנצו להרכיב משקפי שמש שחורים מדי יום.

לאחר מותו

אנצו פרארי נפטר במודנה ב-1988 בגיל 90 כאשר מקלארן-הונדה שלטה בפורמולה 1. המרוץ היחיד בו לא זכתה מקלארן ב-1988 היה הגרנד פרי האיטלקי – אשר נערך רק שבועות לאחר מותו של אנצו ובו סיימו שני נהגי פרארי, גרהרד ברגר ומישל אלבורטו, במקומות הראשון והשני בהתאמה. לאחר מותו של אנצו, קבוצת סקודריה פרארי השיגה ניצחונות נוספים, עם הנהג מיכאל שומאכר בין השנים 1996–2006. אנצו זכה לראות את השקת אחת ממכוניות הספורט הגדולות בכל הזמנים הפרארי F40 זמן קצר לפני מותו, אשר הוקדש לסמל את הישגיו.

כדי לציין 60 שנה למפעל, הושקה ב-2002 מכונית שנקראה על שמו, פרארי אנצו.

לקריאה נוספת

• Enzo Ferrari: The Man, the Cars, the Races, the Machine by Brock Yates (Doubleday 1991)
• My terrible joys: The Enzo Ferrari memoirs by Enzo Ferrari (Unknown Binding 1963)
• Cool Classics: Ferrari by Jay Schleifer (Crestwood House, Macmillan Publishing Company 1992)
• Piloti, che gente . . . by Enzo Ferrari (Conti Editore, 1985) (English)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנצו פרארי בוויקישיתוף

• היסטוריית הגרנד פרי – היכל התהילה, אנצו פרארי
• ביוגרפיית אתר ה-GrandPrix.com
• אנצו פרארי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• חייו של אנצו פרארי בשנותיו האחרונות, באתר מוטור 1, 11 ביולי 2021

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34018104אנצו פרארי