הניו יורקר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ניו-יורקר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הניו יורקר
The New Yorker
תדירות שבועון
סוגה מגזין פוליטיקה, חברה, הומור, תרבות
מו"ל קונדה נאסט
עורך ראשי דייוויד רמניק
תאריכי הופעה 1925–הווה (כ־99 שנים)
שפה אנגלית
מערכת ניו יורק
תפוצה 1,236,041 (2017)
מדינה ארצות הברית
ISSN 0028-792X
http://www.newyorker.com

הניו יורקראנגלית: The New Yorker) הוא כתב עת אמריקני היוצא לאור בניו יורק ומפרסם כתבות, ביקורות, מסות, שירה, וסיפורת. כתב העת, שמימיו הראשונים היה שבועון, מופץ כיום בכמיליון עותקים, 47 פעמים בשנה עם חמש מהדורות, נרחבות יותר, המכסות תקופות של שבועיים.

אף שסקירותיו ורשימות האירועים שלו נוטות להתמקד בחיי התרבות של העיר ניו יורק, יש לניו יורקר קהל קוראים נרחב גם מחוץ לעיר. הוא נודע בעיסוקו הייחודי בתרבות הפופולרית של ארצות הברית, גם זו החורגת מהזרם המרכזי; בתשומת הלב שלו לסיפורת מודרנית ובהכללת סיפורים קצרים וביקורות ספרותיות; בבדיקת יסודית של עובדות ובעריכה קפדניות; בסקירת הפוליטיקה העולמית וסוגיות חברתיות, ובקריקטורות המפורסמות שלו, המפוזרות ברחבי כל גיליון.

היסטוריה

הופעת הבכורה של הניו יורקר הייתה ב-17 בפברואר 1925, עם מהדורה נוספת ב-21 בפברואר. הוא נוסד על ידי הרולד רוס ורעייתו ג'ין גראנט, כתבת הניו יורק טיימס. רוס רצה ליצור כתב עת עם הומור מתוחכם - בניגוד לנדושות של פרסומים הומוריסטיים אחרים כמו Judge, בו הוא עבד, או לייף. רוס נכנס לשותפות עם היזם ראול ה. פליישמן לייסוד את בית ההוצאה לאור F-R. רוס ערך את כתב העת עד למותו בשנת 1951. בשנים הראשונות והלא-יציבות לקיומו התגאה כתב העת בתחכום הקוסמופוליטי שלו. כבר בגיליון הבכורה שלו הוא כתב בגאון: "אנו מצהירים שהוא לא נערך עבור האישה הקשישה מדובוק".

למרות שהמגזין מעולם לא איבד את מגע ההומור שלו, הוא ביסס עצמו כבר מימיו הראשונים כבמה לעיתונות רצינית ולסיפורת. זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה התפרסמה מסתו של ג'ין הרשי הירושימה, על פני גיליון שלם. בעשורים שלאחר מכן פרסם כתב העת סיפורים קצרים מפרי עטם של כמה מהמכובדים שבסופרי המאה העשרים והמאה העשרים ואחת; בכללם: אן ביטי, ג'ון שיבר, אליס מונרו, הארוקי מורקמי, ולדימיר נבוקוב, ג'ון אוהרה, פיליפ רות, ג'רום דייוויד סלינג'ר, אירווין שואו, ג'ון אפדייק, א.ב. וייט וריצ'רד ייטס. פרסום סיפורה של שירלי ג'קסון "הלוטו" זכה ליותר מכתבים מכל סיפור אחר בהיסטוריה של הניו יורקר.

בעשורים הראשונים לקיומו פרסם לעיתים המגזין שניים או אפילו שלושה סיפורים קצרים בשבוע, אולם בהמשך הואט הקצב לכדי סיפור אחד לגיליון. הסיפורת של הניו יורקר מגוונת, ואופיה משתרע מסיפורים משפחתיים, בעלי ההתבוננות העצמית כגון אלה של ג'ון אפדייק, לסוריאליזם כזה שביצירתו של דונלד בארתלם; מדיווחים קהילתיים של חיי ניו יורקים נוירוטיים, לסיפורים הממוקמים בטווח רחב של אתרים ועידנים ומתורגמים משפות רבות.

המאמרים העיקריים והעיוניים (שעל פי רוב הם חלק הארי של תוכן כתב העת) ידועים ככוללים מערך אנין של נושאים. בין היתר נכללו בשנים האחרונות נושאים כמו האוונגליסט המוזר קרפלי דולר, תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, וכתבת פרופיל על אברהם בורג.

כתב העת ראוי לציון בשל מסורות העריכה שלו. במדור "פרופילים" הוא נוהג מזה שנים לסקור של דיוקנאות של אנשים ידועים, ובין אלה נכללו ארנסט המינגוויי, הנרי הלוס, מרלון ברנדו, המסעדן ההוליוודי הנסיך מיכאל רומנוב, הקוסם ריקי ג'י והמתמטיקאים דייוויד וגרגורי צודנובסקי. מדורים ותיקים אחרים כוללים את "מה מתרחש בעיר" - תרשים אירועים תרבותיים ובידוריים בעיר ניו יורק; ו"שיחת העיר" - אסופת קטעים קצרים, תכופות הומוריסטיים, אירועים גחמניים או משונים בחיי העיר ניו יורק הנכתבים בסגנון קליל, אף שבשנים האחרונות חלק זה תכופות כולל פרשנות רצינית. לאורך שנים שובצו במגזין קטעי עיתונים המכילים טעויות משעשעות, משמעויות שלא התכוונו אליהן או מטאפורות לא-מוצלחות, בצד מענה שנון. למרות כמה שינויים מסיגי גבול, שמר כתב העת במהלך העשורים לקיומו על רבים ממאפייני חזותו המסורתית: הדפוס, העיצוב, השער, ועבודות האומנות שבו.

יורשו של רוס היה ויליאם שון (1951-1987) ואחריו רוברט גוטליב (19871992) וטינה בראון (19921998). תקופת כהונתה של בראון כעורכת, כמעט שש שנים, הייתה שנויה במחלוקת בשל דרכה המנוגדת לזו של קודמיה והשינויים שהיא חוללה בכתב העת, לאחר חצי מאה של שמירה על מראה והדגשים קבועים למדי. היא כללה את השימוש בהדפסת צבע (שנים אחדות לפני שהניו יורק טיימס אימץ בדפיו צבע) ובצילום, ובאופן כללי נטתה לעיצוב מודרני יותר. היא הרחיבה את סקירתם של אירועים עכשוויים ונושאים בוערים כמו ידוענים ואילי הון, והשימה פיסות מידע קטנות לכל אורך "מה מתרחש בעיר", בכללם טור על מנהטן. מכתבים חדשים לדף העורך, והוסיפה שורות מאת העורכים לחלקי "שיחת העיר", להם היה אפקט של הפיכת המגזין לאישי יותר, וביחד עם שינויים אחרים, פעלו על מנת לכרסם במוניטין של העיתון כמעודן ואנין טעם יתר על המידה. המגזין נרכש על ידי פרסומי אדבנס ב-1985, חברת התקשורת שבבעלות ס.י. ניוהאוס, והעורך הנוכחי של הניו יורקר מאז 1998 הוא דייוויד רמניק.

מאז שנות התשעים משתמש הניו יורקר באינטרנט לפרסום חומר עכשווי וארכיוני. אתר הניו יורקר מפרסם מעט מתוכן הגיליון הנוכחי, בתוספת תוכן בלעדי לאתר. למנויים בתשלום מתאפשר לראות את הגיליון הנוכחי במלואו, וכן ארכיון מלא של גליונות העבר. לאחרונה הושקה גם גרסת iPad של המגזין.

אחד מהכותבים בעיתון הוא מלקולם גלדוול, הכותב בו מאז 1996.

תפוצה וקהל קוראים

וולפראם אלפא מצביע על כך שהיו לניו יורקר 1,044,000 מנויים בשנת 2008. מספרם הכולל של המנויים גדל בקצב שנתי של כשלושה אחוזים במהלך השנים האחרונות. למרות התמקדותו של כתב העת בניו יורק, מתרחב בסיס המנויים שלו גאוגרפית; ב-2003 היו יותר מנויים בקליפורניה (167,000) מאשר בניו יורק (166,000), זאת בפעם הראשונה בהיסטוריה של המגזין.

גילם הממוצע של המנויים עלה מ-46.8 ב-2004 ל-48.4 ב-2005; (שיעור שניתן להשוותו עם עליה מ-43.8 ל-44.00 עבור כתב העת הניישן) ועלייה מ-45.4 ל-46.3 עבור מנויי מגזין חדשים. הכנסה הממוצעת של משק הבית של מנויי הניו יורקר הייתה 80,957$ ב-2005, בעוד ההכנסה הממוצעת של משק בית אמריקני בעלי מנוי למגזין חדש הייתה 67,003$, וההכנסה הממוצעת של משק בית בארצות הברית הייתה 51,466$.

פוליטיקה

באופן מסורתי היה הקו הפוליטי של כתב העת ליברלי, אולם לא צידד במפלגה מסוימת. הדבר השתנה בשנים האחרונות, כשצוות העורכים נקט בגישה שמאלנית יותר. סיקור מסע הבחירות בארצות הברית ב-2004 הובל בידי כתב המערכת הנדריק הרצברג והכתב הפוליטי פיליפ גורביץ, שהעדיפו במובהק את המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי על פני הנשיא המכהן ג'ורג' ווקר בוש. בגיליונו מה-1 בנובמבר 2004 שבר המגזין שמונים שנות מסורת ויצר תקדים במאמר מערכת ארוך יריעה התומך בקרי ומבקר את מדיניות ממשל בוש, בחתימת "העורכים". קו זה נמשך בעת מערכת הבחירות של 2008, אז הביע המגזין תמיכה במועמד הדמוקרטי ברק אובמה על פני המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 עיצב הקריקטוריסט וצייר העטיפה של הניו יורקר ארט ספיגלמן בצוותא עם רעייתו פרנסואה מולי (עורכת האומנות של המגזין) עטיפה הזכורה היטב של שחור על גבי שחור ובה צללית שחורה של מגדלי התאומים, הנראית רק כשמחזיקים את העתון מול מקור אור או בזווית מסוימת. מאוחר יותר התפטר ספיגלמן במחאה על מה שראה כצנזורה-עצמית של המגזין בסיקור הפוליטי שלו.

המגזין שכר את העיתונאי החוקר סימור הרש על מנת לדווח על סוגיות צבא וביטחון, והוא הפיק מספר מאמרים המדווחים בהרחבה על הפלישה של 2003 לעיראק והכיבוש שלאחר מכן של כוחות ארצות הברית. גילוייו בניו יורקר על ההתעללויות בכלא אבו גרייב והתוכניות החלופיות של הפנטגון לפלישה לאיראן, דווחו בהרחבה ברחבי העולם.

גרפיקה

קריקטורות

עורך הקריקטורות של הניו יורקר היה במשך שנים לי לורנץ, שהחל לצייר קריקטורות בשנת 1956 ונעשה קרירטוריסט קבוע של הניו יורקר החל מ-1958. בין 1973 ל-1993 מילא את תפקיד עורך האומנות של כתב העת, ולאחר מכן חזר למשרת עורך הקריקטורות עד 1998. ספרו "האומנות של הניו יורקר: 1995-1925" (קנופל, 1995) היה הסקירה המקיפה הראשונה של כל היבטי גרפיקת המגזין. ב-1998 החליף רוברט מנקוף את לורנץ בתפקיד עורך הקריקטורות, ומאז ערך מנקוף לפחות 14 אוספי קריקטורות של הניו יורקר.

צוות הקריקטוריסטים של הניו יורקר כלל כשרונות בולטים בהומור האמריקני, בכללם צ'ארלס אדמס, צ'ארלס ברסוטי, ג'ורג' בות', רוז צ'אסט, סם קובין, הלן הוקינסון, מארי פיטי, ג'ורג' פרייס, צ'ארלס סקסון, אוטו סוגלואו, סול סטיינברג, לייזה דונלי וויליאם סטייג.

"יוסטייס טילי"

גיליונו הראשון של הניו יורקר הציג בעמוד השער איור של העורך האמנותי רי אירווין, המתאר גבר גנדרן חבוש כובע צילינדר מתבונן בפרפר דרך מונוקל. דמות האדון חבוש המגבעת מהשער המקורי זכתה בהמשך לשם "יוסטייס טילי" (Eustace Tilley), דמות שיצר ההומוריסט קורי פורד עבור הניו יורקר. "יוסטייס טילי" היה לגיבורה של סדרה מאויירת ששמה "עשייתו של מגזין", שהודפסה על עמוד השער הפנימי החל מגיליון ה-8 באוגוסט של הקיץ הראשון להופעתו. בסדרה הוא היה גבר צעיר במקצת מן הדמות שהופיעה על גבי שער הגיליון המקורי, חבוש מגבעת מודרנית יותר ולבוש מכנסיים מפוספסים ופראק. בסדרה נראה טילי בסיטואציות שונות ומשעשעות של עיסוק קדחתני בייצור החומרים למגזין מודפס - פעם נראה במקסיקו, משגיח על החוות הרחבות שגידלו קקטוסים לכריכת דפי המגזין, ופעם ב"חוות הפיסוק", שם גדלים פסיקים בשפע לשיבוץ בין דפי המגזין. ב"מחלקת ההדגשה" נראה טילי מפקח על הכנסת אותיות למלחציים ולחיצתם ליצירת כתב נטוי.פעם קפץ לים סרגסו, שם באמצעות העלבת דיונונים השיג דיו עבור מכבשי הדפוס. מסופר כיצד בעת מחסור הנייר הגדול של 1882, הציל טילי את המגזין באמצעות פנייה לגברות החברה הגבוהה שיתרמו את מחלצותיהן. השמלות עובדו במפעל מיוחד ונערות הועסקו על מנת לשחוק אותן, ולאחר מכן השתמשו בבד לייצור נייר.

דמות יוסטייס טילי הפכה למעין קמע של המגזין, המזוהה לחלוטין איתו ומופיע בקביעות בין דפיו ועל חומר פרסומי. אחת לשנה, בסמוך ליום השנה להופעת המגזין (21 בפברואר), נוהג המגזין להציב בעמוד השער את איור השער המקורי של רי אירווין מ-1925 או וריאציה כלשהי עליו.

איור השער "מראה של העולם"

סול סטיינברג יצר 85 איורי שער ו-642 רישומים ואיורים פנימיים עבור כתב העת. עבודתו הידועה ביותר היא ככל הנראה איור שער ה-29 במרץ 1976, המתאר מפה של העולם כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם של ניו יורקים השקועים בעצמם.

האיור נחלק לשניים, כאשר במחצית התחתונה נראים בתקריב מפורט השוליים המערביים של מנהטן - השדרה התשיעית, השדרה העשירית ונהר ההדסון, והמחצית העליונה מתארת את יתרת העולם. יתר ארצות הברית מוצגת כריבוע בגודל של כשלושה גושי בניינים של העיר ניו יורק, ולו רצועת שוליים דקה לאורך ההדסון המייצגת את ניו ג'רזי. שמותיהן של חמש ערים - (לוס אנג'לס, וושינגטון די. סי., לאס וגאס, קנזס סיטי ושיקגו), ושלוש מדינות - (טקסס, יוטה ונברסקה) מפוזרים בין כמה סלעים לייצוג ארצות הברית מעבר לניו ג'רזי. האוקיינוס השקט מעברה הרחוק של ארצות הברית מפריד אותה מכמה גושי אדמה מרוחקים ועמומים המכונים סין, יפן ורוסיה.

האיור - המתאר הומוריסטית את הדימוי העצמי של הניו-יורקים על מקומם בעולם, או אולי השקפת העולם החיצון על דימויים העצמי של הניו יורקים - עורר השראה ליצירתן של עבודות דומות רבות, בכללן כרזת הסרט מוסקבה על ההדסון משנת 1984. פוסטר הסרט הוביל לתביעה משפטית על הפרת זכויות יוצרים - סטיינברג נגד סרטי קולומביה.

אודיו

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הניו יורקר בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25647485הניו יורקר