נובי סאד
 | |
| מדינה |
 סרביה |
|---|---|
| מחוז | דרום באצ'קה |
| חבל ארץ |
 וויבודינה |
| ראש העיר | מאיה גויקוביץ' |
| תאריך ייסוד | 1694 |
| שטח | 699 קמ"ר |
| גובה | 80 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 299,294 (2010) |
| ‑ במטרופולין | 381,388 (2010) |
| ‑ צפיפות | 428.20 נפש לקמ"ר (2010) |
| קואורדינטות | 45°15′18″N 19°50′42″E / 45.25500°N 19.84500°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| www.gradnovisad.org | |
נובי סאד (סרבית קירילית: Нови Сад; סרבית לטינית: Novi Sad; הונגרית: Újvidék) היא העיר השנייה בגודלה בסרביה, בירת הפרובינציה וויבודינה, ומרכז מסחרי, תעשייתי ותרבותי חשוב במדינה. אוכלוסייתה מונה כ-381,388 תושבים (2010).
היסטוריה
העיר נוסדה ב-1694, בתקופה שבה נשלט האזור על ידי ההאבסבורגים. מייסדיה היו סרבים, שכנוצרים אורתודוקסים אסר עליהם החוק להקים בתים בעיר הסמוכה פטרוברדין. השם נובי סאד (שמשמעו 'נטיעה חדשה') ניתן לה רשמית ב-1748, בצו שנתן לה מעמד של עיר מלכותית חופשית.
במשך חלק נכבד מן המאות ה-18 וה-19 הייתה נובי סאד היישוב שבו האוכלוסייה הסרבית הגדולה ביותר, ומרכז של התרבות, השפה והפוליטיקה הסרביות - זאת בתקופה שבה עדיין לא קמה מדינה סרבית עצמאית. בשל מרכזיותה כונתה העיר "אתונה הסרבית".
במהלך מהפכת 1848 הייתה העיר חלק ממחוז אוטונומי סרבי קצר ימים. ב-1849 תפס הצבא ההונגרי עמדות בביצורים סביב העיר, הפגיז אותה בתותחים והחריבה. מספר התושבים פחת מ 17,000 בקירוב במפקד מ-1843 לכ-7000 במפקד מ-1850. אחרי יצירת הקיסרות הכפולה של אוסטריה-הונגריה ב-1867, נכלל האזור בממלכת הונגריה, וההונגרים נקטו מדיניות של מגיאריזציה, כלומר דחיקתם של הסרבים וביסוס ההונגרים בעיר ובסביבותיה. כתוצאה מכך נעשתה העיר מעיר שרובה סרבי לעיר מעורבת.
ב-1918, לאחר מלחמת העולם הראשונה, סופחה העיר ליוגוסלביה. ב-1941 פלשו מדינות הציר ליוגוסלביה. צפון יוגוסלביה ובכלל זה נובי סאד סופחו להונגריה, שטבחה וגירשה כ-5,000 מתושבי העיר, יהודים וסרבים. בפשיטה אחת של המשטרה ההונגרית, ב-1942, נרצחו 1246 אזרחים ובהם 800 יהודים וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה הקפוא. הפרטיזנים היוגוסלבים שחררו את העיר ב-1944, ולאחר המלחמה נכללה שוב ביוגוסלביה, כבירת המחוז האוטונומי של וויבודינה בתוך הרפובליקה של סרביה. אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית בעשורים שלאחר המלחמה, כאשר תושבים רבים נהרו אליה מן האזור הכפרי, ושכונות מגורים מודרניות נבנו בשדות וביערות שסביב העיר הישנה. בשנות התשעים של המאה ה-20 קלטה העיר כ-27,500 פליטים סרבים, שנמלטו מבוסניה והרצגובינה ומקרואטיה[1] .
במתקפה האווירית של נאט"ו, במהלך מלחמת קוסובו ב-1999, הופצצה העיר ונהרסו שלושת הגשרים מעל הדנובה (ובהם גשר החירות), תשתית המים והחשמל. אזורי מגורים הופצצו בפצצות מצרר ובית הזיקוק לנפט הופצץ מדי יום, הפצצות שגרמו נזק אקולוגי נרחב.
גאוגרפיה
העיר ממוקמת על גדות הדנובה, חלק ממנה נמצא בסמוך לתעלה המחברת את הדנובה עם נהר טיסה. שטחה הכולל של העיר הוא 699 קמ"ר והשטח האורבני 129.4 קמ"ר. גובהה של העיר מעל פני הים אינו עולה על 80 מטר. האקלים הוא אקלים יבשתי מתון, עם ארבע עונות. החורפים לרוב אינם קשים, והטמפרטורה יורדת מתחת לאפס במשך 22 ימים בממוצע. מאפיין של האקלים המקומי הוא רוח עזה המכונה קוסאבה, שמביאה אוויר יבש וקר מן הקרפטים, ונושבת בעיקר בסתיו ובחורף.
פני העיר
נובי סאד היא עיר מרכז אירופית טיפוסית. במרכז העיר שולטת האדריכלות של המאה ה-19, שכן העיר חרבה כמעט כליל בידי ההונגרים בעקבות מהפכת 1848. בתקופה הסוציאליסטית נבנו שיכונים, עם רחובות רחבים ובתים בני מספר קומות. עם זאת, בנייני ענק כמעט שלא נבנו ועל פי רוב הבתים החדשים הם בני 3–6 קומות. מספר שדרות רחבות, שנבנו החל משנות השישים, יוצרות רשת מלבנית, שתוחמת את מרכז העיר ההיסטורי. בצורה זו התאפשרה הרחבה ניכרת של העיר, מבלי שייגרמו פקקי תנועה משמעותיים.
העיר נובי סאד נחלקת לשלושה חלקים - נובי סאד גופא, בגדה השמאלית של הדנובה (החלק הגדול ביותר), פטרוברדין (Петроварадин) וסרסקה קמינצקה (Сремска Каменица) בגדה הימנית. ברצף המטרופוליני כלולים 13 יישובים הצמודים לעיר עצמה, מהם אחד, פוּטוֹג, במעמד של עיירה והשאר במעמד רשמי של יישובים כפריים.
דמוגרפיה
במפקד מ-2002 מנתה אוכלוסיית העיר עצמה 216,000 תושבים, ויחד עם יישובים סמוכים מנתה כ-299,000 תושבים. על-פי הערכות של העירייה מ-2005, העיר מונה 255,000 תושבים ויחד עם סביבותיה - 334,000. רוב התושבים (75.5% במפקד מ-2002) סיווגו עצמם במפקד כסרבים. ההונגרים מנו כ-5.2%, ומיעוטים נוספים כוללים סלובקים, קרואטים, יוגוסלבים ואחרים.
כלכלה
נובי סאד היא העיר המרכזית בוויבודינה, האזור החקלאי הפורה ביותר בסרביה. היא אחד מן המרכזים הכלכליים והתרבותיים הגדולים ביוגוסלביה לשעבר. בשנות התשעים סבלה הכלכלה בנובי סאד, כמו בשאר סרביה, מן הסנקציות שהוטלו על יוגוסלביה ומן האינפלציה הגבוהה. כתוצאה מן האמברגו ומניהול לקוי קרסו המפעלים הגדולים בעיר, מלבד בית הזיקוק לנפט.
הכלכלה בעיר השתפרה מאז ונמצאת בצמיחה מאז 2001, תוך מעבר מהתבססות על תעשייה להתמקדות בשירותים. העיר היא מקום מושבם של מספר רב של בנקים, חברת הביטוח השנייה בגודלה בסרביה, חברת הדלק הלאומית ושוק החיטה.
תרבות וחברה
במאה ה-19 הייתה נובי סאד מרכז חיי התרבות הסרביים, וכמעט כל יוצר סרבי חשוב פעל בה. המכון לחקר התרבות הסרבית עבר אליה מבודפשט ב-1864, והתיאטרון הסרבי הלאומי, התיאטרון המקצועי הראשון בארצות הסלאבים הדרומיים, נוסד בה ב-1861. נובי סאד היא המרכז התרבותי השני בחשיבותו, אחרי בלגרד, ומתקיימים בה אירועי תרבות ופסטיבלים רבים. מאז 2000 מתקיים בה מדי קיץ פסטיבל EXIT, פסטיבל המוזיקה הגדול בסרביה ובאזור.
נובי סאד בספרות ובאמנות
נובי סאד מהווה ציר מרכזי ברבות מיצירות הסופר אלכסנדר טישמה, שחי בעיר, ובהן "ספר על בלאם".
יהודים
ככל הנראה התיישבו יהודים מבלגרד באזור נובי סאד של ימינו במאה ה-16. בראשית המאה ה-18 ידוע על שלוש משפחות יהודיות שחיו בעיר. יש עדויות לקיומם של בית כנסת ובית קברות ב-1717. "חברה קדישא" נוסדה ב-1729 ובית הספר היהודי הראשון ב-1802. בחציה השני של המאה ה-19 משכה הקהילה מהגרים רבים, בעיקר מן הקהילות הקטנות יותר של אזור הבאצ'קה, מערב וויבודינה. רמת ארגונה ויכולותיה הכלכליות התפתחו. בראשית המאה ה-20 החלה הקהילה, שמנתה אז כ-2,000 איש, מתוך אוכלוסייה כללית של 60,000 תושבים, בפרויקט שאפתני של הקמת בית כנסת גדול ומפואר, בית הכנסת החמישי שהוקם בעיר. הבנייה החלה ב-1905 והסתיימה ב-1909, והמבנה, שתוכנן בידי ליפוט (לאופולד) באומהורן היה לאחד מסימני ההיכר של העיר. באותה תקופה, שבה השתייכה נובי סאד להונגריה, אימצה הקהילה זהות הונגרית, ובמחלוקת שחלה ביהדות הונגריה בין אורתודוקסים לנאולוגים (זרם שקרא לחידושים מתונים במנהגי הדת והקהילה, ברוח הזמן) נטתה לכיוונם של הנאולוגים. הדבר השתקף בעיצובו של בית הכנסת, השואב השראה מכנסיות ימי-ביניימיות, ובסדרי התפילה שכללו נגינת עוגב. לצדו של בית הכנסת הוקמו מבנה קהילתי ובית ספר תיכון.
בין מלחמות העולם התקיימו חיי קהילה תוססים. הקהילה הפעילה בית ספר, בית אבות, מועדוני ספורט ומרכז תרבות. פעלו בה ארגונים ציונים ויצאו לאור עיתונים יהודים.
עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה האוכלוסייה כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. תחילה פתחו ההונגרים בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בדצמבר 1941 וינואר 1942 שימשו תירוץ לביצועה של הראצייה באזור. עוצר מלא הוטל על העיר. חיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע ביימו הז'נדרמים ההונגרים תקרית אלימה, ששימשה עילה לטבח המוני שיטתי. מאות יהודים וסרבים הוצעדו אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות. הטבח עורר מחאות בחוגים הונגרים והופסק בהוראה מבודפשט, אך ההתעמרות ביהודי העיר נמשכה. כל הגברים גויסו לפלוגות עבודה בהונגריה ואחר כך בחזית המזרחית. השלב האחרון של ההשמדה החל במרץ 1944, עם כניסתם של הכוחות הנאצים לעיר. בסיוע ההונגרים אספו הגרמנים את כל היהודים שנותרו בעיר ועד חודש מאי שולחו כולם לאושוויץ. שרידי הרכוש הפרטי והקהילתי הוחרמו.
כ-1,200 מיהודי נובי סאד שרדו בשואה, והחיים היהודיים בעיר התחדשו בזעיר אנפין לאחר המלחמה. בית הכנסת, שנבזז אך לא ניזוק, נחנך מחדש ושימש מרכז לפעילויות הסיוע של הג'וינט. הגירתם של מרבית היהודים בשנות החמישים דלדלה את הקהילה. בית הכנסת משמש כיום כאולם להופעות מוזיקה, אך הקהילה מתפללת בו בחגים. כיום מונה הקהילה כ-400 יהודים.
יוסף (טומי) לפיד, לשעבר שר המשפטים, הוא יליד נובי סאד. בספר "זכרונות אחרי מותי", שנכתב על ידי בנו, יאיר לפיד, ניתן למצוא אודות חיי המשפחה בעיר בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה. במרץ 2011 נקרא רחוב בעיר על שמו של לפיד[2].
ב-22 בינואר 2009 כיבדה מועצת העיר את צייד הנאצים אפרים זורוף באזרחות כבוד של העיר, על חלקו בחשיפת פושע המלחמה שנדור קפירו, שהיה מעורב ברצח מאות יהודים וסרבים בעיר בזמן השואה[3].
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של עיריית נובי סאד (באנגלית)
- הקהילה היהודית בנובי סאד, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- על השואה בנובי סאד, בתוך תערוכת "החודש הזה בתקופת השואה" באתר יד ושם
- ראיון עם הדי סולצבאך, יוצאת נובי סאד באתר יד ושם
- יהדות באצ'קה, באתר "יד ושם"
הערות שוליים
- ^ Djurdjev, Branislav S., Refugees and village renewal in Yugoslavia, GeoJournal, Vol. 46, Springer Netherlands, 1998
- ^ רחוב טומי לפיד בנובי סאד: "ישראלי וסרבי גאה", באתר ynet, 16 במרץ 2011
- ^ מקור בג'רוסלם פוסט
24991503נובי סאד