נאו-ליברליזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נאו-ליברלי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נאו-ליברליזם הוא מושג המשמש במובנו המודרני לתיאור זרם רעיוני של הגות הקפיטליזם. מקובל לזהות את הרעיונות הנאו-ליברלים עם המדיניות הכלכלית של ממשלותיהם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן בשנות ה-80 של המאה ה-20, וכן עם משטר אוגוסטו פינושה בצ'ילה באותה התקופה. תקופה זו מכונה גם פוסט-פורדיזם, שכן קדמה לה תקופת הקפיטליזם הפורדיסטי, אשר התאפיינה גם במדיניות מקרו-כלכלית קיינסיאנית של מדינות המערב.

הזרם הנאו-ליברלי התאפיין בצעדי מדיניות כלכלית שכללו צעדי הפרטה, קיצוץ בתשלומי העברה, ליברליזציה בסחר, פיטורי עובדים או צמצום ההטבות בתנאי ההעסקה במגזר הציבורי. המהלך לווה בנימוקים אידאולוגיים הנשענים על תפיסות של ליברליזם. המונח נאו-ליברליזם קשור גם לגלובליזציה או "פונדמנטליזם שוק".[א][1]

יש הטוענים נגד תוקפו התאורטי של המונח וסבורים כי הוא משמש כשם גנאי בלבד, מאחר שלעיתים רחוקות אם בכלל משמש המונח לתיאור עצמי של תומכי מדיניות השוק החופשי.[2] כיום זהו מושג רווח במדעי החברה.

מקורות

מילטון פרידמן פרידריך האייק
הכלכלנים מילטון פרידמן ופרידריך האייק נחשבים להוגים בולטים ממבשרי הנאו-ליברליזם

בראשית המאה ה-20 המונח שימש בארצות הברית לתיאור הוגים סוציאל-דמוקרטים מתונים כגון לאונרד הובהאוס וג'ון הובסון.[1] בוועידה האקדמית (קולוקוויום) של וולטר ליפמן שנערכה בפריז ב-1938 נפגשו מדעני חברה, משפט ורוח מגרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה, אוסטריה, שווייץ וארצות הברית, בעלי תפיסת עולם דומה בדבר הדרך להציל את הליברליזם מהמשטרים הסמכותניים שעלו באירופה בדרך שונה מזו שהציע קיינס. במהלך הוועידה הציע הגאוגרף הכלכלי הגרמני אלכסנדר רוסטוב לכנות את התנועה "נאוליברליזם".

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התכנסה בשווייץ לראשונה ב-1947 אגודת מונט-פלרין (אנ'),[ב] אשר כללה שורה של כלכלנים, היסטוריונים ופילוסופים בעלי תפיסת עולם הדוגלת בחירות – בהם פרידריך האייק, מילטון פרידמן וקרל פופר – אשר זיהו עצמם כ'ליברלים' המחויבים לחירויות הפרט. קבוצה זו הושפעה מרעיונותיו של הכלכלן אדם סמית ושל הוגים נאו-קלאסיים אחרים שצידדו בעקרונות השוק החופשי והתנגדו לעמדות הקיינסיאניות המקובלות שצידדו במעורבות הממשלה בכלכלה. לשיטת חברי אגודת מונט-פלרין למנגנון המדינה אין היכולת לאסוף את האינפורמציה המספקת לאמוד את מערכות המחירים בשוק ולהשתלב בהן, וכן גרסו חברי הקבוצה כי המדיניות של ממשלות דמוקרטיות מושפעת משיקולים פוליטיים ופופוליסטיים – ואינה נובעת משיקולים כלכליים מובהקים.

בארצות הברית החלה הקבוצה להנות מתמיכתם של בעלי הון וראשי תאגידים, אשר החלו לתמוך בהקמת מכוני מחקר בהשראתה, ובהפצת רעיונותיהם.[3] בייחוד אומצה תפיסה זו בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו, אשר אף פיתח את גישת המוניטריזם המכונה גם 'אסכולת שיקגו'.[4]

בשנות ה-80, המונח נאו-ליברליזם שימש סוציאל-ליברלים מהמפלגה הדמוקרטית בארצות הברית אשר ביקשו לבדל עצמם כמתונים יותר בעמדתם הכלכלית (כלומר, נוטים פחות למדיניות אטטיסטית, אך עדיין בגבולות השמאל הכלכלי).[5] המונח היה במידת מה מקביל משמאל למונח נאו-קונסרבטיזם בימין אשר תיאר עמדות שמרניות מתונות יותר.[1] בשנות ה-90 החל לשמש המונח לתיאור רפורמות השוק החופשי בממשלותיהם של רונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, דנג שיאופינג ואוגוסטו פינושה ובזירה האקדמית את צמיחתן של אסכולת שיקגו, האסכולה האוסטרית והתנועה הליברטריאנית בארצות הברית. מילטון פרידמן, מייסדה של אסכולת שיקגו והבולט בחבריה, שימש כיועץ כלכלי לממשלתו של רונלד רייגן, וסמינר שהעביר ל"נערי שיקגו" השפיע רבות על המדיניות הכלכלית בצ'ילה ועל התרחשות "הנס הצ'יליאני". ספרו של פרידריך האייק "הדרך לשעבוד" (The Road to Serfdom), בו קשר בין חירות כלכלית לחירות אזרחית, השפיע רבות על משנתה של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979–1990. הנאו-ליברליזם מקושר גם לאגודת מונט-פלרין, קונצנזוס וושינגטון וזרם האורדו-ליברליזם (אנ') בגרמניה. מדיניותם של מוסדות כגון קרן המטבע הבין-לאומית והבנק העולמי תוארה פעמים רבות כנאו-ליברלית, שכן אלו נוהגים לדרוש ממדינות לנקוט בצעדי ליברליזציה כתנאי לסיוע כספי מצידם (למשל ראו התניות של קרן המטבע הבין-לאומית). מדיניותו של ארגון הסחר העולמי תוארה אף היא כנאו-ליברלית שכן הוא נתפס כמקדם סחר חופשי ובכך מקדם את הגלובליזציה.

המונח

המונח "נאו-ליברליזם" מקורו בקשר בין ההגות הנאו-ליברלית לרעיונות הליברליזם הקלאסי. על-פי התפיסה הליברלית הקלאסית, חירות וקניין פרטי קשורים בקשר גורדי. מהמאה ה-18 ועד היום, הוגים המזוהים עם הליברליזם הקלאסי גורסים כי מערכת כלכלית המבוססת על קניין פרטי הולמת את חירות הפרט ואין בלתה, משהיא מאפשרת לכל פרט לממש את חייו – כולל כוח העבודה וההון שלו – על פי רצונו ומאווייו. ליברטריאנים/נאו-ליברלים וליברלים קלאסיים נוטים לטעון שחירות וקניין הם למעשה אותו הדבר. מבין ההוגים הליברליים, יש שטענו אף כי כל הזכויות, כולל החירות, הם צורות של קניין, ואילו אחרים ביקשו לזהות את הקניין כסוג של חירות.[6][7]

ליונל רובינס אף טוען כי שוק המתבסס על קניין פרטי הוא התממשותה של החירות.[8] אם כך, לפי הליברליזם הקלאסי, היכולת של אנשים להיקשר בחוזים למכירת כוח עבודתם ולהשקעת הונם ללא מגבלות, היא חלק משמעותי מהחופש שלהם.

טיעון נוסף האופייני למסורת הקלאסית מקשר אף הוא בין הקניין הפרטי לבין החירות. כך, נטען כי הקניין הפרטי מתפקד כשומר הטוב ביותר על חירותם של פרטים. זאת, להבדיל מהטיעון הראשון, לפיו ישנו יחס של זהות בין השניים, והקניין הוא למעשה מימוש של חירות זו. הרעיון מאחורי טיעון זה עניינו שפיזורו של הקניין הפרטי מגן על חירותם של הפרטים מפני ידה הארוכה של המדינה. פרידריך האייק כתב: ”חופש העיתונות לא יכול להתקיים אם המוציאים לאור הם בשליטה ממשלתית, חופש ההתאגדות לא יכול להתקיים אם החדרים הדרושים הם בבעלות הממשלה, חופש התנועה לא יכול להתקיים אם כלי התחבורה הם מונופול ממשלתי.”

חרף ההסכמה בתוך הזרם הליברלי הקלאסי על החשיבות של קניין פרטי, עמדות ההוגים השונים בזרם נבדלות זו מזו עד מאוד ביחסן למקומה של המדינה. מקצתן של העמדות קרובות לאנרכיזם, ואילו הוגים אחרים מבקשים לתת מקום מרכזי יחסית למדינה בכלכלה ובמדיניות החברתית.[9]

בקצה הליברטריאני של עמדות אלו, יש הוגים הרואים במדינה כמונופול לגיטימי על כוח בתחומים מוגדרים ומבוררים בלבד. דוגמה לעמדה אופיינית בקצה הליברטריאני תהיה שהמדינה יכולה לגבות מיסים באופן לגיטימי אך ורק על-מנת להבטיח הגנה אפקטיבית על החירות והקניין. שמאלה בספקטרום ניתן למצוא הוגים שרואים במס שמטרתו הבטחת חינוך ציבורי כלגיטימי, ואף הבטחת רווחה סוציאלית מינימלית. מרבית ההוגים במאה ה-19 ראו את תפקידה של המדינה להבטחת החירויות והביטחון כמשתרע אל מעבר לתחומי המשפט הפלילי ודיני החוזים, כך שתפקידה כולל גם מתן רישיונות, רגולציה על בריאות ובנקאות, וכדומה.

אף שיש הנוטים כיום לזהות בין הליברליזם הקלאסי לליברטריאניות/נאו-ליברליזם, התפיסה הליברלית הקלאסית רחבה יותר, ומרכיב מרכזי בה שם דגש בשיפור מצבם של בני מעמד הפועלים, נשים, שחורים, מהגרים, וכדומה. המשותף לעמדות הליברליות הוא בעיקר בהתנגדות לשימוש בכוחה הכופה של המדינה להשגת צדק חלוקתי.

מאפייני הנאו-ליברליזם

רונלד רייגן אוגוסטו פינושה
רונלד רייגן, אוגוסטו פינושה ומרגרט תאצ'ר הם פוליטיקאים הידועים במדיניותם הנאו-ליברלית

מספר חוקרים[3][10][11] מאפיינים את הנאו-ליברליזם במספר מרכיבים:

  • הסרה של חסמים בפני תנועה חופשית ובין-לאומית של סחורות, שירותים והון.
  • צמצום רגולציה על הפעילות הכלכלית, וליברליזציה של השווקים הפיננסיים.
  • אימוץ עקרונות השוק החופשי כאתיקה הרלוונטית גם לפעולות חברתיות שאינן בזירה הכלכלית כגון ממשל וחינוך.
  • הפרטה והסחרה של נכסי ציבור ושירותים ציבוריים.
  • ריסון תקציבי (בין היתר באמצעות כללים פיסקליים) ומשמעת מוניטרית.
  • חיזוק כוחם של פקידים מקצועיים מתחומי הניהול, המשפט והכלכלה, הנתפסים כפועלים באופן 'רציונלי', על פני כוחם של פוליטיקאים ונבחרי ציבור שנבחרו באופן דמוקרטי, הנתפסים כפועלים באופן 'פופוליסטי'.
  • חיזוקן של אליטות כלכליות ותאגידים (בין היתר של תאגידים בין-לאומיים במשק הלאומי) – הנהנים מהשפעה גוברת על השלטון, וממדיניות המיטיבה עימם.
  • הקטנת חלקה של הממשלה במשק וצמצום מדינת הרווחה.
  • צמצום השקעתם של משאבים ציבוריים בביטחון התעסוקתי של עובדים, וצמצום כוחם של האיגודים המקצועיים.

נאו-ליברליזם בישראל

כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון נחשבת לנקודת מפתח בכלכלה נאו-ליברלית בישראל

בשנותיה הראשונות נשלטה מדינת ישראל על ידי תנועת העבודה והתפיסה השלטת בה הייתה זו של מדינת הרווחה. החל משנות ה-80, ובמקביל לתהליכים דומים בבריטניה ובארצות הברית, הלכה וצברה תפיסת העולם הנאו-ליברלית עוצמה בישראל, והפכה למתוות מדיניות. רבים רואים בתוכנית הייצוב משנת 1985 את נקודת המפנה בתפיסה החברתית-כלכלית בחברה הישראלית – ואת תחילת יישומה של מדיניות נאו-ליברלית. תוכנית זו כללה בין היתר קיצוץ בהוצאות הממשלתיות, הגבלה של המדיניות המוניטרית, צמצום הסובסידיות על מוצרי יסוד, וחקיקת חוק ההסדרים. נקודה מרכזית נוספת הייתה בשנת 1995, אז נבחר חיים רמון לראשות ההסתדרות – שהייתה לא רק איגוד עובדים, אלא הייתה גם בעלת עוצמה משקית והחזקות רבות באמצעות חברת העובדים. רמון פעל להפרדת קופת החולים הכללית מההסתדרות – וכתוצאה מכך הצטמצם הארגון בכשני שלישים מחבריו. מאז ועד היום הצטמצם משמעותית היקף העובדים החברים וכוחן של קבוצות האינטרסים הופחת.[12]

בשנים מסוימות החל משנות ה-90, נמדדו בחלק מהמדדים קפיצות ברמת הפערים החברתיים-כלכליים במדינת ישראל, למרות הצמיחה הכלכלית באותה תקופה.[13] יש הקושרים זאת ביישום קיצוני של מדיניות נאו-ליברלית, שהטיבה עם קבוצה מצומצמת של אנשי הון, תעשיינים ועובדים, בעיקר במגזרי ההייטק והפיננסים. כדי לעודד את הייצוא, ממשלת ישראל סיפקה הקלות מס והטבות למספר קטן של חברות גדולות, בעיקר בתעשיית ההייטק, המאופיינת בפריון עבודה גבוה ובשכר גבוה. מדיניות זו חיזקה את המגמה של ריכוזיות הייצוא: רוב הייצוא בארץ נעשה על ידי מספר קטן של חברות במגזר ההייטק שנהנות מתמיכה ממשלתית מסיבית. מדיניות זו יצרה העדפה לא רק לחברות אלא גם לעובדים במגזר היצוא, כך שגדל משמעותית הפער בין ענפי הייצוא, המאופיינים בפריון ייצור גבוה ובשכר גבוה, ובין ענפי הייצור לצריכה מקומית, המאופיינים בפריון ייצור נמוך ובשכר נמוך. כתוצאה מכך, קבוצה קטנה של תעשיינים ועובדים נהנתה משגשוג כלכלי בעוד שאר המגזרים נותרו מאחור.[12] אחרים טוענים שהמדיניות הנאו-ליברלית לא הייתה זו שהגדילה את הפערים אלא דווקא מדיניות ממשלתית המנוגדת לעקרונות השוק החופשי.[13][14]

יש הטוענים שרבים מהפוליטיקאים בישראל, בימין ובשמאל המדיני, הם בעלי תפיסת עולם נאו-ליברלית. הפוליטיקאי המזוהה ביותר עם תפיסת עולם זו הוא בנימין נתניהו. בייחוד ניתן להצביע על מדיניות הקיצוצים במגזר הציבורי שהוביל ב-2003, בימיו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה. זאת לצד קידום עקבי של מהלכי הפרטה, צמצום המגזר הציבורי ומאבק נגד ארגוני העובדים וקבוצות אינטרסים.

ביקורת על נאו-ליברליזם

פונדמנטליזם של שוק חופשי

רבים ביקרו את הנאו-ליברליזם כנשען באופן בלתי רציונלי על "אמונה" ביעילות של שוק חופשי, ובעדיפות אימננטית שלו על-פני תכנון כלכלי מרכזי, אף בהיעדר ראיות לכך. על-פי הביקורת, הנאו-ליברל מייחס לשוק יכולות לתיקון-עצמי והבטחת חירות, אף בהיעדר ראיות של ממש. הכלכלן פול קרוגמן טען כי "laissez-fair absolutism תרם לאקלים אינטלקטואלי שבו ההאמנה בשוק החופשי מתעלמת מהראיות". ביקורות אלו מכנות אפוא את הנאו-ליברליזם "פונדמנטליזם של שוק חופשי".

הפילוסופית הפוליטית ונדי בראון טענה שהנאו-ליברליזם הביא ל"כלכלת יתר של כל היבטי החיים", ומספר הוגים נוספים טענו כי "הפונדמנטליזם של השוק החופשי" הביא לכך שבפועל נזנחו ערכים חברתיים אחרים שלא ניתן למדוד אותם במדדים כלכליים. עוד נטען כי גישה זו הביאה לשחיקה של הדמוקרטיה, האדרה לא בריאה של אינדיבידואליזם קיצוני ודרוויניזם חברתי, ובסופו של יום אף לסדר יום כלכלי בלתי יעיל. הטיעונים הבולטים בדבר חוסר יעילות כוללים כשלי שוק, הצטברות כוח והון בידי קבוצה קטנה, ריכוזיות משקית, והזנחת ערכם של טובין ציבוריים וטובין פוזיציונליים.

הביקורת של הליברליזם החדש

ליברליזם 'חדש', 'רוויזיוניסטי', 'מדינת רווחה', או 'ליברליזם של צדק חברתי' מאתגר את הקשר הגורדי בין חירות הפרט ושוק המבוסס על קניין פרטי. נהוג לטעון כי ישנם שלושה גורמים בעלייתו של זרם ביקורת זה. ראשית, זרם זה החל לצמוח בראשית המאה העשרים, בתקופה שבה יכולתו של השוק החופשי לאפשר מה שלורד בוורדיג' כינה "שיווי משקל של שגשוג" הועמדה בסימן שאלה. שנית, יחד עם אובדן האמון של ליברלים רבים ביכולתו של השוק החופשי להבטיח שגשוג, גבר האמון בכוחה של המדינה. השפעה רבה בהקשר זה מקושרת למדיניות הכלכלית שהובילו מדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה, שנראה היה בשלבים מסוימים שהצליחה במידה בלתי מבוטלת. הגורם השלישי לעלייתו של הליברליזם החדש הייתה הדמוקרטיזציה שחוו המדינות המערביות, מה שהביא לכך שהמדינה נתפסה כמי שבאמת "מייצגת את הקהילה הפוליטית".

ההבחנה המרכזית בין הליברליזם החדש לליברליזם הקלאסי היא באמון בקניין הפרטי. בעוד הליברליזם הקלאסי רואה בקניין הפרטי "השומר של כל זכות אחרת" ("The guardian of any other right"), הליברליזם החדש מזהה את זכות הקניין גם כגורם בעל פוטנציאל ליצירת חוסר שוויון בלתי מוצדק בכוח.

הביקורת הרולסיאנית

אחת המסורות המרכזיות בליברליזם החדש היא המסורת הרולסיאנית, הדנה בשאלה מה נדרש על-מנת לקיים סדר חברתי צודק.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נאו-ליברליזם בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ פונדמנטליזם שוק הוא כינוי ביקורתי לתפיסה השוללת באופן גורף מעורבות ממשלתית בכלכלה.
  2. ^ אגודת מונט-פלרין (אנ') היא אגודה המקיימת מפגש שנתי שבו מתכנסים כלכלנים והוגים מן המסורת הליברלית הקלאסית מרחבי העולם.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 US Intelectual History, The Strange, Transatlantic Career of 'Neoliberalism'
  2. ^ Taylor C. Boas and Jordan Gans-Morse, Neoliberalism: From New Liberal Philosophy to Anti-Liberal Slogan, Studies in Comparative International Development (SCID) 44, 2009, עמ' 137-161
  3. ^ 3.0 3.1 Harvey, David. 2005. A Brief History of Neoliberalism. Oxford, New York: Oxford University Press.
  4. ^ Burchell, Graham. 1996. "Liberal Government and Techniques of the Self." Pp. 19-36 in Foucault and Political Reason: Liberalism, Neo-liberalism and Rationalities of Government, edited by Andrew Barry, Thomas Osborne, and Nikolas Rose. Chicago: The University of Chicago Press.
  5. ^ למשל מאמרו של הפובליציסט צ'ארלס פיטרס, Charles Peters, A NEOLIBERAL'S MENIFESTO, The Washington Monthly, 1983
  6. ^ Gaus, Gerald F. (1994). ‘Property, Rights, and Freedom,’ Social Philosophy and Policy, 11: 209–40.
  7. ^ Steiner, Hillel (1994). An Essay on Rights, Oxford: Basil Blackwell.
  8. ^ Robbins, L. (1961). The Theory of Economic Policy in English Classical Political Economy, London: Macmillan.
  9. ^ וראו גם Gaus, Gerald F.(2004). ‘The Diversity of Comprehensive Liberalisms,’ in The Handbook of Political Theory, Gerald F. Gaus and Chandran Kukathas (eds.), London: Sage, 100–114.
  10. ^ Jessop, Bob.1994. “Post Fordism and the State.” Pp. 251-279 in Post Fordism, edited by Ash Amin. Oxford: Blackwell.
  11. ^ ממן, דניאל וזאב רוזנהק. 2009 .בנק ישראל - כלכלה פוליטית בעידן נאו-ליברלי. ירושלים, תל- אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
  12. ^ 12.0 12.1 ד"ר אריה קרמפף, הקשר הלא מדובר בין הנאו-ליברליזם הישראלי לסכסוך הזמן הזה -מגזין למחשבה פוליטית, תרבות ומדע מבית מכון ון ליר בירושלים
  13. ^ 13.0 13.1 שחררו את הג’יני: על שוויון טבעי ושוויון מלאכותי, באתר מידה
  14. ^ רשומת אורח: בעיות אמיתיות, בעיות דמיוניות, באתר דעת מיעוט
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38294057נאו-ליברליזם

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נאו-ליברליזם&oldid=2541323"