נמל התעופה לונדון סטנסטד

נמל התעופה לונדון סטנסטד
London Stansted Airport
	תצלום אוויר של שדה התעופה
נתוני השדה
סוג השדה	ציבורי
מפעיל	Stansted Airport Limited
בעלים	Manchester Airports Group
קואורדינטות	51°53′6″N 0°14′6″E / 51.88500°N 0.23500°E
גובה מעל פני הים	106 מטר (348 רגל)
	www.stanstedairport.com
מסלולי טיסה
	(למפת דרום אנגליה רגילה) לונדון ברמינגהאם לסטר בריסטול פורטסמות' פלימות' צרפת ויילס איר. STN
סטטיסטיקה (2017)
מספר הנוסעים	25,902,6186.5%
תנועות מטוסים	189,9195.3%

נמל התעופה לונדון סטנסטד (באנגלית: London Stansted Airport) הוא נמל תעופה בינלאומי השוכן סמוך לעיירה סטנסטד שבמחוז אסקס. השדה מרוחק 48 קילומטרים צפונית-מזרחית למרכז העיר לונדון, ו-1.5 ק"מ מגבול מחוז הרטפורדשייר.

שדה התעופה משמש כבסיס למספר חברות תעופה זולות. חברת התעופה האירית ריאנאייר לבדה מפעילה טיסות מהנמל ללמעלה מ-100 יעדים. בשנת 2013 דורג סטנסטד כשדה הרביעי בממלכה המאוחדת מבחינת מספר הנוסעים שעברו בו, אחרי הית'רו, גטוויק ומנצ'סטר).

שדה התעופה נמצא בבעלות קבוצת מנצ'סטר איירפורט גרופ (MAG), המפעילה שלושה שדות תעופה נוספים במדינה. MAG רכשה את השדה מחברת הית'רו איירפורט הולידייס בינואר 2013, תמורת 1.5 מיליארד לירה שטרלינג^[1]^[2].

היסטוריה

מלחמת העולם השנייה

שדה התעופה נפתח בשנת 1943, שמו הרשמי היה סטנסטד מאונטפיטצ'ט (RAF Stansted Mountfitchet), אך הוא היה מוכר כ"סטנסטד" בלבד. בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשו בשדה חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר של ארצות הברית.

שדה התעופה הוקצה לחיל האוויר השמיני של ארצות הברית באוגוסט 1942, כשדה תעופה עבור המפציצים הכבדים. בנוסף על שימושו כבסיס מבצעי, שימש השדה כבסיס תחזוקה ואספקה, ולשיפוץ ושינוי מטוסי המרטין B-26 מראודר. לאחר הפלישה לנורמנדי העביר חיל האוויר האמריקאי את פעילותו לצרפת, ושדה התעופה שימש כמחסן אספקה לחיל באירופה.

לאחר המלחמה

לאחר נסיגת חיל האוויר האמריקאי ב-12 באוגוסט 1945, הועבר הנמל לשליטת משרד האוויר (Air Ministry, משרד ממשלתי שהיה אחראי על ניהול חיל האוויר המלכותי) ומחסניו שימשו את יחידת התחזוקה מס' 263. בנוסף, בין מרץ 1946 לאוגוסט 1947, שוכנו בשדה התעופה שבויי מלחמה גרמניים.

בנובמבר 1946, החלה חברת התעופה London Areo and Motor Services להשתמש בנמל כבסיס.

בשנת 1949 הועבר הנמל לשליטת משרד התעופה האזרחי, וכמה חברות שכר החלו להשתמש בו כבסיס. בשנת 1954 האריך צבא ארצות הברית את מסלול הטיסה, לקראת העברה אפשרית לשימוש כבסיס נאט"ו. העברת השדה לנאט"ו לא יצאה אל הפועל, ובשנת 1966 הועברה השליטה בנמל לחברת BAA Limited.

משנות השישים ועד לשנות השמונים המוקדמות, פעל בשדה בחסות משרד התחבורה, בית ספר לכיבוי אש (FSTS). בית הספר היה אחראי על הכשרתם של צוותי הכיבוי בשדות התעופה בממלכה, כמו גם צוותים ממדינות רבות.

פעילות מסחרית

לאחר שהועבר לשליטת BAA, החל השדה לשמש את חברות הצ'ארטר, שבקשו להימנע ממחירי האגרות הגבוהים בהית'רו ובגטוויק. לעומת זאת, בקשו BAA וממשלת בריטניה לפתח את השדה כנמל השלישי של העיר לונדון, כדי להקל על הגודש בהית'רו ובגטוויק. בית הנתיבות הראשון נפתח בשנת 1969, והורחב בשנה שלאחר מכן.

מאז שנת 1984 מוגבלת קיבולת השדה ל-25 מיליון נוסעים בשנה, בהתאם להמלצות ועדה ציבורית שעסקה בנושא.

בשנת 1984 אושרה תוכנית ממשלתית לפיתוח השדה בשני שלבים, אשר הגדילו את קיבולתו ל-15 מיליון נוסעים בשנה. בניית בית הנתיבות הנוכחי שתוכנן על ידי האדריכל נורמן פוסטר, החלה בשנת 1988 והושלמה במרץ 1991. עלות הבנייה הסתכמה בכ-100 מיליון ליט"ש, בעת פתיחתו היה בית הנתיבות למתקדם בעולם. בשנת 1990 זכה בפרס האיחוד האירופי לאדרכילות עכשווית.

בשנת 1990 החל עידן של טיסות ארוכות טווח משדה התעופה. חברת התעופה אמריקן איירליינס החלה להפעיל טיסות בין סטנסטד לשיקגו, אולם הקו לא היה רווחי והוא בוטל בשנת 1993. חברת התעופה קונטיננטל איירליינס הפעילה טיסות בין סטנסטד לניוארק, אך הוא בוטל בשנת 2001, בעקבות המשבר שפקד את תעשיית התעופה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בשנים 2001-2004 פעלו מספר קווים מהשדה לערים שונות בפולין שהופעלו על ידי אייר פולוניה.

בסוף 2005 החלו חברות התעופה שיועדו לשוק העסקי; MAXjet Airways ו-Eos Airlines, להפעיל טיסות מסטנסטד לJFK. בשנת 2006 הרחיבה MAXjet את יעדיה מסנסטד ללאס וגאס, וושינגטון ולוס אנג'לס. באוקטובר 2007 החלה אמריקן איירליינס להפעיל טיסה יומית מ-JFK לסטנסטד. בדצמבר 2007 ובאפריל 2008 בהתאמה, הכריזו MAXjet Airways ו-Eos Airlines על פשיטת רגל. ובחודש יולי 2008 הפסיקה גם אמריקן איירליינס את פעילותה בנמל.

בנובמבר 2006 דחתה מועצת מחוז אוטלספורד שבשטחה נמצא הנמל, את הצעת חברת BAA להסיר את ההגבלה על מספר תנועות המטוסים והנוסעים. בין השנים 2007-2009 הורחב הנמל בכ-64,000 מ"ר, נוספו לו קרוסלות מטען נוספות, וכן נבנו אולם הגירה וביקורת דרכונים, ואולם נוסעים בסגנון היפוסטיל.

בדצמבר 2008 נעצרו 57 מפגינים מהארגון הסביבתי Plane Stupid, שפרצו לנמל, עמדו על מסלול ההמראה, וגרמו לשיבושים כבדים בלוח הטיסות^[3].

במרץ 2009 החלה חברת הלואו-קוסט המלזית אייר אסיה X להפעיל טיסות ישירות מסטנסטד לקואלה לומפור. באוקטובר 2011 העבירה חברת התעופה את פעילותה לגטוויק. ביוני 2010 החלה חברת התעופה סאן קאנטרי איירליינס להפעיל טיסות מסטנסטד למיניאפוליס. קו זה ביצע עצירה לתדלוק בנמל התעופה הבינלאומי של גנדר שבניופאונדלנד ולברדור, זאת משום שקיבולת הדלק במטוסי הבואינג 737-800 שבצי החברה לא הספיקו לטיסה רציפה. בשנת 2011 עברה סאן קאנטרי איירליינס לשדה התעופה גטוויק.

ועדה ממשלתית שעסקה בנושא התחרות בשדות התעופה בדרום-מזרח אנגליה קבעה במרץ 2009, כי BAA צריכה למכור את שדות התעופה גטוויק וסטנסטד^[4]. ערעור BAA נדחו על ידי בית המשפט לערעורים, והיא בחרה שלא לערער לבית המשפט העליון^[5]. בינואר 2013, רכשה חברת מנצ'סטר איירפורטס גרופ (MAG) את השדה תמורת 1.5 מיליארד לירה שטרלינג^[1]^[2].

טיסות לישראל וממנה

ארקיע מפעילה טיסות עונתיות בין הנמל לתל אביב.

איזיג'ט מפעילה קו עונתי חורפי בין הנמל לתל אביב, הקו החל לפעול ב-3 בנובמבר 2018 בתדירות של 2 טיסות שבועיות^[6].

בתי נתיבות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

תחבורה אל הנמל וממנו

אל הנמל ניתן להגיע מלונדון בידי הסטנסטד אקספרס המחבר את נמל התעופה לתחנת רחוב ליברפול בלונדון ומחובר למערך הרכבות הראשי של הממלכה מאוחדת בידי תחנת רכבת הממוקמת בקומה התחתונה של הטרמינל המרכזי.

וגם בידי הקוי האוטובוס של הנשיונל אקספרס המחובר לטרמינל הראשי בידי מעבר רגלי.

יש דרך יותר מהירה להגיע למרכז העיר בכך שתרדו מהרכבת בתחנת "טוטנהאם הייל" (Tottenham Hale) ותעלו על קו ויקטוריה ברציף לכיוון מערב ובכך תגיעו יותר מהר למרכז העיר