סאמי שווכת
| לידה |
1893 בגדאד, עיראק |
|---|---|
| פטירה | 1987 (בגיל 94 בערך) |
| מדינה | עיראק |
| פעילות בולטת | איש חינוך ולאומן פאן-ערבי |
| השכלה | מכללת הרפואה הצבאית באיסטנבול |
| מקצוע | רופא |
| השקפה דתית | מוסלמי |
סאמי שווכת (בערבית: سامي شوكت; תעתיק מדויק: סאמי שוכת; 1893–1987) היה רופא ואינטלקטואל עיראקי פאן-ערבי שפעל בתחום החינוך בעיראק המנדטורית והעצמאית בין השנים 1931–1942. שווכת מילא תפקידי ניהול במערכת החינוך העיראקית ובתנועת הנוער "אל-פותווה" ופעל לחיזוק ערכים לאומניים פאן-ערביים ומיליטריסטיים בקרב הנוער בעיראק של התקופה. הוא נחשב לאיש מפתח בהתפתחות התנועה הלאומית הפאן-ערבית בעיראק וייצג את הקצה הרדיקלי בתנועה, באמצו רעיונות בעלי השראה פשיסטית ויש הטוענים שאף נאצית ואנטישמית. רוב פעילותו החינוכית נסובה סביב הקניית ערכים פטריוטיים כמו: כוח, סיבולת, ציות למרות, הקרבה למען המולדת, צניעות ואיחוד האומה הערבית תחת הובלה עיראקית. רוב המידע אודות דעותיו ידוע לנו בזכות ספרו "אלו הן מטרותינו" המכיל קובץ של נאומים אשר נשא בפני חוגי המנהל העיראקיים, בפני המורים והתלמידים במערכת החינוך העיראקית ובפני חברי תנועת הנוער "אל-פותווה" בין השנים 1933–1939, ושבהם הביע את דעותיו ותפישׂותיו הלאומניות. אותו ספר שימש גם כספר לימוד במערכת החינוך העיראקית בין השנים 1939-1942. בין היתר, שווכת גם חיבר מאמרים לעיתונות של התקופה והיה מעורב בפעילות מועדון "אל-מות'נא" לספרות והמכון הגבוה להכשרת מורים.
חייו האישיים, משפחתו ותחילת דרכו
שווכת נולד בשנת 1893 למשפחת נכבדים עירונית ממוצא צ'רקסי בבגדאד, ששורשיה מאזור אלכּוּת שבעיראק. אביו היה מושל מחוז וחבר בפרלמנט העות'מאני. אחיו, נאג'י שווכת, היה עורך דין וכיהן כמושל מחוז, שר פנים וראש ממשלה תחת שלטון המלוכה של פייסל הראשון.[1] אחיו, ד"ר סאיב שווכת היה המייסד ויושב הראש של המועדון הלאומני אל-מות'נא, שהוקם בשנת 1935.[2] שווכת עצמו התחנך בבית הספר לרפואה של הצבא העות'מאני באיסטנבול וסיים את לימודיו בשנת 1917. הוא שימש כקצין בצבא העות'מאני לתקופה קצרה במהלך מלחמת העולם הראשונה וגם תחת משטרו קצר הימים של פייסל הראשון בדמשק. לאחר המלחמה, הצטרף למחנה תומכיו ("השריפים") של פייסל בעיראק, לאחר כישלון משטרו בדמשק ב-1920. לימים סיפר שווכת כי שירותו בצבא העות'מאני ושהותו באיסטנבול, במסגרתם נחשף ללאומיות הטורקית של "הטורקים הצעירים", השפיעה עליו לאמץ את הזהות הפאן-ערבית ולוותר על אחדות איסלאמית. במהלך שנות העשרים עבד במשרד הבריאות העיראקי וכן, כתב מאמרים לעיתונות העיראקית תחת השם "עמר אבן אלעאס".[3] הוא שימש כמפקח הבריאות בבגדאד וכמנכ"ל משרד הבריאות, וכחלק מפעילותו בתפקידים אלו פעל בשיתוף רופאים נוספים ללחוץ על שלטון המנדט הבריטי לפתוח את המכללה הרפואית הראשונה בבגדאד, המכללה המלכותית לרפואה. בנוסף, פעל לחקיקת חוקים שיעלו את הסטנדרטים הרפואיים בעיראק והיה פעיל במאבק נגד התמכרות להרואין וחשיש.[4]
פעילותו הציבורית ותפקידיו במערכת החינוך
את תפקידיו הבכירים ביותר במערכת החינוך ובמשרד הרווחה החל שווכת בשנות ה-30. הוא כיהן כמנכ"ל משרד החינוך ב-1931-1933 וב-1940-1942, וכן כשר החינוך ב-1940 ושר הרווחה ב-1939.
קודמו בתפקיד ודמות מפתח בעיצוב מערכת החינוך בעיראק המלכותית היה סאטע אלחוסרי. אלחוסרי היה איש חינוך שבזכות פעילותו ומאמציו כמנכ"ל משרד החינוך בשנות ה-20 ניתן להחשיבו כאבי החינוך הפאן-ערבי הלאומני בעיראק. הוא פעל לחיזוק רעיונות האחדות הערבית, ניהל את מערכת החינוך מתוך שאיפה לאחידות ופטריוטיוּת ופעל כנגד העדתיות. תחילה, המליץ אלחוסרי למלך פייסל על שווכת לתפקיד מנכ"ל משרד החינוך כי ראה בו דמות חיונית לקידום לאומיות פאן-ערבית במערכת החינוך, אך ב-1931 התפטר מתפקידו כמפקח כללי של החינוך בעקבות מחלוקת עם שווכת.[5] אלחוסרי לא אהב את הפנאטיות והראוותנות של שווכת והתנגד להחדרת דרגות צבאיות למערכת החינוך.[6]
איש מפתח נוסף בתחום החינוך, שנתפס כעומד לצידו של שווכת במחלוקת מול אלחוסרי, היה מוחמד פאדל אלג'מאלי. הוא היה שיעי במוצאו ופעל לעידוד החינוך היסודי גם במחוזות הכפריים בעיראק, בניגוד לשיטתו ותפישׂתו האליטיסטית של אלחוסרי, קודמו. אלג'מאלי ושווכת נאבקו מול אלחוסרי על הגמוניה במשרד החינוך ומאבקים אלו הובילו לחילופי תפקידים תכופים בתפקיד מנכ"ל המשרד.[7] למרות זאת, שניהם היו תלמידיו האידאולוגיים של אלחוסרי והמשיכו את דרכו בחיזוק ועידוד ערכי הלאומיות הפאן-ערבית באמצעות השימוש בלימוד היסטוריה ככלי אידאולוגי לחיזוק אהבת המולדת, ציות למרות ונכונות להקרבה.[8] הם הרחיבו את הלימוד סביב הלאומיות הערבית, האדירו את הרכיב הערבי על חשבון זה האסלאמי בתוכנית הלימודים והדגישו את החסרונות וההשלכות השליליות של הכיבוש והשליטה האימפריאליסטית של הבריטים במזרח התיכון.[9]
בתפקידים שמילא, קידם שווכת מיליטריזם ותפישׂה כוחנית של הלאומיות הפאן-ערבית. רבים מייחסים תפישׂה זו להערצתו למשטרים טוטליטריים ופאשיסטיים כמו גרמניה הנאצית ואיטליה של מוסוליני. המיליטריזם של שווכת התבטא ברפורמות שביצע, כמו החדרת החינוך הצבאי לכיתות הלימוד והקמת ארגון הנוער הצבאי למחצה "אלפותווה". שווכת האמין כי חינוך וארגון צבאיים יעזרו להפוך את הנער העיראקי לאמיץ, פטריוטי, נאמן, פתוח וכּן. בין היתר, ההשראה לתפישׂות אלו כללה גם את טורקיה של מוסטפא כמאל.[10]
לימוד היסטוריה בשילוב של לימוד אזרחות ומסדרים צבאיים, היו הכלים המרכזיים בהם דגל כדי לטפח את המודעות הלאומית של הנוער. הוא האמין כי לימוד אובייקטיבי של ההיסטוריה, לשם ידיעת ההיסטוריה ותו לא, אינו מועיל ורצוי, וראה בלימוד היסטוריה כלי לאומי סובייקטיבי, בעזרתו יכולים המורים לעצב את תודעת הדורות הבאים ולהחדיר בהם רוח פטריוטית, הערצה ונאמנות מוחלטת לאומה הערבית.[11] לשם כך, אסר על מורים להציג את ההיסטוריה הערבית באור שלילי וראה בהצגת ההיסטוריה הערבית כשרשרת אירועים וגיבורים מלאי גבורה, אומץ ואצילות, כתנאי הכרחי להשגת מטרותיה הלאומיות של האומה.[12]
שווכת האמין בתיאורית "הגל השמי" שראתה בשושלות הגדולות של הסהר הפורה העתיק כצאצאי מהגרים שמיים מחצי האי ערב, והחשיב את העמים השמיים העתיקים כאבות קדמונים של הערבים.[13] בכך ייחס חשיבות גם להיסטוריה הטרום-איסלאמית בנוסף על זו האסלאמית הקלאסית של תקופת הנביא וחבריו ("הצחאבה"). הוא ראה בציוויליזציה הערבית-שמית כמקור התרבות והטכנולוגיה בעולם, והדגיש שהערבים והעמים השמיים העתיקים היו הרבה יותר מפותחים מעמי אירופה בעת העתיקה.[14]
בין הרפורמות של שווכת היו החדרת דרגות ותלבושת אחידה לתלמידים ומורים, תלבושת חאקי לחברי תנועת הנוער אל-פותווה, הרחבת שעות המסדרים צבאיים בבית הספר והוספת לימוד השפה הגרמנית.[15] שווכת דגל בצניעות, סגפנות ו"חיים בצמצום", ראה בהם אידיאליים לאומיים שיש לחתור אליהם וביקש להחדיר תפישׂות אלה לנוער באמצעות מערכת החינוך.[16] בנוסף לתפקידיו בהנהלת משרד החינוך, כתב שווכת לעיתונות והיה פעיל במועדון אל-מות'נא שבהקמתו לקח חלק בשיתוף עם אחיו סאיב.[17]
שווכת פעל להתערבות פוליטית-ממשלתית באופי החינוך ולהאחדת תוכניות הלימוד. הממשלה קבעה את תוכניות הלימוד והזהירה מעצמאות בדרך ההוראה, העלולה להוביל לשסעים וחוסר יציבות פוליטית. שווכת אסר של שימוש בספרים "מסוכנים לרוח הפטריוטית והלאומית" והסמיך פקחים ליידע את משרד החינוך על חומרי לימוד חשודים. ההוראות התגבשו לידי חוק "החינוך הציבורי" משנת 1940 שקבע כי תלמידים עיראקיים לא יהיו רשאיים להתחנך בבתי ספר יסודיים זרים וקבע שרק מורים שהוסמכו לכך יוכלו ללמד "מקצועות לאומיים": ערבית, היסטוריה, גאוגרפיה ואזרחות. המורים שמונו על-ידי הממשלה הפכו למעשה לסוכנים פוליטיים בתוך המערכת, שהיו מחויבים ללמד היסטוריה המוכתבת מלמעלה, לדווח על נאמנות תלמידים לשלטון ולחלק ציונים על בסיס הרקע והדעות הפוליטיים של הסטודנט. הוא עודד את המורים לשאת הרצאות אנטי-בריטיות נגד ההסכם האנגלו-עיראקי.[18] מכל הסיבות הללו, הבריטים התייחסו לשווכת בחשדנות וראו בו מקור לבעיות ומשברים.[19]
הספר "אלו הן מטרותינו" והנאום "מלאכת המוות"
במהלך תפקידיו השונים במערכת החינוך ופעילותו כמייסד ומנהל ארגון הנוער אל-פותווה, נאם שווכת מספר נאומים שקובצו יחדיו לספר שיצא בשנת 1939 בשם "אלו הן מטרתינו: מי שמאמין בהן הוא משלנו". בספר מופיעים מספר נאומים שנשא שווכת בפני מורים ותלמידים ובהם התווה את תפישׂותיו וערכיו במטרה לעורר את התודעה הלאומית של קהל שומעיו. הספר שימש בהמשך כספר לימוד במערכת החינוך העיראקית ועד היום מסייע להכיר ולהיחשף לרעיונותיו הלאומניים של שווכת. מטרת הספר היא להציג את חזון התקומה הערבית המודרנית, המתבסס על אידיאליים ערביים קדמונים בשילוב כוחנות ומיליטריזם במדיניות החוץ והפנים.[20]
הנאום המרכזי ומותיר הרושם ביותר בספרו הוא זה העוסק ב"מלאכת המוות" (סנאעת אלמות). בנאום זה הדגיש שווכת את החשיבות של עוצמה וכוח צבאי בייעודה ובמטרותיה של האומה הערבית. הוא הדגים כיצד מדינות עשירות מבחינה כלכלית ותרבותית כמו מצרים והודו יכולות להיות חלשות ובלתי-עצמאיות פוליטית, בעוד מדינות עניות ו"פרימיטיביות" כמו סעודיה, אפגניסטן ותימן מצליחות לשמור על עצמאותן, בזכות הקִרְבה של אורח חיי תושביהן לאידיאל הערבי השבטי הקדמון. על כן, מה שחשוב הוא לא שגשוג כלכלי אלא כוח ועוצמה צבאית שאותם מכנה שווכת "מלאכת המוות". הוא אף הדגים כיצד מדינות מודרניות כמו טורקיה ואיראן הצליחו להשיג או לשמר את עצמאותן בזכות שכלול של "מלאכת המוות". שווכת השווה בין החזון הלאומי הגרמני והאיטלקי של איחוד האומה על בסיס שפה לבין השאיפה הפאן-ערבית בת-זמנו לאחד את האומה הערבית. בכך הוא ביקש להשוות בין עיראק לבין פרוסיה שאיחדה את האומה הגרמנית. הוא סיים את הנאום בקריאה להשגת עוצמה ולשכלול "מלאכת המוות" וזאת במסגרת שלטונו של פייסל הראשון, שאותו כינה צאצאו של הח'ליפה העבאסי הארון א-רשיד. שווכת טען כי רק בעזרת עוצמה צבאית יכולה אומה להשיג צדק, להתפתח ולעמוד לגורלה.[21] מתוך נאום זה ניתן להבחין בחשיבות שמייחס שווכת לכוח ולצבאיוּת בהגדרת האומה הערבית.
כוח הוא האדמה שעליה נובט זרע בצדק; אומה שאין לה כוח נגזר עליה להיות מושפלת ומשועבדת. הון ללא כוח הוא אחת הסיבות העיקריות להשפלה ושיעבוד... משמעות הכוח כאן היא הצטיינות במלאכת המוות. אומה שאינה מצטיינת במלאכת המוות בעזרת ברזל ואש דינה לגווע תחת פרסות הסוסים ותחת מגפי צבאות זרים. אם לחיות זה צודק, הרי שלהרוג מתוך הגנה עצמית זה צודק גם כן.
— מתוך הספר "אלו הן מטרותינו". תירגום מהמאמר "כוח וגאולה" של מאיר חטינה בעמ' 35 המופיע ברשימת הערות השוליים; Sylvia Kedourie, Arab nationalism: an anthology (Berkeley: University of California Press, 1964), 98
תנועת הנוער אל-פותווה
תנועת הנוער אל-פותווה הייתה ארגון ממלכתי צבאי-למחצה שהוקם במהלך שנות ה-30. המושג "פותווה" מייצג את ערכי האצילות והגבורה המצופים מהנוער ושאול מארגוני צעירים דומים שפעלו במזרח התיכון האסלאמי בימי הביניים. ב-1935 הותקנו תקנות "חוק אל-פותווה" שקבע כי חיילים מהצבא העיראקי יהיו מעורבים בחינוך ובאימונים צבאיים בכל בתי הספר. תנועת אל-פותווה הצבאית למחצה שימשה תפקיד מרכזי בהכשרה צבאית של הנוער ובהגברת תהליך המיליטריזציה של החינוך. מטרת הקמת התנועה והפיכת החברות בה לחובה, היו הפיכת בני הנוער לחיילים ממושמעים וכשירים, המעמידים את האחדות הלאומית, ההיסטורית, הגאוגרפית והתרבותית של האומה הערבית בראש מעייניהם. התנועה ביקשה לחזק את החוסן, הסיבולת, רוח הלחימה והנאמנות של הנוער לאחדות האומה הערבית. תנועת אל-פותווה שימשה כזרוע לאינדוקטרינציה פוליטית ולעידוד רעיונות הלאומיות הפאן-ערבית.[22] התנועה פעלה לעידוד גבריות בריאה וחיונית בקרב הנוער,[23] כמו גם עידוד להקרבה עצמית, משמעת לסמכות, כושר פיזי, אומץ-לב והעדפת הקהילה על פני הפרט.[24] חברי התנועה לקחו חלק בפרעות ה"פרהוד" שאירעו בשנת 1941 בצלו של תנועת המרד הפרו-נאצית של רשיד עאלי אלכילאני.[25]
שווכת שימש כמנהל התנועה ו"מגן אל-פותווה" ובמסגרת תפקידו נשא נאומים רבים שנועדו לחזק את המורל של הנוער ולהחדיר את הגאווה לעבר ההיסטורי של האומה הערבית. בין נאומיו היה הנאום "התחשלו", שהציג את תפישׂותיו לגבי המודל האידיאלי אליו ראוי שהנוער העיראקי ישאף. מודל זה, מבוסס על גיבורים ערביים-אסלאמיים מהעבר כמו הח'ליפה העבאסי הארון א-רשיד ולוחמי האסלאם המוקדמים שפעלו להרחבת האומה האסלאמית-הערבית. שווכת ניסה להבהיר שיש לאמץ חיים סגפניים וצבאיים וללמוד מההיסטוריה ומההישגים המפוארים של הלוחמים הערבים מהעבר. בכך הוא ביקש לעצב דור לוחמים ומנהיגים ערביים חדשים שיאבקו למען האחדות הערבית.[26] שווכת האמין כי על הנוער להיזהר מהשפעות מנוונות הבאות מהמערב ועליהם לאמץ אורח חיים מחושל וצייתני.
כחלק מתפישׂתו הפאן-ערבית והמיליטריסטית, תפס שווכת את הצייתנות ואת הנאמנות כמאפיינים חיוביים, שראוי שהנוער הצעיר יאמץ כדי לשפר ולייעל את שירותו ונאמנותו למטרות האומה. בכך, ניתן להבחין שבנאומו "מטרות הנערים" הדגיש ביתר חידוד את חשיבות החיים הצנועים, "החספוס", הגבריוּת, הגבורה וההימנעות מחולשה וניוון מערבי.[27]
במסגרת תפקידו, נהג שווכת ללבוש מדים צבאיים, לרכב על סוס לבן ולהשתתף במסדרים ובתהלוכות צבאיים שעודדו את רוח הלחימה והאופי הצבאי של חינוך הנוער.[28] בהנהגתו, ארגון אל-פותווה שלח משלחת שהשתתפה במצעד של ההיטלר יוגנד ("הנוער ההיטלראי") במסגרת ועידה של המפלגה הנאצית בנירנברג בשנת 1938.[29] הארגון אף אירח בעיראק את מנהיג תנועת הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך. שווכת העריך כי מספר החברים בתנועת אל-פותווה הגיע בשנת 1939 ל-63 אלף חברים.[30] ההקמה וההפעלה של תנועת הנוער אל-פותווה קיבלו השראה ברורה מארגוני נוער פשיסטיים דומים באירופה של התקופה, באופן ארגונה של התנועה, בפעילותה המיליטריסטית, במדים שלבשו חבריה ובערכים שהוקנו באמצעותה.
ב-1939 הפך ארגון אל-פותווה לגוף רשמי ותקנות חדשות קבעו את הדרגות וסמלים הצבאיים בתנועה. התקנות הורחבו כך שכל תלמיד של מוסד חינוך ממלכתי נדרש ללבוש מדים צבאיים (בתוך ומחוץ לכותלי בית הספר), כדי שהתלמידים "יהיו קלים לזיהוי [...] וכדי להחדיר בהם רוח של צבאיוּת". תנועת אל-פותווה חולקה לסניפים (שהיו למעשה כיתות הלימוד) שחבריהם כונו "פִתְיאן" (נערים) וגויסו מהחטיבות ובתי הספר התיכוניים.[31] ראשי כל סניף כונו "ראיס אלפתיאן" (ראש הנערים). מורים גם חויבו ללבוש מדים צבאיים ולענוד דרגות לפי רמת שכרם.
פולמוס מחקרי על רעיונותיו של שווכת
בשיח המחקרי סביב פועלו של שווכת התפתחו שתי גישות בנוגע לאופי תפישׂותיו. מצד אחד, התפישׂה הקושרת את לאומניותו הרדיקלית ישירות להשפעה פשיסטית, נאצית ואף אנטישמית; ומצד שני, גישה המטילה ספק בקשר הישיר של פעולותיו ורעיונותיו לפשיזם ונאציזם, הטוענת כי הדחף העיקרי מאחוריהם, היה השאיפה להציב אתגר לשלטון האימפריאליסטי הבריטי. הגישה הראשונה מיוצגת על ידי עבודותיהן של סילביה ג. חיים וריבה ספקטור סימון, בעוד הגישה השנייה מתבטאת בעבודותיהם של אורית בשקין ופיטר וויין.
סילביה חיים מביאה כדוגמה התבטאויות מספרו "אלו הן מטרותינו", בהן הביע שווכת הערצה והערכה להיטלר ומוסולוני בהצלחתם להוקיע את האויב הפנימי מתוכם. אותו "אויב פנימי", טוענת חיים, הוא המיעוט היהודי שלטענתה שווכת ראה בו ציבור זר שאינו שותף בפרויקט הלאומי הערבי. שווכת ראה ביהודים במדינות ערב אויב פנימי שבגדו באחיהם לגזע, הערבים השמיים. לכן, לתפישׂתו, אין לראות ביהודים חלק מהותי מהגזע השמי אלא כזרים, גם אם חיו דורות על גבי דורות במולדת העיראקית.[32] ריבה סימון מדגישה את האופי הפאשיסטי של פעילויותיו של שווכת, כמו אימוץ דפוסי ארגון פשיסטיים במערכת החינוך ובהנהגת תנועת הנוער "אל-פותווה", החדרת השפה הגרמנית כשפה שלישית בבתי הספר התיכוניים ושימוש במועדון אל-מות'נא להפצת תעמולה של מדינות הציר במלחמת העולם השנייה.[33] התבטאויותיו של שווכת במסגרת נאום "מלאכת המוות", שבהן האדיר את מוסוליני כמנהיג חזק שהצליח לנצל את הכוח הצבאי של "החולצות השחורות" כדי להשיג עוצמה, כוח, ציות ופאר מחודש לאיטליה, מובאות על-ידי סימון כהוכחה להערצתו לפאשיזם.[34]
מנגד, אורית בשקין מראה כיצד רבות מדעותיו נבעו מתוך נרטיבים בריטיים והשראה בריטית. שווכת וסאטע אלחוסרי דבקו בכך שהערבים דומים יותר לבריטים מאשר לגרמנים או איטלקים, בכך ששני העמים מאופיינים, לדעתם, באצילות, כבוד ושקדנות.[35] המניע הבסיסי להערצה למודלים פשיסטיים היה המיאוס מהשלטון האימפריאליסטי הבריטי.[36] שווכת אינו ברור בכתביו באשר למיהו ה"אויב הפנימי" ובעיקר מזהה את האויבים כזרים הזורעים חוסר יציבות ועדתיוּת בעיראק.[37] דעותיו על יעודם של הלאום, של המדינה ושל הצבא אינן ייחודיות ומאפיינות את רוח התקופה. לכן, קשה לאפיין את שווכת באופן פשטני כפשיסט או אנטישמי בהכרח ויש לזהות את עירבוב ההשפעות שהשפיעו על גיבוש דעותיו.[38] פיטר וויין, מדגיש כי הניסוח המדויק שממנו מוסקות דעות שווכת לגבי יהודים עוסק בתפישׂה כוללנית יותר של "אויבים פנימיים" ו"אויבים חיצוניים" ולא שנאה ישירה ליהודים. האויבים אינם מוגדרים באופן אתני ומתייחסים יותר להשפעות זרות כמו גורמים שונים שאינם שותפים לאידאולוגיה הפאן-ערבית.[39] ההתבטאויות האטישמיות של שווכת מוסברים ככאלו הנובעים ממניעים אנטי-ציוניים יותר מאשר גזעניים.[40] שווכת השווה בין אופי הבריטים לאופי הערבים וקבע שהערבים לא יכולים להסתפק בכוח צבאי ושגשוג כלכלי. בכך, פסל קשר ישיר בינם לבין הפשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני.
רשימת הערות שוליים
- ^ Edmund Ghareeb, Historical dictionary of Iraq, Lanham, Md.: Scarecrow Press, 2004, עמ' 219
- ^ נסים קזז, השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933-1941, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 29, 1986, עמ' 55
- ^ Reeva S. Simon, Iraq between the two world wars: the creation and implementation of a nationalist ideology, New York: Columbia University Press, 1986, עמ' 80
- ^ Saman Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq: A descriptive analysis of Sami Shawkat’s al-Futuwwah youth movement", Masters Theses, James Madison University (2018): 41.
- ^ Simon, Iraq between the two world wars, 78
- ^ Reeva S. Simon, The Teaching of History in Iraq before the Rashid Ali Coup of 1941, Middle Eastern Studies, No. 1 Vol. 22, Jan., 1986, עמ' 38
- ^ Orit Bashkin, The other Iraq: pluralism and culture in Hashemite Iraq, Stanford, Calif.: Stanford University Press, 1974, עמ' 233
- ^ Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq”, 39-40.
- ^ Simon, "The Teaching of History in Iraq”, 38.
- ^ מאיר חטינה, כוח וגאולה: בין הערביות של סאמי שוכת לאסלאם של חסן אלבנא, היסטוריה: כתב עת של החברה ההיסטורית הישראלית 42, 2018, עמ' 35
- ^ Simon, Iraq between the two world wars, 88; Simon, "The Teaching of History in Iraq”, 40-41
- ^ Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq”, 26
- ^ Simon, Iraq between the two world wars, 92-93; Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq”, 26, 47-48, 55
- ^ Simon, "The Teaching of History in Iraq”, 43-44
- ^ חטינה, "כוח וגאולה", 35; Bashkin, The other Iraq, 232
- ^ Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq”, 8-9; חטינה, "כוח וגאולה", 39; חגי ארליך, "המזרח התיכון בין מלחמות העולם" (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994), 251.
- ^ Bashkin, The other Iraq, 54-55
- ^ Simon, Iraq between the two world wars, 99
- ^ Bashkin, The other Iraq, 139
- ^ חטינה, "כוח וגאולה", 36.
- ^ שם, 37-39.
- ^ Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq”, 45-49
- ^ Orit Bashkin, "Iraqi Shadows, Iraqi Lights: Anti-Fascist and Anti-Nazi Voices in Monarchic Iraq, 1932-1941", in Arab Responses to Fascism and Nazism: attraction and repulsion, ed,: Israel Gershoni (Austin, TX: University of Texas Press, 2015), 144
- ^ Peter Wien, Iraqi Arab nationalism: authoritarian, totalitarian, and pro-fascist inclinations, 1932-1941, London: Routledge, 2006, עמ' 78-81
- ^ קזז, "השפעת הנאציזם בעיראק", 55.
- ^ Nasser, "Arab nationalism in interwar period Iraq”, 47-49
- ^ Wien, Iraqi Arab nationalism, 90
- ^ Simon, "The Teaching of History in Iraq”, 38
- ^ קזז, "השפעת הנאציזם בעיראק", 56.
- ^ Stefan Wild, National Socialism in the Arab near East between 1933 and 1939, Die Welt des Islams Bd. 25, Nr. 1/4, 1985, עמ' 136
- ^ Simon, Iraq between the two world wars, 103-104; Wien, Iraqi Arab nationalism, 85-86
- ^ Sylvia G. Haim, Arabic Antisemitic Literature: Some Preliminary Notes, Jewish Social Studies Vol. 17, No. 4, Oct., 1955, עמ' 311
- ^ Simon, "The Teaching of History in Iraq”, 37-38
- ^ Simon, Iraq between the two world wars, 104-105
- ^ Bashkin, The other Iraq, 139; Bashkin, "Iraqi Shadows, Iraqi Lights”, 148-149
- ^ Bashkin, "Iraqi Shadows, Iraqi Lights”, 145
- ^ Ibid, 146
- ^ Ibid, 149-150
- ^ Wien, Iraqi Arab nationalism, 77-78
- ^ Ibid
32015246סאמי שווכת