סייד טאהא
 | |
| סייד טהא מנהל משא ומתן על פינוי ה"כיס". מימין - יצחק רבין (27 בפברואר 1949). | |
| מדינה |
 ממלכת מצרים מצרים |
|---|---|
| כינוי | "הנמר הסודאני", "הצבוע השחור" |
| השתייכות | צבא מצרים |
| דרגה | עמיד (מקביל לתת-אלוף) |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד חטיבה 4 של חיל המשלוח המצרי | |
| פעולות ומבצעים | |
עמיד אֶל-סַייִד טָהָא בֵּיי (בערבית: السيد طه) המכונה "הנמר הסודאני" ו"הצבוע השחור" היה קצין בצבא מצרים ממוצא סודאני שפורסם בעת פיקודו על החטיבה הרביעית הנצורה בכיס פלוג'ה במלחמת העצמאות. במהלך מבצע יואב באוקטובר 1948, כוחות צה"ל פרצו לתוך הנגב והשתלטו על באר שבע, ובדרך המבצע השתלטו על צמתי התנועה והטילו את החטיבה בפיקודו של סייד טהא נצורה. החטיבה נאבקה במשך מעל ארבעה חודשים וסירבה להיכנע. בדצמבר, בלמה החטיבה בפיקודו של סייד טהא את חטיבת אלכסנדרוני שפעלה למחוק את כיס פלוג'ה במסגרת מבצע חיסול.
לכיס פלוג'ה הייתה חשיבות במסע ומתן על הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בין ישראל למצרים. שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם ונתה החטיבה מן הכיס וחצתה את הגבול הבינלאומי ושבה לתוך ממלכת מצרים. על פעילותו, סייד טהא היה אחד מן המפקדים המצרים המוצלחים ששירתו במסגרת חיל המשלוח המצרי במלחמה.
במלחמת העצמאות
בעקבות הפלישה הראשונית של חיל המשלוח המצרי לשטחי מדינת ישראל (כפי שנקבעו בתוכנית החלוקה), נותק הקשר בין היישובים בנגב לשאר המדינה. בהמשך, לאחר ייצוב המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הועבר מרכז הכובד במלחמה לחזית הדרומית. באמצע אוקטובר פתחו כוחות צה"ל, בפיקודו של מפקד פיקוד דרום (באותם הימים כונה חזית ד') יגאל אלון, במבצע יואב. המבצע נחל הצלחה בעיקרו, עם פריצת הדרך לנגב וקתיעת ההתמשכות הטריטוריאלית של כוחות הצבא המצרי, בין הכוחות על רצועת החוף ולאורך רצועת עזה, לבין הכוחות המנותקים בכיס פלוג'ה שנוצר. הכיס, שהורכב מחטיבה 4 המצרית בפיקודו של סייד טהא (חטיבה אשר כללה בערך 4,000 איש), הוגבל בין הכפר אל-פאלוג'ה ועיראק סווידאן[1].
סייד טהא סירב להיכנע וגייס לצד כוחות החטיבה בפיקודו גם כפריים מבין ערביי ישראל שתמכו בצבא המצרי. בסוף אוקטובר נותק קו האספקה היחיד של החטיבה, שמקורו בכוחות המצרים בין אשדוד למג'דל, ואלו נסוגו דרום-מערב לעבר עזה. על אף הציפיות לכניעה מהירה[2], סייד טהא וכוחותיו סירבו להיכנע והמשיכו להיאבק בתת-תנאים. שני הצדדים במערכה התעלמו מהנחיית מועצת הביטחון של האומות המאוחדות להפסקת אש ב-22 באוקטובר. בין פקודיו של סייד טהא היו עבד אל-חכים עאמר (לימים רמטכ"ל צבא מצרים) וגמאל עבד אל נאצר (לימים נשיא מצרים).
לאחר שקיבל את האישור מהמפקדה המצרית ברפיח הסכים סייד טהא לערוך פגישה עם הפיקוד הישראלי במסגרת יוזמה ישראלית ביום ה-11 בנובמבר 1948 בקיבוץ גת הסמוך ל"כיס". יגאל אלון ביקש שהפגישה תיערך בערבית אבל סייד טהא התעקש על אנגלית. בפגישה החמיא יגאל אלון לסייד טהא על כושר הלחימה של חייליו, תיאר לו את מצבו הנואש והציע לו כניעה תוך כבוד צבאי והערכה מלאה עם אפשרות של חזרה מהירה הביתה, וזאת כדי לחסוך דם משני הצדדים וכי בנסיבות מיוחדות על המפקד במקום לקבל אחריות על החלטות כמו שעשה פרידריך פאולוס בקרב סטלינגרד. סייד טהא הודה כי מצבו קשה אולם עליו להציל את כבודו של הצבא המצרי ולכן הוא יילחם עד הכדור האחרון ועד האיש האחרון אלא אם יקבל פקודה אחרת ממשלתו. המשא ומתן נכשל[3].
בדצמבר, במקביל לפתיחת מבצע חורב להנסת הכוחות המצרים היושבים בארץ, ביקר דוד בן-גוריון בחזית הדרום להתרשם ממוקר ראשוני, וקרא ליגאל ידין לחסל את הכיס בפלוג'ה באצמעות כוח ארטילרי. לכן, במסגרת מבצע חורב נפתחה זרועה לחיסול כיס פלוג'ה, מבצע חיסול - שביצועו הוטל על חטיבת אלכסנדרוני. ב-25 בדצמבר נפתח המבצע, שתוכניתו הייתה ריכוך ארטילרי בן ימים ספורים ואחריו כיבוש של השטח. הפריצה לכיס נערכה בעיראק אל-מנשייה. ימים ספורים לאחר ההתבססות של פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני בכפר, הורה סייד טהא על גדוד בפיקודו של עמאר לתגבר את הכוחות המצרים שנסו מן הכפר. הכוחות המצרית ביצעו מתקפת נגד ששילבה שריון וארטילריה, חסמה את דרכה של פלוגת אלכסנדרוני לנסיגה, והשמידה אותה כליל. מבצע חיסול התברר כהפסד מהקשים ביותר שידעה ישראל במלחמת העצמאות, והוביל לנפילתם של 90 חיילים, רובם צעירים ולא-מנוסים.
בינואר 1949 סייד טהא ניאות להתיר לרב צבאי מטעם צה"ל להיכנס לכיס ולזהות את החללים הרבים שהושארו שם. מטעם צה"ל נשלח הרבצ"ר שלמה גורן, והוא לווה על ידי קצין המודיעין של החטיבה הסודנית, רס"ן (אז) גמאל עבד אל נאצר. נאצר קיבלו בכבוד רב ואף הצדיע לו בהיותו נמוך ממנו בדרגה (גורן היה סגן-אלוף).
כיתור החטיבה המצרית בכיס פלוג'ה היה הסיבה העיקרית לכך שהמצרים הגיעו לדיוני שביתת הנשק. הנושא הראשון שהעלו המצרים בשיחות, היה פינוי כיס פלוג'ה. ישראל סירבה לדרישה זאת ודרשה שכיס פלוג'ה יפונה רק עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. במהלך השיחות הכין ראש מטה משקיפי האו"ם, הגנרל ויליאם אדוארד ריילי, הסכם לפינוי כיס פלוג'ה בחמישה ימים, החל מ-23 בינואר 1949 ובלחצו חתמו נציגי ישראל ברודוס על ההסכם. אולם דוד בן-גוריון ומשה שרת (שר החוץ) דחו את ההסכם והסכימו רק לפינוי הפצועים והעברת מזון ותרופות אל הכיס. הסכם שביתת הנשק נחתם ב־24 בפברואר 1949, ובעקבותיו פינו המצרים בפיקודו של סייד טהא את הכיס ב-27 בפברואר 1949.
במרץ שבו הכוחות לקהיר, ולפי צו של פארוק, מלך מצרים, הוענק לסייד טהא תואר כבוד והוא הועלה בדרגה מעקיד (אלוף-משנה) לעמיד (תת-אלוף). אנשי חטיבה 4 בפיקודו של סייד טהא התקבלו במצרים כגיבורי מלחמה ואורחו בידי אישים כגון המלך פארוק והזמרת אום כולתום[4].
הערות שוליים
- ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו - ביוגרפיה, ספריית הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 428
- ^ בן פלר, החזית המצרית מתמוטטת, באתר מעריב, 20 באוקטובר 1948
- ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, 2004, עמ' 432, 547
- ^ vondeyaz, الضبع الاسود - بطل حصار الفالوجا 1948, group73historians.com (ב־)
33625234סייד טאהא