מתקפת ריינלנד-פפאלץ
מתקפת ריינלנד-פפאלץ או מבצע נימה היה מבצע של הארמיות האמריקאיות השביעית והשלישית וחלקים מהארמייה הצרפתית הראשונה בין ה-15 ל-24 במרץ 1945, זמן קצר לפני תום מלחמת העולם השנייה, שבמהלכו אזור הפפאלץ, חלקים מהריינלנד ואזורי צפון אלזס ולורן שאבדו זמנית במהלך מבצע נורדווינד הגיעו לשליטת בעלות הברית.
כוחות בעלות הברית פרצו את החלקים האחרונים של החומה המערבית שעדיין הוחזקו בידי כוחות גרמנים, הגיעו אל הריין בחזית רחבה בין קובלנץ לגמבסהיים וכך יצרו את התנאים לחציית הריין לאחר שעוצבות אחרות של בעלות הברית כבר חצו את הריין ב-7 במרץ ברמאגן מדרום לבון והקימו ראש גשר (ראה מבצע חוטב עצים).
רקע כללי
ב-16 בדצמבר 1944, הוורמאכט הגרמני והוואפן אס אס החלו במתקפת הארדנים. בתחילה, התקפת פתע והתקדמות לבסטון הצליחה, והכוחות התקדמו עד ה-27 בדצמבר. מכאן ואילך פתחו בעלות הברית המערביות במתקפת נגד; הכוחות המזוינים הגרמניים סבלו מדי יום ממחסור בדלק, תחמושת ואספקה אחרת. אף על פי כן החלו כוחות גרמנים גם במבצע נורדווינד (31 בדצמבר 1944 עד 25 בינואר 1945), מתקפה באזור אלזס-לורן.
לאחר תום שתי ההתקפות הגרמניות הלא מוצלחות הללו, עמדו בעלות הברית מול החומה המערבית, הריין והרור. מבצע ביזה, חציית הריין של בעלות הברית, כבר היה בתכנון. ב-13 בפברואר 1945, גנרל דווייט אייזנהאואר הורה לשני מפקדי קבוצת הארמיות שלו, עומר בראדלי וג'ייקוב דיוורס, להתחיל בתכנון מבצע משותף לגירוש הוורמאכט מאזור הסאר והפפאלץ, בהתאמה. הוא אמר להם לתכנן את המבצעים עד ה-15 במרץ. המבצע היה אמור להתחיל רק אחרי קבוצת הארמיות ה-21 הבריטית-קנדית הגיעה לנהר הריין במהלך מבצעי ממשי ורימון. החורף היה קר מאוד וארוך; הצדדים חיכו או קיוו למזג אוויר נוח יותר.
ב-7 במרץ, כוחות של הארמייה הראשונה של קבוצת הארמיות ה-12 מדרום לקבוצת הארמיות ה-21 תפסו את גשר הריין השלם ברמאגן במסגרת מבצע חוטב עצים וכוננו ראש גשר בגדה הימנית. היטלר ניצל את ההזדמנות והחליף את גרד פון רונדשטט באלברט קסלרינג כמפקד ה-OB West. אזור קלן על הגדה השמאלית של הריין, אחת הערים הגדולות בגרמניה, נכבש גם הוא בתחילת מרץ. האמריקאים היו עכשיו על הסאר והמוזל. מבצע נימה, כיבוש משולש סאר-מוזל, היה אמור להיות השלב הבא ב"מתקפת הריינלנד" של בעלות הברית, ההתקדמות לעבר הריין בחזית רחבה.
מטרה
מטרת המבצע הייתה לגרש את הוורמאכט מאזור סאר ופפאלץ, למשוך (או לרתק) כוחות אויב מצפון לדרום ולקיים אזור תקיפה חלופי אם מבצעי בעלות הברית בצפון - מבצע רימון ומבצע ביזה - ייכשלו.
באישור התוכנית, הגנרל אייזנהאואר ציין שהמטרה הייתה לא רק לגרש את הוורמאכט מאזורים מסוימים (הסאר והפפאלץ), ולהקים ראשי גשר על פני הריין בין מנהיים למיינץ. הוא גם קבע כי משימתה של קבוצת הארמיות ה-12 (כלומר הארמייה השלישית) מוגבלת להתקפות בקנה מידה דיוויזיוני על מטרות לאורך המוזל כדי להגן על האגף השמאלי של קבוצת הארמיות השישית.
תוכנית
במהלך השבוע הראשון של מרץ, אישר הגנרל ג'ייקוב דיוורס, מפקד קבוצת הארמיות השישית, תוכנית (מבצע נימה) שהוכנה על ידי הארמייה השביעית של הגנרל אלכסנדר פאץ'. שלושה קורפוסים היו אמורים לתקוף ברוחב חזית בין זארבריקן והריין ליד גמבסהיים, דרומית מזרחית להגנאו. רצועה צרה העוברת לאורך הריין מהפינה הצפון-מזרחית הקיצונית של אלזס ליד לאוטרבורג הייתה אמורה להיתפס על ידי יחידות של הארמייה הצרפתית הראשונה בשליטה מבצעית של הארמייה האמריקאית השביעית. המשימה הגדולה ביותר הייתה אמורה להתבצע בחלק המרכזי של החזית ליד קייזרסלאוטרן.
לפי הקצאת כוחות SHAEF, הארמייה השביעית של קבוצת הארמיות השישית הייתה אמורה להיות מתוגברת על ידי דיוויזיה משוריינת אחת ושלוש דיוויזיות חי"ר מהארמייה השלישית כדי לבצע את המתקפה, בעוד ששאר היחידות של הארמייה השלישית היו אמורים לבצע מתקפה תומכת.
היחידות הגרמניות שהוצבו בפאלץ ובצפון אלזס היו אמורות להיות מנותקות מעורפן ולהישמד ממערב לנהר הריין. קבוצת הארמיות השישית של הגנרל דיוורס התמודדה מול קבוצת ארמיות G של גנרל האס אס פאול האוסר.
עמדות
לאורך נהר המוזל בין טריר לקובלנץ, הארמייה השביעית הגרמנית הייתה בסכנת כיתור או מותקפת ישירות על ידי הקורפוס ה-20 של הארמייה הראשונה תחת גנרל וולטון ווקר. התמוטטות הארמייה השביעית הייתה כנראה רק עניין של זמן.
עד מהרה הייתה גם הארמייה הגרמנית הראשונה בבעיה רצינית מכיוון שיומיים קודם לכן - ב-15 במרץ - פתחה הארמייה האמריקאית השביעית במתקפה על גזרה ברוחב 110 ק"מ של החזית בין זארלאוטרן לדרום מזרח עד הריין. גם אם המתקפה לחדור לקו זיגפריד נכשלה, היא הייתה עלולה להצמיד את חיילי הארמייה הראשונה הגרמנית למבצרים בזמן שחייליו של פטון יאגפו אותם מאחור.
כשהחלה המתקפה של הארמייה האמריקאית השביעית, היה ספק באיזו עמדה יתגוננו הגרמנים לפני הנסיגה לקו זיגפריד.
רק הקורפוס ה-21 של הגנרל מילבורן (באגף השמאלי של הארמייה, ליד זארבריקן) היה קרוב למדי לקו זיגפריד; יחידות אחרות היו במרחק של עד 30 ק"מ.
עיקר ההתקפה נערכה בגזרה המרכזית של החזית: הקורפוס ה-15 של גנרל וייד הייסליפ נערך מול העיירה ביטש. הוא היה מוקף במבצרי קו מז'ינו. בעלות הברית ניסו לשווא לכבוש את ביטש בדצמבר 1944 ונאלצו לפנות את פאתיה הדרומיים של העיירה ואת כל האזור שממזרח לה בין לאוטר ומודר בנסיגה טקטית במהלך מבצע נורדווינד הגרמני.
באגף הימני, הקורפוס ה-6 של הגנרל אדוארד ברוקס נאלץ לחצות את נהר המודר; אחת מהדיוויזיות של ברוקס הייתה צריכה להתקדם דרך הווז' הצפוני הגלי.
ארבעה קורפוסים של הוורמאכט עמדו בדרכם של הכוחות האמריקנים. הקורפוס ה-82 בפיקודו של ולטר האהם החזיק את האגף הימני בין טריר למרציג. צפונית-מערבית משם, על יד זארבריקן ולידו עמד הקורפוס ה-85 בפיקודו של בפטיסט קנייס, שזמן קצר קודם לכן העביר את דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-559 לידי הארמייה השביעית ולכן היו לו רק שתי דיוויזיות. מדרום-מזרח לעיר ניצב, על קטע קדמי שהיה בערך ממול הקורפוס האמריקאי ה-15, קורפוס האס אס ה-13 עם שלוש דיוויזיות, בפיקודו של גרופנפיהרר מקס זימון. משמאלו ניצב הקורפוס ה-90 לאורך המודר עד הריין, בפיקודו של הגנרל אריך פטרסן עם שתי דיוויזיות פולקסגרנדיר ושרידי דיוויזיית אימוני חי"ר.
אף על פי שהגרמנים חששו הכי הרבה שהיריבים בחלק הקדמי של הקורפוס ה-90 של פטרסן יפרצו לפער וייסנבורג (ולא נגד קורפוס האס אס ה-13 של זימון לפרוזדור קייזרסלאוטרן), חילופי הכוחות בשבועות שלפני כן, שנועדו לתגבר את הארמייה השביעית, נשלחו בעיקר לקורפוס האס אס ה-13, אשר היה חזק יותר. בנוסף לשתי דיוויזיות פולקסגרנדיר, לקורפוס של זימון הייתה כפופה גם דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-17 (לא הרבה יותר מאשר שם תואר באותה תקופה, אלא יחידה שהחזיקה משמעותית יותר טנקים וכלי רכב משוריינים מכל קורפוס שכן אחר).
סדר הכוחות (מצפון לדרום)
ארצות הברית
- הארמייה השלישית (גנרל ג'ורג' פטון)
- הקורפוס ה-8 (לוטננט גנרל טרוי מידלטון)
- הקורפוס ה-12 (מייג'ור גנרל מנטון אדי)
- הקורפוס ה-20 (מייג'ור גנרל וולטון ווקר)
- הארמייה השביעית (לוטננט גנרל אלכסנדר פאץ')
- הקורפוס ה-21 (מייג'ור גנרל פרנק מילבורן)
- הקורפוס ה-15 (מייג'ור גנרל וייד הייסליפ)
- הקורפוס ה-6 (מייג'ור גנרל אדוארד ברוקס)
- הדיוויזיה האלג'יראית ה-3 (גנרל אוגוסטין גיום)
גרמניה
- הארמייה השביעית (גנרל חיל הרגלים הנס פלבר)
- הקורפוס ה-89 (גנרל חיל הרגלים גוסטב ההנה)
- הקורפוס ה-13 (גנרל לויטננט ראלף פון אוריאולה)
- הקורפוס ה-80 (גנרל חיל הרגלים פרנץ בייר)
- הארמייה הראשונה (גנרל חיל הרגלים הרמן פוירטש)
- הקורפוס ה-82 (גנרל חיל הרגלים ולטר האהם)
- הקורפוס ה-85 (גנרל חיל הרגלים בפטיסט קנייס)
- קורפוס האס אס ה-12 (גרופנפיהרר מקס זימון)
- הקורפוס ה-90 (גנרל חיל טייסי הקרב אריך פטרסן)
המתקפה
15 במרץ
ההתקפות האמריקאיות כוונו ליחידות הגרמניות החזקות יחסית. כאשר הארמייה השביעית של גנרל פאץ' תקפה לפני עלות השחר ב-15 במרץ, מהר מאוד התברר היכן התמקמו הגרמנים.
היו רק שני מקומות שבהם הייתה התנגדות נחושה:
באגף השמאלי בו ניסתה דיוויזיית הרגלים ה-63 בפיקודו של מייג'ור גנרל לואיס א. היבס לעקוף את זארבריקן מזרחה ולנתק דרכי מילוט גרמניות מהעיר. ההתנגדות החזקה נבעה מכך שהדיוויזיה ה-63 פגעה בקו זיגפריד בשלב מוקדם. הרחק מימין, שם הקורפוס האמריקני ה-6 צירף את דיוויזיית הרגלים האלג'יראית ה-3 כדי לפנות את המישורים הרחבים בין הגנאו לנהר הריין. שם, אזור עירוני על המודר סיפק קו הגנה ושדות אש נקיים לנשק אוטומטי חפור כמו מקלעים. בנקודות אחרות, ההתנגדות הייתה לעיתים בוגדנית וקשה לכבותה, אך לרוב לזמן קצר. היו הרבה מאוד מוקשי נ.א. ומוקשים נגד טנקים.
ירי הארטילריה הגרמנית הייתה קלה וספורדית. הדבר נבע כנראה בין השאר מהעובדה שבימים הקודמים מטוסים מפיקוד האוויר הטקטי ה-12 (בריגדיר גנרל גלן או. ברקוס) תקפו את יחידות הארטילריה הגרמנית, ובנוסף ביום תחילת המבצע הם נתמכו על ידי מפציצים בינוניים וכבדים מחיל האוויר ה-8, שהפציץ חלקים מקו זיגפריד, צווייבריקן וקייזרסלאוטרן. מזג האוויר היה בהיר מאוד, ולכן אידיאלי בשביל המתקפה. בין הנפגעים היו קציני אג"ם של שתיים משלוש הדיוויזיות של הקורפוס ה-90.
מבין שש הדיוויזיות של הקורפוס האמריקני ה-15 המתוגבר, רק לרגימנט אחד של דיוויזיית הרגלים ה-45 (מייג'ור גנרל רוברט ט. פרדריק) היה מכשול מים בתחילת המבצע: הוא נאלץ לחצות את הבליס (יובל של הסאר). התוקפים כבר פרצו את קו ההגנה הראשי של גרמניה לפני הזריחה. בעזרת זרקורים הם עקפו אמצעי הגנה מרכזיים והשאירו אותם לכוחות שבאו אחריהם. בערב, הדיוויזיה הייתה כמעט בכל מקום 5 ק"מ מעבר לבליס; רק בקו הגנה של Ringstand ליד Saarbrücken ובאזורים המישוריים על הריין היא לא התקדמה כל כך.
האגף הימני
באגף הימני של הקורפוס ה-15 נעו במהירות לוחמי דיוויזיית הרגלים ה-100 (מייג'ור גנרל ויתרס א. בארס) למרגלות העיר המבוצרת ביטש. ככל הנראה בסיוע העובדה שהם כבר הכירו את השטח מהלחימה בדצמבר 1944, הם השיגו עמדות דומיננטיות על הגבעות המבוצרות המקיפות את העיר; ולא היה ספק שהם יכבשו את כל המבצר למחרת, 16 במרץ.
מתקפת הנגד הגרמנית היחידה שזכתה לציון פגעה בגדוד של רגימנט הרגלים ה-7 של דיוויזיית הרגלים ה-3.
16 במרץ
ביום השני, 16 במרץ, התגברו הסימנים בכל מקום, מלבד בשני האגפים, שהגרמנים נלחמים רק בפעולות עורפיות. זה הופיע בבירור במיוחד בקטע הלחימה של הקורפוס האמריקאי ה-15, שבו כל שלוש הדיוויזיות התוקפות הצליחו להתבסס על ההצלחות של היום הראשון. המכשולים העיקריים היו מוקשים וכיסי התנגדות, מוגנים בעיקר על ידי טנקים או תותחי סער.
עם רדת הלילה התקדמו הדיוויזיות ה-3 וה-45 מעבר לגבול הגרמני, קרוב מאוד למוצבי קו זיגפריד; והדיוויזיה ה-100, לאחר שפינתה את ביטש, החלה להתקדם באותה חזית. פיקוד האוויר הטקטי ה-12 חזר לפעול.
בעקבות פריצת הדרך של הקורפוס ה-20 של גנרל וולטון ווקר אשר התקדם לעבר קייזרסלאוטרן, החששות גברו בקרב הארמייה הראשונה שיחידות גרמניות בקו זיגפריד וליד זארבריקן וצווייבריקן עלולות להיות מכותרות. אם קייזרסלאוטרן תיפול, כוחות אלה יוכלו לסגת רק דרך הארדט (רכס הרים נמוך של יער פפאלץ באורך של כ-30 ק"מ, רוחב שניים עד חמישה ק"מ ועד 673 מ' מעל פני הים). יער פפאלץ היה מיוער בצפיפות; הוא נחצה רק על ידי כביש ראשי, כביש צדדי ממש מאחורי החומה המערבית, וכמה כבישים ושבילים קטנים. הקשיים הטבעיים של הכבישים המפותלים והלא סלולים הללו נוספו על ידי המוני כלי רכב הרוסים כאשר מטוסי קרב אמריקאים המשיכו להפציץ את הכבישים הללו.
17 במרץ: יחידות גרמניות נסוגות דרך יער פפאלץ
לאחר שקסלרינג נתן אישור ב-17 במרץ ליחידות המאוימות בכיתור לסגת, הרמן פוירטש, מפקד הארמייה הראשונה, אפשר לכוח המערבי ביותר שלו לסגת בשלבים - הקורפוס ה-85 תחת גנרל קנייס. במשך שלושה ימים, יחידות הקורפוס היו אמורות לצעוד בחזרה ממערב למזרח, ולחסום את הכביש הראשי שעובר צפון-מזרח דרך פער קייזרסלאוטרן.
לרוע מזלו של תוכניתו של פוירטש, האיום העיקרי על פער קייזרסלאוטרן לא הגיע ממערב או מדרום-מערב, אלא מצפון-מערב. שם צעדו כוחות הקורפוס האמריקאי ה-20 ללא הפרעה של כוחות הקורפוס ה-82 תחת גנרל ולטר האהם. הגעתה של דיוויזיית השריון האמריקאית ה-10 לזארבריקן פירושה לא רק שהפער בעורף כוחותיו של קנייס היה בסכנה, אלא גם שדרך הנסיגה היחידה של חיילי קנייס ושל קורפוס האס אס ה-13 הובילה דרך יער פפאלץ.
19 במרץ: כיבוש הדרך הראשית של קו זיגפריד
ככל שהתקדמה נסיגתו של קנייס, הייתה לכך השפעה של פינוי הדרכים בקו זיגפריד עבור האגף השמאלי של הארמייה האמריקאית השביעית. למרות פעולת הגנת המשמר העורפי העזה, דיוויזיית הרגלים ה-63 של הקורפוס ה-21 של גנרל פרנק מילבורן פרצה את קו ההגנה הראשי בסנט אינגברט בסוף ה-19 במרץ 1945.
התוכנית קראה למילבורן לשלוח יחידת שריון צפונה כדי להצטרף לקורפוס ה-20 של ווקר בסנט וונדל; אבל התקדמות חייליו של ווקר הייתה כה מהירה שכל המטרות החיוניות בגזרת ווקר מעבר לקו זיגפריד כבר נפלו, ובאותו רגע לא היו להם מטרות לחימה.
גנרל פאץ', מפקד הארמייה השביעית, ניצל את ההזדמנות כדי להוסיף לחץ להתקפה של הקורפוס ה-15 דרך צווייבריקן לעבר פער קייזרסלאוטרן, המתקפה העיקרית של צבאו.
הדיוויזיות לחמו במשך יומיים נגד קורפוס האס אס ה-13 בפיקודו של גנרל מקס זימון, אך לא הצליחו להחדיר כלי רכב משוריינים דרך קו זיגפריד. פאץ' הורה לגנרל הייסליפ (מפקד הקורפוס ה-15) להתקדם דרך הפער שפתחה הדיוויזיה ה-63 ולתקוף מאחור את מגיני החומה המערבית הנלחמים בקורפוס ה-15.
לגנרל פוירטש היה ברור שהאמריקאים ינצלו את הפער שהותירה נסיגתו. במהלך הלילה של ה-19 במרץ הוא הרחיב את פקודתו לסגת לאגף המערבי של קורפוס האס אס ה-13.
20 במרץ
בליל ה-20 במרץ החלו גם שאר לוחמי קורפוס האס אס בנסיגתם; זה איפשר לדיוויזיה האמריקאית ה-3 להתקדם מהר יותר.
ב-20 במרץ, שלח הלופטוואפה כ-300 מטוסים מסוגים שונים, כולל מטוסי סילון מסרשמיט Me 262, לתקוף את הטורים הצועדים של הארמייה השלישית. הם גרמו לנפגעים קלים בלבד. יחידות נ"מ אמריקאיות (מה שנתן להן הזדמנות נדירה להשתמש במה שהוכשרו) הפילו 25 מטוסים גרמניים; טייסי פיקוד האוויר הטקטי ה-19 דיווחו על שמונה הרוגים.
סיכום
אף על פי שכל הדיוויזיות של הקורפוס האמריקאי ה-6 עשו את פריצות הדרך שלהן ב-23 במרץ, הן באו רק במגע עם יחידות משמר עורפי ולא הצליחו להפריע באופן משמעותי לנסיגה הגרמנית. מכיוון שיחידה גרמנית נלחמה בעקשנות בשפייר, התעכבה החבירה בין דיוויזיות השריון ה-12 וה-14. שתי דיוויזיות השריון שלחו יחידות קדמיות לעבר ה- Eisenbahn-Rheinbrücke Germersheim מוקדם ב-24 במרץ, אך אף אחת מהן לא הגיעה לעיירה כשהגרמנים פוצצו את הגשר בשעה 10:20.
אנשי הארמייה האמריקאית השביעית העריכו ששתי הארמיות הגרמניות איבדו 75-80% מחיל הרגלים שלהם במהלך מבצע נימה. הארמייה האמריקאית השביעית והיחידות הצרפתיות הכפופות לה תפסו 22,000 שבויים באותה תקופה; הארמייה האמריקאית השלישית תפסה למעלה מ-68,000 חיילים גרמנים.
הארמייה האמריקאית השלישית ספגה 5,220 נפגעים, מתוכם 681 נהרגו. יחידות הוורמאכט היריבות איבדו (כולל יותר מ-68,000 שבויי מלחמה שהוזכרו) כ-113,000 איש. לארמייה האמריקאית השביעית, שלחמה בעיקר נגד החומה המערבית, היו כנראה כ-12,000 נפגעים, כולל כמעט 1,000 הרוגים.
