ניבתן

ניבתן
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
על־משפחה:	טורפים ימיים
משפחה:	ניבתניים
מין:	ניבתן
שם מדעי
	Odobenus rosmarus
תחום תפוצה

נִיבְתָן^[1] (שם מדעי: Odobenus rosmarus) הוא יונק ימי גדול, החי במימיו הקרים של האוקיינוס הארקטי. לעיתים נקרא בטעות "אריה ים" ויותר נפוץ בשם "סוס ים". בסדרת הטורפים, הוא שני בממדיו רק לשני מיני פילי הים.

הניבתן הוא המין החי היחיד במשפחת הניבתניים (Odobenidae), ששמה, המורכב ביוונית מן המילים ὀδούς ("שן") ו-βαίνω ("הולך"), נובע ממנהגם של ניבתניים למשוך את עצמם מן המים תוך שהם נעזרים בחטיהם. במין זה קיימים שני תת-מינים: הפסיפי, Odobenus rosmarus divergens, והאטלנטי, Odobenus rosmarus rosmarus. תת-המין הראשון גדול במעט, ומשקלו מגיע ל-1,800 קילוגרם. שם המין מגיע משמו השוודי של בעל החיים, והסיומת Divergens של תת-המין המתאים מתייחסת לכיוון צמיחתם של החטים, המתרחקים כלפי חוץ.

מחזור החיים

הניבתנים מזדווגים במים וממליטים על הקרקע או על קרחונים. הם מאכילים את צאצאיהם בתוך המים. צלילתם במים עשויה להימשך עד מחצית השעה, ולהגיע לעומק של 90 מטרים. מזונם כולל בעיקר צדפות ורכיכות אחרות. הזכרים מתחרים על טריטוריה, ונלחמים זה בזה לעיתים קרובות. המנצחים בקרבות אלה שולטים על הרמון משלהם, בו מצויות רבות. ניבתנים בוגרים נושאים צלקות עמוקות מן הקרבות הרבים, שרק לעיתים רחוקות הם קטלניים. ידועים מקרים שבהם ניבתנים הרגו דובי קוטב.

הניבתנים הפסיפיים מבלים את הקיץ בצפון מצר ברינג בין צ'וקוטה ואלסקה, לאורך החוף הצפוני של מזרח סיביר, בים בופור, לאורך החוף הצפוני של אלסקה, ובמים שבין אתרים אלה. באביב ובסתיו הם מתאספים במצר ברינג, סמוך לחופים המערביים של אלסקה, ובזרם אנאדיר (Anadyr). בחורף הם יורדים לדרומו של ים ברינג, לאורך החופים המזרחיים של סיביר, מדרום לחלקו הצפוני של חצי האי קמצ'טקה, ולאורך החופים הדרומיים של אלסקה.

עונת הייחום של הניבתנים היא באמצע החורף. הזכרים מפגינים את יכולתם במים לפני הנקבות הצופות בהם מן החוף. הזכרים מתחרים באגרסיביות על תחום משלהם באזור שבו מצויות הנקבות הביצית המופרית נשארת רדומה במשך מספר חודשים, ואז מתחיל היריון של כ-11 חודשים. כשהגור נולד, אורכו כמטר אחד, והוא כשיר לשחות. הגורים יונקים במשך כשנתיים, ואז שוהים עם אימהותיהם משנה ועד לשלוש שנים נוספות. הנקבות מגיעות לבגרות בגיל שש, ואילו הזכרים בגיל תשע או עשר. הניבתן חי כ-50 שנה.

הניבתנים מעבירים מחצית מחייהם במים, ואת המחצית השנייה על החוף ובין הקרחונים, שם הם מתאספים בעדרים גדולים. הם רועים על קרקעית הים בחיפוש אחר רכיכות, ואינם בוחלים גם בדגים מזדמנים. החטים משמשים להעלאת הצדפות מקרקעית הים, ולא לחפירה. סילוני מים שהם יורים מפיהם, מסייעים להפוך את הצדפות ולהעלות אותן אל המים. בשעת רעב, ניבתנים עשויים לתקוף גם חדשנים או כלבי ים.

אוכלוסייה

מצויים כ-200,000 ניבתנים פסיפיים. לניבתן יש שני אויבים טבעיים, מלבד האדם: האורקה ודוב קוטב. דובי הקוטב מתפרצים אל תוככי העדר, מבהילים את הבוגרים, וחוטפים גורים או פרטים חלושים אחרים אך פרטים בוגרים יכולים להרוג את הדוב עם חטיהם, כך שמדובר בהתנהגות מאוד נדירה. גם האורקות מתמקדות בגורים אך יכולות גם לשעוט עם ראשן ולנגח בחוזקה את הניבתן, כך שימות מהר מהמכה. הן עושות זאת כשהניבתנים נכנסים למים לאכול צדפות.

ילידי אלסקה צדים כ-3,000 פרטים מדי שנה. חוקי ארצות הברית וקנדה מגבילים ציידים שאינם מן הילידים, ואוסרים על יצוא השנהב, המשמש ליצירת פסלונים וחריטים. בעצם העוקץ של הזכר משתמשים הילידים להכנת סכינים. באתרים שונים אפשר לקנות שנהב, כביכול מן התקופה שלפני איסור הציד.

מן הניבתנים האטלנטיים נותרו כ-15,000 פרטים, החיים במימי אוקיינוס הקוטב בקנדה ורוסיה, ובמימי גרינלנד. בעבר היו מצויים במספרים גדולים בהרבה.

הסכנות העיקריות של הניבתנים הם ציד אך בעיקר ההתחממות הגלובלית, אשר פוגעת בתנאי מחייתם, באזורי המנוחה שלהם ומאלצת אותם להתאכלס בכמויות באיים שבהם הצעירים עלולים להיפגע מבוגרים מסוכנים. התנאים הקשים גם יוצרים תנאי רעב ותשישות לבוגרים ולגורים. שניים מתוך שלושת תת-המינים נמצאים בסיכון גבוה בעוד שהתת-מין שלחופי האוקיינוס השקט לא נכלל ברשימה.