מרונים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מרוניטים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המארוניםערבית: موارنة; מוארנה) לפי ההגדרה הרשמית שמסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, שמשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור. על פי המסורת, החלה העדה בימיו של מרון (או מארוֹ), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה-4 עד תחילת המאה ה-5 לספירה. כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), קצת טורקיתהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ-3.2 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו יהודים, רומאים, יוונים וערבים, אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם.


היסטוריה

התגבשות העדה

איור של מארון, מייסד הכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית. החל מהמאה ה-17 יום החג שלו נחגג ב-9 בפברואר

מארון היה נזיר ארמי מתבודד מסתגף (הרמיטי) שמרכז פעילותו הייתה בעמק הנהר אורונטס כ-70 קילומטר צפונית־מערבית מחלב (בערבית: حلب) שבסוריה של היום, וכ-40 קילומטר צפונית לאנטיוכיה. מארון הדריך נזירים רבים שהפכו לתלמידים וחיו בסביבתו, וכשמת מארון (בשנת 410 לפי מסורת אחת או בשנת 435 על פי מסורת אחרת), בנו תלמידיו מנזר לזכרו והם היוו את הגרעין שממנו צמחה הכנסייה הארמית המארונית. המארונים טוענים כיום כי היו נאמנים מאז ומתמיד להשקפה הקתולית הדיאופיזיטית כפי שהתקבלה בועידת כלקדון ב-451. ואמנם, ידוע על מקרה שבו נטבחו 350 נזירים מארונים בידי המונופיזיטים של אנטיוכיה. אירוע זה גרם למנוסת המארונים להרי לבנון, אבל גם להכרה של האפיפיור הורמיסדס במארונים ב-10 בפברואר 518 לאחר שהאירוע הובא לידיעתו.

ימי הביניים

עם תחילת הכיבוש המוסלמי נדחקו המארונים מסוריה אל אזור הר הלבנון והפכו למולדתם את השטח המשתרע כיום מצפון לכביש ביירותדמשק ועד שולי העיר טריפולי של ימינו, באזורים: בשרי, כסרואן, זגרתא ומתן ואפילו בנו מדינה שנקראת מדינת המורדים המרונים (מרדא) שגבולותיה מתחילים בצפון הר הלבנון ונגמרים בגליל העליון והמערבי, הכפרים מארון א-ראס, בירעם, מנסורה, ומערבה עד הים התיכון. מובלעת זו התחילה להתכווץ במאה השמינית והתשיעית בעקבות פלישות ערביות וייבוא שבטים בדואים מצפון חצי האי ערב בסיוע של הח'ליף אל מנסור העבאסי שהוציא צו הלכה אסלאמי בעניין זה, להלן תוכנו: "יש בלבנון עם שמסרב למרותינו, עליכם לפנות עצמים זרים אלה משם כי זו אדמה שאאללה נתן לכם אותה". מאז כל שטח מרוני שנכבש במלחמה ותושביו נסו על נפשם, יושב על ידי מתיישבים חדשים כולל הר הלבנון הדרומי ונשאר בידי הארמים מרונים ההר הצפוני. בהר הדרומי באזורים הדרומיים כולל ההר, השתלטו שבטים שיעים ומענים דרוזיים וכך הצטמצמה המובלעת הארמית מרונית והנוצרית העצמאית, תהליך שנמשך עד היום. הכפר מארון א-ראס היה ארמי מרוני אבל היום השיעים השתלטו עליו לגמרי. הכפר שמר על שמו הארמי.

מצבם של המארונים היה בעייתי: לא רק שהיו מיעוט נוצרי בין מוסלמים, אלא שאף עם עדות נוצריות אחרות בלבנון לא היה ביכולתם ליצור מערכת יחסים תקינה בשל הדוקטרינה השונה שאימצו. משחר קיומם התבלטו המארונים כעדה בדלנית: בשעה שעדות נוצריות אחרות התפזרו בארצות שונות (למשל: יוונים קתוליים), התרכזו המארונים כולם בהר הלבנון הצפוני, למעט שוליים קטנים בצפון סוריה, מושבת סוחרים בקפריסין ושני כפרים בצפון ארץ ישראל - ג'ש (גוש חלב) ובירעם.

בתחילת תקופת הכיבוש הערבי הגנו לוחמים מארונים שדיברו ארמית עד אז בהצלחה על הר הלבנון, הקימו אוטנומיה עצמאית על אדמת אבותיהם ואף הטרידו את הצבא של שושלת בית אומיה עד כדי כך שבשנת 677 שילם להם הח'ליפה מס בתמורה לשמירה על השלום. בשנת 685 קיבלו המארונים את הסכמת האפיפיור סרגיוס הראשון למינוי המנהיג הדתי של המארונים יוחנן מרון (מת בשנת 707) כפטריארך של אנטיוכיה, וזאת במקביל לקיומם של הפטריארך האורתודוקסי של אנטיוכיה והפטריארך הסורי אורתודוקסי של אנטיוכיה. משרה זו קיימת עד היום, כאשר ברוב התקופה תיפקד הפטריארך הן כמנהיג רוחני והן כמנהיג חילוני של המארונים. עצמאותם של המארונים הייתה לצנינים בעיני הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני והוא שלח בשנת 694 צבא נגדם. לאחר כמה כישלונות הצליחו המארונים להביס את צבא הקיסר.

במשך כ-400 השנים הבאות כמעט שלא היה קשר בין המארונים לעולם הנוצרי אך ידוע כי המשיכו לשמור על עצמאותם כנגד הפולש הערבי ולקיים את הדוקטרינה הארמית הלאומית והדתית הייחודית להם. הקשר עם העולם הנוצרי חודש בשעה שהחלו מסעי הצלב כשהצלבן ריימונד מטולוז פגש בהם בהרים סמוך לטריפולי שבלבנון בדרכו לכיבוש ירושלים. המארונים היו לעדה הנוצרית היחידה באזור שהתייצבה כיחידה אחת לימין הצלבנים בשביל להיעזר בהם אחרי 400 שנים שהם נלחמים לבד נגד הפולש הערבי.

ממקורות שונים עולה כי במשך 200 שנה (משלהי המאה ה-11 עד החורבן הסופי של ממלכת הצלבנים, בשלהי המאה ה-13) היו יחסי הערכה הדדית בין המארונים לצלבנים. על פי ההיסטוריון, הבישוף ויליאם מצור (חי 1130 – 1185) היה ב-1182 ניסיון של הפטריארך המארוני לאיחוד עם הכנסייה הקתולית עם הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה (משרה שקמה בעקבות מסעי הצלב), ובשנת 1215 השתתף הפטריארך המארוני ירמיה השני בויעוד לטראן הרביעי ברומא. תקופת מסעי הצלב השפיעה על הלך המחשבה של המארונים ועל התפתחותם. עם תבוסת הצלבנים, עבר על הארמים מארונים ושפתם הארמית תהליך של התדרדרות והתנוונות, שנמשך כ-300-200 שנה.

חידוש הקשר עם אירופה הנוצרית

במאה ה-15 נעשה ניסיון לשקם את הקשרים בין אירופה הנוצרית לבין הקהילה הארמית מארונית בלבנון, כאשר ללבנון באו נזירים פרנציסקנים והחלו לפעול בקרב העדה. הפטריארך יוסף השני (1468-1492) קיבל מהאפיפיור את הפליום, סוג של כתפיה המסמלת תפקיד בכיר במדרג של הכנסייה הקתולית ומאז נעשתה חלוקת הפליום לפטריארכים המארונים מנהג קבוע.

בשנת 1535 העניק הסולטאן סולימאן המפואר קפיטולציות (זכויות שיפוט) על הנוצרים באימפריה העות'מאנית למלך צרפת פרנסואה הראשון. זכויות אלו אפשרו למיסיונרים ונזירים צרפתים לפעול במזרח התיכון והם נעזרו במארונים.

לקראת סוף המאה ה-16 שלח האפיפיור גרגוריוס ה-13 את הכומר ג'ובאני אליאנו אל המארונים וכתוצאה מפעולותיו יסד האפיפיור ב-5 ביולי 1584 מכללה מארונית ברומא ששגשגה עד למאה העשרים כמרכז להכשרת מלומדים ומנהיגים.

ב-1610 ייבאו הנזירים ממנזר אנטוניוס ה"קדוש" שבקוּזאייה אחד ממכבשי הדפוס הראשונים בארמית ובערבית שהותקן בעולם דובר הערבית. המנזרים של לבנון עתידים היו למלא תפקיד חשוב בתחיית התרבות הערבית של סוף המאה ה-19 כתוצאה מפיתוח גופנים לערבית כמו גם לסורית.

ב-1624 הוקם בלבנון סמינר שנוהל על ידי נזירים פרנציסקנים שנועד להכין פרחי כמורה מארונים ללימודים במכללה שברומא. המכללה המארונית הכשירה רבים ממנהיגי העדה הדתיים והחילונים של המארונים ורבים מבוגריה היו לפטריארכים. ב-1695 הקים הפטריארך סטפן השני את מסדר הנזירים המארוני הראשון.

בשנת 1638 הודיעה צרפת כי היא תגן על כל הקתולים בשטח האימפריה העות'מאנית ובכלל זה המארונים. על פי מדיניות זו חידשה צרפת הקתולית את הקשר עם המארונים, קשר שהלך והתהדק במאה ה-17 והגיע לשיאו במאה ה-18, עם התרחשותם של אירועים אחדים, ששילובם זה בזה מסמל עידן חדש בהתפתחותה של העדה המארונית.

המאה ה-18

שיאו של השינוי בעדה המארונית היה בשנת 1736, כאשר בסינוד שהתקיים בלבנון בראשותו של בוגר המכללה המארונית ברומא מונסיניור יוסף־סימון אסמאני הוחלט על איחוד מלא של הכנסייה המארונית עם הכנסייה הקתולית ברומא, תוך שמירה על אוטונומיה מסוימת:

  • זכותה למנות מתוך עצמה את העומד בראשה (אם כי המינוי הסופי נתון בידי הוותיקן).
  • זכותה להמשיך להשתמש בשפה הסורית העתיקה לצורכי תפילה.

פריחת המארונים במחצית הראשונה של המאה ה-18 יצרה גם התחדשות דמוגרפית וצפיפות אוכלוסין באזור צפון לבנון. החלה הגירה מארונית מצפון הר הלבנון בחזרה אל אזור השוף, בדרומו של הר הלבנון אשר היה נתון בלעדית לשלטונם של הדרוזים בעלי האדמות שהשתלטו עליו במאה ה-12 לספירה למרות שרוב האוכלוסייה שם הייתה ארמית מרונית. עם הגירת המארונים חזרה מצפון הר הלבנון לדרומו, התעוררה הבעיה העדתית של הר הלבנון, שהפכה להיות הבעיה של לבנון כולה, מאז ועד היום. השיפור במצבם הכלכלי והחברתי של המארונים הוליד דרישה למעמד פוליטי. המארונים שוב לא היו מוכנים לקבל כמובן מאליו את הסדר החברתי הפוליטי בהר, שביטא את עליונותם של הדרוזים על מי שאינם דרוזים, והדברים הוחרפו גם בשל ההתססה של המארונים על ידי מנהיגותם הדתית והרוחנית, בעיקר מסדרי הנזירים המארוניים.

בשנת 1788 עלה לשלטון בהר הלבנון המארוני בשיר שהאב כאמיר בשיר השני, ששלט תחילה כואלי של הר הלבנון תחת השלטון העות'מאני. מ-1822 היה בשיר בעל ברית של מוחמד עלי שליט מצרים ובסדרת קרבות הביס את הכוחות הדרוזים שתמכו בשלטון העות'מאני. בשיר גרם להאצה של שני תהליכים:

  • טיפוח המארונים על חשבון הדרוזים.
  • ההשפעה המערבית והלחצים על מאזני הכוח הפנימיים, שנמצאו ממילא בהתמוטטות עקב עליית המארונים.

המאה ה-19

כאשר התמוטט שלטונו של בשיר ב-1840, יחד עם השלטון המצרי, שוב עלתה על הפרק שאלת הר הלבנון. מ-1840 עד 1860, ניטשה מלחמת האזרחים הגדולה הראשונה של הר הלבנון, כאשר השיחים הפיאודלים הדרוזיים נאבקים נואשות לשמירת מעמדם מול עדה מארונית בעלת עדיפות מספרית, הנהנית מסיוע מערבי ובעלת יומרות תרבותיות ופוליטיות.

במלחמה זו ניצחו הדרוזים מבחינה צבאית ותומכיהם הערבים והטורקים, אבל המארונים ניצחו פוליטית. כגודל התבוסה הצבאית, כן נוצר אינטרס, בעיקר אצל צרפת הקתולית, להתערב למען המארונים. כוחות צרפתיים נחתו בביירות ב-1860 ושמו קץ להרג ההמוני והטיהור האתני במרונים ולאחר מכן בנוצרים אחרים באזור. לאחר מכן הואצה השגת הסדר פוליטי חדש בלבנון (בשיתוף מעצמות אירופיות אחרות), ששיקף הפעם את מעמדם הדומיננטי של המארונים בהר הלבנון. האוטונומיה של המארונים בהר הלבנון קידמה את התפתחות האזור בהשוואה לאזורים אחרים במזרח התיכון. בשנות הטבח עזרו היהודים לחלק מהמארונים שהסתתרו אצלם בביירות. הפטריארך הארמי מארוני הודה לראש קהילת יהודי ביירות על פועלם וסיועם בשנת 1937.

בעקבות התמוטטות הפיאודליזם שיעור יודעי קרוא וכתוב בעדה היה גבוה. כבר בסוף המאה ה-19 ניכרה השפעה אירופית-נוצרית חזקה ביותר, שתרמה לפיתוח מערכת חינוך לעילית כמו גם לשכבות החלשות. באמצע המאה ה-19 עזרו המרונים לרנסאנס הערבי ועזרו בפיתוח השפה הערבית במקום לפתח את שפתם הארמית דבר שהיסטוריונים מארונים מחשיבים כטעות הדומה לטעות של הקמת לבנון הגדולה. בעקבות חשש לטיהור אתני בתקופה העותמאנית ולחץ ערבי אסלאמי סביבתי כולל טבח המרונים הגדול ב-1860, ויתרו המארונים על שפת האם הארמית ולאומיותם, למען אג'נדה פאן-ערבית זרה, על מנת להתקרב ולהיות מקובלים על המרחב הערבי הסובב אותם. בשנים 1914-1860 התעצבה תודעתם של המארונים. לאחר קשיים, הפך ההר לטריטוריה כמעט בלעדית של המארונים. ייתכן שהדבר מסביר, במידה מסוימת, את נחישותם של המארונים להיצמד לשלטונם בלבנון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאה ה-20.

המאה העשרים

הגירה

בשעה שחלק מן המארונים נהנו מן היציבות, חלק אחר, שעייפו מן האלימות, בחרו להגר: מיעוטם למצרים, ורובם לצפון אמריקה ולדרום אמריקה. מעל ל-300 אלף איש עזבו את הלבאנט עד מלחמת העולם הראשונה, רובם נוצרים. על אף קשיי ההגירה, נחשבת כיום הקהילה הנוצרית הלבנונית למבוססת ולמשגשגת, כאשר יש יותר מארונים בארצות הברית ובדרום־אמריקה, בברזיל, במקסיקו, במערב־אפריקה ובאוסטרליה מאשר בלבנון עצמה. כמה מהלבנונים רכשו שם בינלאומי: המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (19311883), הזמרת פיירוז, לוחם זכויות הצרכנים רלף ניידר, והאדם העשיר בעולם קרלוס סלים, אליאס ג'יימס ח'ורי חתן פרס נובל לכימיה, פיטר מדאוור זכה בפרס נובל לרפואה, מיכאל דבגי אחד מחלוצי ניתוחי לב ואחרים. ההגירה איפשרה לעדה המארונית מסלול התפתחות חליפי.

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, בא הקץ להסדר האוטונומי של הר הלבנון, שכן האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז, גרמניה ואוסטרו-הונגריה, במלחמתן נגד מדינות ההסכמה, וביטלה הסדר שהושג בתיווכן של מעצמות מערב. השנים 1918-1914 היו קשות למזרח התיכון וללבנון ככלל ועל אחת וכמה להר הלבנון בפרט. בתקופה זו רעב המוני, מכת ארבה ושלוש שנים רצופות של בצורת, גרמו אסון דמוגרפי שהותיר את רישומו בעדה המארונית.

יצירת מדינת לבנון הגדולה

פטריארך מארוני ומספר בישופים ברומא (1906)
נוצרים מארונים בונים כנסייה בהר הלבנון בשנות ה-20

רבבות מתו ברעב ורבבות היגרו מלבנון אל מעבר לים. אולם אלה שנשארו בהר הלבנון היו נחושים בהחלטתם להיצמד לאדמתם ולהפיק את מירב התועלת מהשינויים הפוליטיים באזור, בעקבות מלחמת-העולם הראשונה. השינוי הגדול ביותר שהביאה מלחמת-העולם הראשונה למארונים היה הענקת המנדט על סוריה ועל לבנון לצרפת הקתולית, שהיטיבה עימם ואשר רבים מהם דיברו בשפתה והתחנכו במוסדות החינוך שהקימה. בידי המארונים שוב היה סיכוי לשחזר את מצבם בשנים 1914-1861, בתוספת מעצמה פטרונית. להיטותם זו של המארונים להבטיח את מעמדם בלבנון, הובילה אותם לביצוע שגיאה היסטורית גורלית נוספת: ב-1919 וב-1920 היו אלה המארונים שלחצו על צרפת להרחיב את המסגרת הטריטוריאלית של הר הלבנון וליצור את מה שמכונה כיום "לבנון הגדולה" במקום להקים מדינה לאומית ארמית מרונית ונוצרית בלבנון הקטן בעל הרוב הארמי מרוני שיכלה לשמור ולחדש את השפה הארמית של אבותיהם כמדוברת ולשמור על לאומיות וייחודם הארמי שכל ארמי ונוצרי נרדף במזרח יכול לקבל מקלט בה.

תפיסת המארונים התבססה על שתי הנחות-יסוד שגויות:

  • כי המחויבות הצרפתית כלפיהם, כפי שהייתה קיימת ב-1920, היא עובדה שאינה ניתנת לשינוי. הם סברו כי נגזר על צרפת להישאר עימם באזור במשך תקופה ארוכה ועליהם לנצל ככל האפשר את השותפות, כבר מראשיתה. הנחה זו הוכחה כבלתי-ריאלית, ככל שקרבו שנות ה-30 וה-40, שבעקבותיהן הסתלקה צרפת מהמזרח התיכון - והותירה את המארונים חשופים, לפחות חלקית, ללא הפטרון שכל-כך ייחלו לו.
  • כי ביכולתם לשלוט על אוכלוסיות בניגוד לרצונן. היסטוריון לבנוני כינה את הקמת לבנון המודרנית ב-1920 "החטא הקדמון": אוכלוסיות ואזורים שלא היו מארונים כלל ואפילו לא בהכרח נוצריים סופחו להר הלבנון המארוני ונאלצו להקים מדינה שהייתה אמורה להיות נוחה לאינטרס המארוני, כדי לאפשר לאלה האחרונים להתפשט מעבר להר הלבנון ולהגדיל את כוחם הכלכלי והפוליטי.

ללבנון סופחו:

  • אזור החוף, החל בטריפולי בצפון (עיר סונית גדולה), עבור בביירות (עיר שאינה מארונית) וכלה בצור ובצידון (ערים מוסלמיות - סוניות ושיעיות),
  • דרום-לבנון (אזור שיעי),
  • בקעת הלבנון (אזור שיעי),
  • צפון-לבנון, ממזרח לטריפולי (אזור סוני ונוצרי-אורתודוקסי).

בבת-אחת הפכו המארונים לעדה המהווה רק 30 אחוז מאוכלוסייתה של המדינה החדשה. ב-1920 החל תהליך שבו נשמטה לבנון מאחיזתם של המארונים, דווקא כאשר נראה היה להם שאחיזתם בארץ שהם רואים בה את מולדתם, מתהדקת והולכת.

אסכולות במדינת לבנון הגדולה

מ-1920 עד שנות ה-40, כל עוד היו הצרפתים באזור, התנהלה לבנון כשורה. האוכלוסייה המוסלמית, שלא רצתה בצרפתים ולא קיבלה את הדומיננטיות המארונית, רוסנה על ידי הצרפתים.

בשנות ה-30 החלה להסתמן השלמה של גורמים מוסלמיים מסוימים עם קיומה הנפרד של לבנון. אולם גם אלה הסכימו לקבל את הסטטוס-קוו החדש, בתנאי שהרוח שהקימה את לבנון הגדולה, לא תהיה דומיננטית עוד. משמע, שאם נגזר עליהם לחיות במדינה שיש בה עליונות מסוימת של הנוצרים, על עליונות זו להיות מוגדרת במערכת ממוסדת של הבנות בין הנוצרים לבין מי שאינם נוצרים, ואסור ללבנון להתנהל כהצגת-יחיד בניהולם של המארונים.

במקביל, התפתחו בקרב העדה המארונית אסכולות אחדות, כאשר כבר בשנות ה-20 וה-30 ברור היה לחלק מהמארונים, שייתכן כי הקמת "לבנון הגדולה" לא הייתה אלא מיקח-טעות. בין הראשונים להודות בטעות היה אמיל אדה, אחד האדריכלים הבולטים ביותר של תוכנית "לבנון הגדולה", שהפך ב-1936 לנשיא לבנון משך תקופה מסוימת, ולמשפחתו נותר מעמד חשוב בפוליטיקה המארונית והלבנונית עד עצם הימים הללו. מעיון בארכיונים החדשים שנפתחו לציבור עולה, כי אותו אמיל אדה פעל אצל הצרפתים לתיקון הטעות, לחזרה ל"לבנון הקטנה", אולם היה זה מאוחר מדי.

לעומת זאת, התפתחה אסכולה אחרת, שנושא דגלה בשנות ה-30 וה-40 היה השייח' בשארה אל-ח'ורי, מארוני בעל מעמד חשוב בהר הלבנון. על-פי אסכולה זו, אין המארונים יכולים לשלוט לבדם על לבנון, בוודאי לא כפי שחזו בטעות ב-1920, ובוודאי לא כאשר לקראת סוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 נראה בעליל כי צרפת עומדת לסיים את תפקידה ההיסטורי בלבנון. לפיכך, על המארונים להגיע להבנה עם האוכלוסייה המוסלמית שסביבם, שכן רק הבנה כזו תאפשר לקיים את לבנון כמדינה נפרדת. במילים אחרות, אמר השייח' בשארה אל-ח'ורי: "איננו יכולים להכות את העולם שמסביב, לכן כדאי לנו להצטרף אליו, בתנאים שישמרו על ייחודיותנו".

אסכולה נוספת, אשר לזרם שאימץ אותה הודבק בשנות ה-30 הכינוי "פיניקים צעירים", טענה שלבנון מהווה ישות לאומית נבדלת מסביבתה, בעלת מורשת משלה, המתייחסת לתקופה הפיניקית הקדומה. זאת ועוד: לבנון היא רצף היסטורי אחד, שהחל לפני זמן רב לפני הופעת הערבים והאסלאם, והמארונים הם בבחינת נטע זר לאוכלוסיות המתגוררות באזור. לפיכך, על המארונים לשתף פעולה עם מיעוטים שכנים שיש להם תחושה של בדלנות אתנית (בכלל זה, התנועה הציונית), נגד העולם הסובב אותם, שאינו מקבלם. הפיניקים הצעירים היו קבוצת אינטלקטואלים מצומצמת ובעלת השפעה. הם עדיין קיימים, בשם זה או אחר, בימינו. במקביל התפתחו בארצות במזרח-התיכון תנועות רעיוניות בעלות תפישת-עולם דומה לזו של הפיניקים: הפרעונים במצרים, הכנענים ("עברים צעירים") בארץ-ישראל, והמפלגה הסורית הלאומית, בעלת התפישה הפאן-סורית בלבאנט. הן הזרם של אדה והן "הפיניקים" קיימו מגע רצוף עם התנועה הציונית בארץ-ישראל[1].

בהתקרב סוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40, התבלטה האסכולה של שייח' בשארה אל-ח'ורי, הדוגלת בדו-קיום עם האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ובהתנערות מרוחה של "לבנון הגדולה", אף כי לא מגבולותיה, כפי שכבר עוצבו. אסכולה זו טענה, כי על המארונים לשלוט תוך-כדי השגת הבנה עם אחרים. כל הזרמים המארונים בלבנון יצרו קשרים טובים עם ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל והקהילות היהודיות בעולם מאז שנות השלושים. דאגתם הייתה לשמור על קיומם וחירותם בארצם והם ניסו לחפש מיעוטים אחרים נוספים בסוריה ועיראק שיוכלו להיות בני בריתם כמשקל נגד לרוב הערבי באזור. עדות לכך אפשר למצוא בארכיונים שונים בארץ שמעידים על תמיכת ארמים מארונים בזכות היהודית לבית לאומי ואף הברחה של יהודי אירופה וסוריה הנרדפים דרך לבנון אל עבר הגבול באמצעות מארונים שהתגוררו ביישובים בירעם וקלייעא. הייתה אפילו יחידה צבאית מרונית, "גב"ס" - גיוס בלתי סדירים, לא לגמרי צה"לית אבל קיבלה הדרכה, נשק ופקודות מקציני צה"ל ופעלה מאחרוי קווי האויב להברחת יהודים. הפטריארך הארמי מארוני ציין באחד הנאומים במהלך ביקורו בבית הכנסת בביירות: "היהודים הם לא רק אבותינו אלא גם אחינו, אבותיכם הם אבותינו, אנחנו בני אותו גזע ושפתנו הארמית ושפתכם העברית קרובות אחת לשנייה, אנו מתפללים שהבורא יציל את היהודים מהרדיפות באירופה ובפלשתינה". הארכיבישוף מובארק הוסיף וציין: "אני רוצה להבטיח לכם בני ישראל אשר גורשתם מאירופה ולא התקבלתם בפלשתינה שיש לנו ולכם מקום בלבנון ואנו פועלים אצל הרשויות (המנדט הצרפתי) להשגת מטרה זו. הארכיון הציוני, במחקר שלו על הארמים מארונים, מגדיר אותם בפירוש כאוכלוסייה ארמית ששמרה על לאומיותה ודתיותה מאז הפלישה הערבית במאה השביעית ומציין שיש קווי דמיון בין שני המיעוטים שכנראה ימשיכו לתרום אחד לשני גם בעתיד.

במלחמת השחרור כבש צה"ל את השטח כמעט עד נהר הליטני, לפי בקשת התושבים, אולם נסוג לאחר מכן. תוך כדי כך, גירש את תושבי בירעם המארונים מכפרם. יצחק בן צבי כתב על זה במכתב לבן-גוריון: "אין לי בעיה לעקור יישובים ערבים שנלחמו נגדנו אבל לעקור יישובים מרונים בגליל מבני בריתנו, זו טעות מדינית. אין הבחנה בין ידיד לשונא". בן-גוריון כתב ביומנו 3 שנים אחר כך במבצע לטרון: "היינו צריכים להשקיע במרונים. יש להם שורש היסטורי בלבנט ותרבות שונה משאר ליישובי הליגה".

עצמאות לבנון

לקראת סוף שנות ה-30 הועמדה על הפרק שאלת עצמאותה של לבנון, בעיקר בגלל החלטת הצרפתים ב-1936 להפסיק את המנדט שלהם בלבאנט ולהעניק עצמאות לעמים המקומיים. אמנם, ההסכם שצרפת חתמה עם סוריה ועם לבנון ב-1936 לא הביא עמו דבר, אך נוצרה בלבנון דינמיקה פנימית, שהחריפה את חילוקי-הדעות בין הנוצרים לבין מי שאינם נוצרים בעיקר בין המארונים והמוסלמים הסוניים בשאלה: מהי לבנון? האם תמשיך לבנון להתקיים כמדינה עצמאית, ואם כן - באלו תנאים? לא היה זה מקרה, אפוא, כאשר ב-1936 הוקמה תנועת הפלאנגות, שהפכה למפלגה מובילה אצל הנוצרים המארוניים. זרם זה טען, כי יש לשמור מכל משמר על קיומה של לבנון עצמאית, משום שרק כך יוכלו הנוצרים בכלל והמארונים בפרט לשמור על ייחודם. אולם גם הפלאנגות רצו לקיים את לבנון כחלק מדיאלוג או מדו-שיח עם שכניהם המוסלמיים.

במקביל לפלאנגות, הוקמו תנועות דומות בצד המוסלמי של המתרס. השם "פלאנגות" לא היה מקרי. בספרד פעלה באותה שנה תנועה פשיסטית בעלת שם זהה (מלחמת האזרחים בספרד הייתה אז בעיצומה), ואין ספק שפייר ג'ומאייל, מייסד הפלאנגות ומנהיגן עד מותו, הושפע מרעיונות פשיסטיים בארצות אחרות במזרח-התיכון. ואמנם ברנרד לואיס, היסטוריון של המזרח התיכון, כינה תקופה זאת בשם: "עידן החולצות".

מלחמת העולם השנייה

ב-1940 התרחש הרחק מאדמת לבנון מאורע בעל השלכה על ההיסטוריה המארונית: צרפת נכבשה על ידי הנאצים, והוקמה ממשלת וישי. צרפת, בעלת-הברית, הפטרון הגדול של המארונים, הפכה בעצמה למדינה כבושה. חולשתה זו חיזקה את הזרם של בשארה אל-ח'ורי, שכבר האמין קודם-לכן, כי המארונים טועים בהניחם את כל הביצים בסל אחד. הצרפתים הוסיפו לשלוט בלבאנט, אך ברור היה כי שלטון זה עומד להסתיים.

נוסחת האמנה הלאומית של לבנון

ב-1943 נמצאה נוסחה, "נוסחת האמנה הלאומית של לבנון", שאפשרה ללבנון להתקיים עד סוף שנות ה-60 כישות פוליטית יציבה יותר ממדינות ערביות רבות אחרות, על אף ריבוי הסיעות המתחרות. נוסחה זו התבססה ביסודה על ויתורים הדדיים: המארונים ויתרו, המוסלמים ויתרו, והוויתורים שנפגשו באמצע הדרך אפשרו למנהיגי העדות המרכזיות להקים את לבנון המודרנית.

המוסלמים הסכימו לכך, שלבנון תמשיך להתקיים כמדינה עצמאית, והנוצרים ייהנו מעדיפות בחלוקת עוגת השלטון ומסמכויות-יתר בתחומים מסוימים. ואילו המארונים קיבלו את העיקרון, שלבנון היא חלק מן העולם הערבי ואינה מחפשת את ישועתה מחוצה לו. יתרה מזאת, ללבנון אמנם יש צביון שאינו ערבי טהור, בגלל אוכלוסייתה הנוצרית, אולם לעובדה זאת לא תהיה משמעות פוליטית. וכך, כאשר הוקמה הליגה הערבית ב-1945-1944, הצטרפה אליה לבנון כחברה מייסדת. עם זאת, נקבע כי תובטח עצמאותה של לבנון ויובטח המשך קיומה הריבוני.

הרובד השני של הפשרה עסק בתחום השלטוני הפוליטי הפנימי: נשיא לבנון, למשל, התפקיד הבכיר ביותר על-פי החוקה, חייב להיות מארוני, הגם שתנאי זה אינו מופיע בחוקה, ואילו ראש הממשלה חייב להיות מוסלמי-סוני. התפקידים חולקו באופן מדויק, תוך מתן רוב לנוצרים המארונים ושאינם מארונים גם יחד-בפרלמנט הלבנוני. שילוב הנשיאות המארונית עם רוב מארוני בפרלמנט, הבטיח את המשך היתרון הפוליטי של המארונים בלבנון.

הכנסייה המארונית סט. לואי בעיר התחתית ליד כיכר פריז בחיפה

המאורעות של שנות ה-40 יצרו, בסופו של דבר, נוסחה שעד כה לא נמצא לה תחליף טוב יותר להמשך קיומה של מדינה לבנונית, המאפשרת למארונים בפרט ולנוצרים בכלל, לחוש ביטחון ויציבות בארצם. בעקבות הפשרה, נהנו המארונים מיתרון יחסי לעומת מעמדם בשנות ה-20. שוב לא הייתה כל סיבה לזהותם עם כוח חיצוני שנוא הם שלטו מתוקף הסכמה לאומית רחבה. היציבות התערערה כאשר היו חריגות מנוסחה זו או כאשר נעשו ניסיונות לבצע חריגות. גורמים שראו עצמם נפגעים, התקוממו נגד השינויים הכפויים ולא הסכימו לקבלם.

באמצע שנות ה-40 היו המארונים העדה הגדולה בלבנון, כ-300,000, ובמידה רבה עצבו את הצביון הלאומי שלה. עם זאת, רבים מהם היגרו, לאמריקה, שהפכה למרכז השני בגודלו של בני הקהילה המארונית כ-150,000. ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים. הכפריים ישבו בשלושה כפרים בלבד: כפר בירעם, גוש חלב, ומנסורה. העירוניים התרכזו בשלוש הערים הגדולות, רובם (3,500-4,000) בחיפה. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של האפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית[2].

שני תהליכים שהתרחשו בשנות ה-50 וה-60 גרמו לערעור היציבות בלבנון.

  • יחסו של העולם הערבי ללבנון בשנות ה-50. כוח פוליטי חדש החל להתגבש בעולם הערבי: הלאומיות בהתגלמותה הפאן ערבית נוסח נאצר. לאוכלוסייה המוסלמית בלבנון הייתה מטען זיקה חזקה ללאומיות הערבית, אולם השלטון המארוני בלבנון בשנות ה-50, לא הגיב בהתאם לציפיותיהם של חלק גדול מהמוסלמים. הוא המשיך באוריינטציה המערבית ברמה של מדיניות-החוץ הלבנונית, ולא הסכים להשתלב במבנה הפוליטי שנאצר ביקש להקים. בקרב מוסלמים רבים התעורר תסכול מכך שבעתות מבחן לאחד מיסודותיה של האמנה הלאומית, מגיבים המארונים תגובה המעוררת סימן שאלה חדש ביחס ללאומיותם.
  • בשנות ה-50, ואפשר שגם בשנות ה-60, חל בלבנון שינוי חברתי-כלכלי, שהפך את אמנת 1943 למסמך מיושן. השתנתה המערכת הפנימית של האיזונים בין העדות בלבנון, בעיקר בגלל תנועות דמוגרפיות פנימיות, כמו למשל, עלייתם של המוסלמים השיעיים לדרגת העדה הגדולה ביותר בלבנון והמשך מגמת ירידתם היחסית של המארונים בסך-כל אוכלוסיית לבנון. וכל שהתרחבה רמת הציפיות של אותן שכבות, וככל שגבר תסכולן מביצועי הממשל על שאינו מקדיש משאבים לפתרון בעיותיהם, כן תפחה חבית אבק השרפה. ב-1958 הופיע "נפץ" בדמות ההשפעה המצרית, בעיקר לאחר איחוד סוריה ומצרים בראשית 1958. כעבור שלושה חודשים פרצה מלחמת אזרחים לבנונית נוספת, אף כי מאד קצרה. שנים אחדות לאחר מכן, פרצה מלחמת האזרחים הגדולה. הגורם הפעם היו הפלסטינים, שביססו את אחיזתם בחלקים שונים של לבנון, תוך-כדי הסתמכות על אוכלוסייה פלסטינית ועל גורמים נוספים בחברה הלבנונית שמצאו לעצמם אפיק ביטוי בדמותו של כוח חיצוני, אשר ביקש לערער את הסטטוס-קוו שהושג בסיוע האמנה הלאומית בלבנון.

לבנון שקעה במלחמת אזרחים ממושכת, שממנה יצאו המארונים חלשים יותר. הביטוי העיקרי לשקיעה זו של המארונים ניכר בהגירה: מארונים רבים נוספים, כ-400-300 אלף איש, נטשו את לבנון בדרכם למדינות שמעבר לים. כיום מהווים המארונים בלבנון 23 או 22 אחוז בלבד מהאוכלוסייה. ועבורם זו טרגדיה.

גם מלחמת שלום הגליל לא הביאה עימה שינוי מבחינת המארונים: כגודל הציפיות של מארונים רבים מהמלחמה, כך גם גדול אכזבתם מתוצאותיה: המארונים עדיין מאמינים כי לבנון שלהם, אך יותר ויותר מתברר, שאמונה זאת מיושנת ובלתי-ריאלית. יתרה מזאת: השלכות מלחמת "שלום הגליל" אף החמירו את הפיצול בשורות העדה המארונית, פיצול המוצא ביטוי באלימות פנים-עדתית בהיעדר הנהגה מרכזית מלוכדת. ברור גם לרוב המארונים, שפטרון חיצון אינו בנמצא לאחר שישראל זנחה את לבנון.

הכנסייה המארונית

ערך מורחב – הכנסייה המארונית

הכנסייה המארונית היא כיום חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה-12 נהוג לכלול את הכנסייה המארונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת). היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).

בראש הכנסייה עומד הפטריארך המארוני של אנטיוכיה שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז. ב-1965 מינה האפיפיור פאולוס השישי קרדינל מארוני ראשון.

תפוצה

קיימות הערכות שונות על מספר המארונים בעולם. האומדנים נעים בין מיליון וחצי ל-7.5 מיליון. מספר המארונים החי בלבנון כיום מוערך בין 640,000 ל-850,000 והם מהווים כ-23% מהאוכלוסייה[דרושה הבהרה]. בסוריה חיים כ-40,000 מארונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מארוני המדבר ערבית בניב מארוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמארונים שהתלוו לצלבנים.

קהילה מארונית של כ-6,700 אנשים מתקיימת בגליל, כולל קהילה מארונית משמעותית ותיקה הקיימת בגוש חלב, בת כ-1,000 נפש. כ-2,000 מהמארונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.

קהילות נוספות נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מארונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המארונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המארונים בקהילות הקתוליות המקומיות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דורית שילה, צפרא טבא, אחי ואוחתי: הארמית הסורית מנסה לקום לתחייה, באתר הארץ, 29 במרץ 2010
  2. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 123.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0