תבאי (מצרים)

תבאי
	מקדש חתשפסות בתבאי
	מקדש חתשפסות בתבאי
אתר מורשת עולמית
	תבאי העתיקה והנקרופוליס
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 1, 3, 6
מיקום
מדינה	מצרים
	(למפת מצרים רגילה) קהיר אלכסנדריה אל-עריש אסואן אסמאעיליה לוקסור שארם; א-שייח'; סואץ סיווה ישראל ירדן סודאן ערב; הסעודית; ל; ו; ב; הים התיכון הים האדום תבאי

תֶּבַּאי (ידועה גם בשמות נוא-אמון או ואסט; Was-t) היא עיר מצרית עתיקה, הממוקמת במחוז לוקסור על גדותיו המזרחיות והמערביות של הנילוס, במצרים העליונה. העיר שוכנת 560 ק"מ דרומית לקהיר, בקרבת האתרים כרנכ ומקדש לוקסור.

שמות העיר

במצרית עתיקה שמהּ של העיר נאות אמן, שפירושו "עירו של (האליל) אמון" (אליל מצרי המזוהה עם רע).

בתנ"ך נזכרת העיר בשם נֹא אמון:

"הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים, מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ"

— ספר נחום, פרק ג', פסוק ח'

בנוסף מכונה העיר ארבע פעמים בשם נֹא:

"אָמַר ה' צְבָא-וֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ"

— ספר ירמיהו, פרק מ"ו, פסוק כ"ה

"וַהֲשִׁמֹּתִי אֶת פַּתְרוֹס, וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּצֹעַן וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּנֹא. וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל סִין, מָעוֹז מִצְרָיִם; וְהִכְרַתִּי אֶת הֲמוֹן נֹא, וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּמִצְרַיִם חוּל תחיל (תָּחוּל) סִין, וְנֹא תִּהְיֶה לְהִבָּקֵעַ, וְנֹף צָרֵי יוֹמָם

— ספר יחזקאל, פרק ל', פסוקים י"ד-ט"ו

בתקופות מאוחרות יותר שימש השם "נא אמון" במקורות יהודיים ככינוי לאלכסנדריה.^[1]

השם "תֶּבַּאי" (Θῆβαι, Thēbai) הוא יווני אך קדום מאוד. שם זה מופיע כבר באיליאדה בה נזכרת העיר בשם "תבאי של מאה השערים", בניגוד לתבאי שביוון, "תבאי של שבעת השערים". מכאן נגזרו שמותיה בשפות אירופה (Thebes וכדומה).

בתרגום השבעים לספר יחזקאל מתורגם השם נא אמון "עיר זאוס", וזאת מכיוון שהיוונים זיהו את האל אמון עם האל זאוס. שם נוסף היה "מֵגָלֶה דיוספוליס" (μεγάλη Διόσπολις, megálē Dióspolis; לטינית: Diospolis Magna).

היסטוריה

העיר יושבה לראשונה בסביבות המאה ה-32 לפנה"ס, והייתה עיר המחוז הרביעית של מצרים העליונה, בשמה המצרי וַסְט. העיר הפכה לעיר בירה – בתחילה רק של מצרים העליונה בתקופת השושלת ה-11 בתקופת הביניים הראשונה, בסוף האלף ה-3 לפנה"ס, וכמעט כל תקופת השושלת ה-18 בתקופת הממלכה החדשה במאות ה-16 - 13 לפנה"ס. העיר בגדה המזרחית של הנילוס כללה את האתרים מקדש לוקסור וכרנכ, שבהם שכנו בעיקר בנייני השלטון. בחלק זה נמצאו המקדשים הגדולים של האל אמון, אשתו מות' ובנם ח'ונסו. בגדה המערבית שכנו הנקרופוליס (עיר המתים) המלכותית, הארמונות, משכנות כוהנים, חיילים, אומנים ופועלים ששירתו את המלכים.

תקופת הזוהר של העיר הייתה בתקופת הממלכה החדשה בימי השושלת ה-18. המלכה חתשפסות בנתה צי סוחר שסחר מנמל על חוף הים האדום (קוסייר (מצרים) של היום) עם ארצות שכנות (כולל עציון גבר). הסוחרים ייבאו לעיר לבונה, מור, ביטומן, אריגי פשתן, שמן ערער וקמעות נחושת לתעשיית הקבורה בכרנך. כתוצאה ממסעות המלחמה של יורשיה תחותמס השלישי ואמנחותפ השלישי זרם לעיר שלל רב גם מאזור הים התיכון ונבנו בה מקדשי ענק וארמונות.

בתקופת אחנתון ירדה העיר מגדולה כאשר הבירה עברה לאחתאתון. לאחר 20 שנה החזיר תות ענח' אמון את נוא אמון כעיר הבירה. הפריחה המשיכה גם בתקופת השושלת ה-19. רעמסס השני, שמלך במאה ה-13 לפנה"ס, העביר את הבירה לעיר פר-רעמסס שבאזור הדלתה של הנילוס. יורשיו מיעטו לבנות בנוא-אמון, אבל היא המשיכה לשמש כמקום קבורה למלכי מצרים.

בשנת 663 לפנה"ס, בעקבות מאבק עם פרעה תנות אמון, כבש אשורבניפל מלך אשור את העיר ובזז אותה. הכיבוש מתואר בגליל ראסאם (en:Rassam cylinder) מסמך המתעד את הישגיו. אירוע זה עורר רושם כביר בכל עמי האזור, והדים לו ניתן למצוא בדברי נחום הנביא שנזכרו לעיל, בהם מוכיח את אשור על כיבושיה. אשורבניפל המליך את פסמתיך הראשון (אנ') על מצרים העליונה כוסאל, אך האחרון ניצל את עזיבתו של אשורבניפל למסעות כיבוש אחרים, והצליח לאחד את מצרים ולגרש את האשורים ממנה תוך זמן קצר.

כיבוש מצרים בידי אלכסנדר מוקדון במאה ה-4 לפנה"ס ולאחריו שלטון בית תלמי קיבעו שם היווני "תבאי" המוכר כיום, אך הביאו לדעיכה של העיר שנמשכה גם תחת שלטון רומי. במאה הראשונה לספירה תבאי הייתה כבר כפר נידח.^[2]