רבי משולם בן משה ממגנצא
| לידה | מגנצא |
|---|---|
| פטירה | ד'תתנ"ה |
| מקום קבורה | מגנצא |
| מקום פעילות | מגנצא, שפיירא |
| השתייכות | יהדות אשכנז |
| רבותיו | רבי יהודה בן מאיר הכהן, רבי אליעזר הגדול בן יצחק |
| תלמידיו | בני מכיר, רבי יוסף קרא |
רבי משולם בן משה בן איתיאל ממגנצא (נפטר בד'תתנ"ה) היה מחכמי יהדות מגנצא במחצית השנייה של המאה ה-11. היה ממנהיגי הקהילה במגנצא, פרשן, פוסק ופייטן, ומראשוני העוסקים בפרשנות הפיוט הקדום.
ביוגרפיה
רבי משולם נולד כנראה במגנצא, ובה חי רוב חייו. אביו, רבי משה בן איתיאל, היה בן למשפחת קלונימוס, משפחה מיוחסת בין חכמי מגנצא, ומחברים שונים מצטטים פירושים משמו. כשהיה ילד, נפטר סבו רבי איתיאל, ובין חכמי מגנצא התגלעה מחלוקת הלכתית באשר לרבי משולם: רבי יהודה בן מאיר הכהן סבר שעל נכדו רבי משולם לשבת שבעה ולהתאבל עליו, ורבי אליעזר הגדול בן יצחק התנגד. למד תורה מפי אביו, ומפי רבי אליעזר הגדול בן יצחק. סביר שלמד גם אצל רבי דוד הלוי ואצל רבי יהודה בן מאיר הכהן. ייתכן שההקפדה לציין את ייחוסו לסבו רבי איתיאל ולא להסתפק בשם האב מרמזת שהתקיים קשר ביניהם והוא למד אצל סבו.[1] בצלאל רות כתב כי רבי משולם ממגנצא היגר לשמפיין שבצרפת,[2] אך אברהם גרוסמן דחה את דבריו והראה כי לכל אורך תקופת חייו ישנן ראיות לישיבתו במגנצא.[1]
רבי משולם היה כנראה בין מנהיגיה של קהילת מגנצא בימיו. כאשר נרצח ר' מאיר הכהן בראשית ד'תתמ"ה רבי משולם הוא אשר ניחם את בני הקהילה עודד אותם, כפי שנזכר בכרוניקה של שלמה בן שמשון. בספר "מעשה המכירי" שחיברו צאצאי רבי מכיר בן יהודה, נזכרות שאלות רבות ששאלו אותו, לצד התשובות שהשיב. רובן הגדול עוסק בבירור סדרי תפילה ומנהגים.[1] אחד ממנהגיו המובא בספר, שהובא לאחר מכן בספרי הפוסקים ונפסק בשולחן ערוך, הוא להימנע מאכילת בשר במוצאי תשעה באב.[3] לדעת מתניה יוסף בן-גדליה, רבים מפסקיו נועדו להגן על המסורות והמנהגים של משפחת קלונימוס ושל בית המדרש שלה במגנצא, ולהעניק להן תוקף כנגד המסורות המתחרות מבית המדרש של חכמי וורמייזא וקולוניא.[4]
מסתבר שרבי משולם בן משה הוא "רבי משולם הגדול" הנזכר בכתבי חסידי אשכנז כאחד ממעבירי המסורת של תורת הסוד האשכנזית.[5]
רבי משולם שמר על קשר עם המרכזים היהודיים הגדולים של סוף ימי הגאונים בארץ ישראל ובבבל. הוא שלח שאלות הלכתיות לחכמי ישיבת ארץ ישראל, ותשובתם לו, בעניין אמירת "והשיאנו" בראש השנה וביום הכיפורים, מצוטטת בספרי הפוסקים.[6] נוסח של מכתב התשובה, ובו תשובות לשאלות נוספות ששאל, נתגלה בגניזת קהיר.[7] כמו כן, ייתכן שהיה ברשותו ספר נ"ך שהובא מבבל והיו מסומנות בו ההפטרות לכל השנה.[8]
מתניה יוסף בן-גדליה הסיק כי רבי משולם עמד בראש קבוצת המהגרים לשפיירא ב-1084 לאחר השרפה שפרצה במגנצא ולאחר הריגתו של מאיר כהן. לדעתו, חלק ניכר מתשובות רבי משולם שהגיעו לידינו הן חלק מדיונים שנערכו בשפיירא, כאשר רבי משולם היה מראשי בית המדרש החדש בשפיירא.[9]
נפטר בד'תתנ"ה ונקבר במגנצא. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נתגלתה מצבתו בבית הקברות היהודי העתיק במגנצא.[10] התארים הייחודיים על מצבתו, כגון "נרתק התורה", מלמדים על ההערכה שרחשו לו בני דורו כגדול בתורה.
משפחתו
בכרוניקות שנכתבו על גזירות תתנ"ו, כגון אצל האנונימי ממיינץ, נזכר קלונימוס בן משולם כפרנס יהודי מגנצא, שיצא בראש קבוצה מן היהודים להילחם בצלבנים בעת הטבח במגנצא בג' בסיוון ד'תתנ"ו. סביר למדי כי קלונימוס זה, המשמש חלק מהנהגת הקהילה, הוא בנו של רבי משולם בן משה.[1] בניגוד לנעשה בקהילות אחרות, קלונימוס הוביל כח חמוש שניסה להילחם בפורעים. ההתגוננות נכשלה, וקלונימוס הפרנס נמלט עם 53 יהודים והם התחבאו בתוך חדר האוצרות של הכנסייה. לאחר מכן, ההגמון מושל העיר נשבע שיגן על קלונימוס וחבורתו אם יצאו, והוא מילט אותם לכפר סמוך. אולם, לאחר מכן חזר בו המושל והחליט למסור אותם לצלבנים אם לא יתנצרו. בתגובה, החליטו היהודים למות על קידוש השם וקלונימוס שחט את בנו יוסף. בטרם נהרג, ניסה קלונימוס להרוג את המושל, אך מזימתו נכשלה.[11]
רבי משה בן משולם היה כנראה בן נוסף של רבי משולם. לא ידוע עליו כמעט דבר, מלבד מספר פיוטים שחיבר. כן ידוע שהיה סבו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא.[12]
אישים נוספים שייתכן שהם בניו הם: רבי דוד בן משולם, פייטן ומראשי הקהילה היהודית בשפיירא;[1][13] ורבי אלעזר בן משולם החזן משפיירא.[5][14]
חיבוריו
פירוש למשנה
רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, בספרו יחוסי תנאים ואמוראים, כאשר הוא עוסק ברבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי, מסתמך על גרסה למשנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה כ' מתוך "משנת רבנא משולם בן רבנא משה בן רבנא איתיאל". מכאן נראה שהיה כתב יד של המשנה שהעתיק לעצמו רבי משולם, וגרסתו נחשבה בת סמכא.[15]
בנוסף לכך, רבי נתן בן יחיאל בספר הערוך מצטט פירוש למשנה משמו של רבי משולם. לכן משער גרוסמן שרבי משולם חיבר פירוש לששה סדרי משנה או לחלקם, ומתוך פירוש זה ציטט בעל הערוך.[1]
פרשנות הפיוט
רבי משולם היה מראשוני פרשני הפיוט השיטתיים. תחום זה, פרשנות שיטתית לפיוט, ובעיקר לפיוטי רבי אלעזר בירבי קליר, נעשה תחום לימוד עצמאי בצרפת ובגרמניה החל מן המאה ה-11, ורבים מן החכמים כתבו פירושים לפיוטים.[16] סביר כי רבי משולם הוא הראשון מחכמי גרמניה שכתב פירוש לפיוטים, ובין הפרשנים הבודדים שפעלו במאה ה-11.[17]
פירושו של רבי משולם לא השתמר בשלמותו, אך פרשני הפיוט הצרפתים מצטטים פירושים רבים משמו של "ר' משולם". לאופולד צונץ זיהה את רבי משולם כרבי משולם בן משה ממגנצא. אפרים אלימלך אורבך חלק על דברי צונץ וסבר שמדובר בחכם מאוחר, רבי משולם בן דוד בן קלונימוס, בן המאה ה-13.[18] אולם, אברהם גרוסמן הוכיח כי אכן מדובר ברבי משולם בן משה ממגנצא, בעיקר לאור זיהוי הפירוש המצטט אותו כפירוש הפיוטים של רבי שמעיה, תלמידו של רש"י, ועל פי ראיות נוספות.[17]
על פי הציטוטים החלקיים מפירושו של רבי משולם, עמד גרוסמן על מספר מאפיינים פרשניים שלו. רבי משולם דן בפירושו גם בשאלות לשוניות הכרוכות הפירוש הפיוט ובמשמעותן של מילים בודדות, אך מאידך גיסא הוא אינו רואה את עצמו מחויב לכללי הלשון העברית, ומפרש לעיתים גם באופן המנוגד לכללי הלשון, אם הרעיון הגלום בדברי הפייטן לפירושו מצדיק זאת. פירושו של רבי משולם עומד על הזיקה בין הפיוט למקורותיו, ומציין בעקביות לפסוקים שעליהם השתית הפייטן את פיוטו. כן הוא מציין למקורות הפיוט בספרות חז"ל ומפרש את כוונתו על פיהם. רבים מפירושיו הם פירושים מקוריים, שאינם מופיעים אצל מפרשי הפיוט האחרים בדורות שאחריו. ייחודיותו העיקרית של פירוש רבי משולם על פני פרשני הפיוט האחרים בדורו הוא שאין מדובר בפירוש המתיימר להיצמד לפשט לשונו של הפייטן. רבי משולם מפרש את דברי הפיוט גם בדרך דרש ומחפש בו רמזים נסתרים, כפי שחז"ל דורשים את פסוי התורה.[19]
הציטוטים התכופים מפירושו בידי רבי שמעיה, והבאתם בסמיכות לדברי רבו הנערץ רש"י, לרוב מבלי לחלוק עליהם, מעידים על ההערכה הרב שרחשו לרבי משולם.[17]
פיוטים
כנהוג אצל חכמי אשכנז בתקופתו, היה רבי משולם גם פייטן, וצונץ מנה חמישה פיוטים שחיבר.[20] בין פיוטיו יוצר לשבת חתן, פיוט אלהיכם, ופיוט בארמית לתרגום עשרת הדברות בקריאת התורה של שבועות.[21]
אחד מפיוטיו הוא אהבה הפותחת "סגולתי מלוכה אזרתיך". אהבה זו היא הפיוט הודאי הראשון[22] הכתוב במבנה המכונה "אהבה דיאלוגית", וייתכן שרבי משולם הוא שחידש מבנה זה, שהפך לאחר מכן לנפוץ למדי בקרב פייטני אשכנז. חוקר הפיוט עזרא פליישר כתב כי מבנה זה הוא בין החידושים היפים ביותר של אסכולת הפיוט האשכנזית לדורותיה. האהבה הדיאלוגית כתובה כדו-שיח בין עם ישראל לה', שבו עם ישראל פונה לה' ומתאר את נאמנותו הנצחית לה' על אף צרות הגלות העוברות עליו, וה' עונה כי אהבתו לעם ישראל אף היא נצחית ומבטיח כי הגאולה בוא תבוא. על מנת לחזק את תחושת השיחה, פותחת כל מחרוזת בכינוי לבן-השיח שהיא פונה אליו, וגם מסיימת באותו כינוי.[23] במחזורי אשכנז, נקבעו פיוטים מסוג זה בעיקר לשבתות ספירת העומר, ופיוטו של רבי משולם נאמר במנהג פולין בשבת השלישית של ימי הספירה. להלן שתי מחרוזותיו הראשונות, לשם דוגמה:[24]
סְגֻלָּתִי – מְלוּכָה אֲזַרְתִּיךְ, וְלִמְאֹד לִבַּבְתִּיךְ, רַחֵם רִחַמְתִּיךְ, וְעַל כַּף חַקֹּתִיךְ,
מִכּוּר הִצַּלְתִּיךְ, וְאַחֲרַי מְשַׁכְתִּיךְ, וַאַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבְתִּיךְ – סְגֻלָּתִידּוֹדִי – שִׁמְךָ עֹז בָּנַי, וְזִכְרְךָ אוֹר פָּנַי, וּמִלַּחַץ מוֹנַי, לְךָ רֹב תַּחֲנוּנַי,
וְכָל יָמַי וְשָׁנַי, לְךָ אַרְבֶּה רְנָנַי, אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי – דּוֹדִי
לקריאה נוספת
- אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת מאגנס תשמ"א, עמ' 385–393.
- מתניה יוסף בן גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן תשס"ז, עמ' 132–139, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
קישורים חיצוניים
- מצבת משולם בן משה במאגר המצבות היהודיות של מכון שטיינהיים (בגרמנית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 387–388.
- ^ Cecil Roth, "Economic Life and Population Movements", The World History of the Jewish People: The Dark Ages, Tel Aviv 1966, p. 42.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ח.
- ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן, עמ' 137–138.
- ^ 5.0 5.1 גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 390.
- ^ למשל, מחזור ויטרי, סימן שכ"א.
- ^ תשובות אל משולם בן משה ממגנצא, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני.
- ^ במקורות שונים, כגון אצל רבי יצחק מווינה, אור זרוע, סימן שצ"ג, מופיע שהספר היה ברשות רבי משה בן משולם (כנראה בנו), אך בחלק מהמקורות נזכר שהספר היה ברשות רבי משולם, ולדעת גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 392–393, זו הגרסה המסתברת יותר.
- ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן, עמ' 132–136.
- ^ אברהם נפתלי צבי רות, "מצבת רבנא משלם בר' משה בן רבנא יתיאל ממגנצא", ציון כח [ג/ד] (תשכ"ג), עמ' 233–235.
- ^ קונטרס גזירות שנת תתנ"ו לרבי שלמה בן שמעון, בתוך אברהם מאיר הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, תרשיש, ירושלים תש"ה, עמ' ל, מ–מא.
- ^ בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן, עמ' 296–297.
- ^ בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן, עמ' 293.
- ^ בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ"ו ולאחריהן, עמ' 285.
- ^ גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 389. וראה שם שלדעת אברהם עפשטיין יש להגיה שמדובר בהעתקה של רבי משולם בן קלונימוס.
- ^ על פרשנות הפיוט בכלל ראה אפרים אלימלך אורבך, ערוגת הבושם ד, ירושלים תשכ"ג, מבוא, עמ' 3–111.
- ^ 17.0 17.1 17.2 אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, הוצאת מאגנס תשנ"ז, עמ' 510–516.
- ^ אורבך, ערוגת הבושם ד, מבוא, עמ' 52–54.
- ^ גרוסמן, חמכי צרפת הראשונים, עמ' 517–521.
- ^ ישראל דוידזון, אוצר השירה והפיוט ד, ניו יורק תרצ"ג, לוח הפייטנים, עמ' 451.
- ^ האחרון נדפס בידי יונה פרנקל, מחזור לשבועות לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תש"ס, עמ' 523–531.
- ^ ישנו פיוט אהבה במבנה דומה המיוחס לרבי שמעון בן יצחק, אולם ישנם פקפוקים רבים על ייחוס זה.
- ^ עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, הוצאת מאגנס 2007, עמ' 459; הנ"ל, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, הוצאת מאגנס 1984, עמ' 677.
- ^ זליגמן בר, סדר עבודת ישראל (פולין), רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 737.
וח}} 33975233משולם בן משה ממגנצא