מרגריט מפרובאנס

מרגריט מפרובאנס
Marguerite de Provence

לוחית זיכרון למלכה מרגריט מפרובאנס
לידה	טירת בריניול, רוזנות פרובאנס
בן זוג	לואי התשיעי, מלך צרפת (1234–1270)

מרגריט מפרובאנס (בצרפתית: Marguerite de Provence;‏ 1221 – 20 בדצמבר 1295) הייתה מלכת צרפת בנישואיה ב-1234 למלך לואי התשיעי.

מוצאה

מרגריט נולדה באביב 1221 בטירת בריניול , רוזנות פרובאנס (צר'), כבכורה בארבע בנותיו של רמון ברנגר החמישי, רוזן פרובאנס , וביאטריס מסבויה (צר') . אחיותיה של מרגריט היו כולן למלכות. אלינור נישאה להנרי השלישי, מלך אנגליה. סנסיה, או סנשיה , נישאה לאחיו של הנרי השלישי מלך אנגליה, ריצ'רד, רוזן קורנוול לימים מלך גרמניה. ביאטריס , הצעירה באחיות, נישאה לאחיו של לואי התשיעי, שארל מאנז'ו, לימים מלך נאפולי וסיציליה.

נישואיה

ב-1233 שלחה בלאנש, אימו של מלך צרפת לואי התשיעי, את אחד מנאמניה לפרובאנס במסגרת היריבות עם רוזנות טולוז, אבל גם כדי לפגוש את מרגריט הצעירה, שנודעה ביופייה ובעיקר בחסידותה הדתית, ולקדם את השידוך שיקשור את רוזנות פרובאנס לכתר צרפת. טקס נישואיהם של מרגריט בת ה-13 ולואי בן ה-20 התקיים ב-27 במאי 1234, ולמחרת היום הוכתרה מרגריט כמלכת צרפת. שני הטקסים נערכו בקתדרלה של העיר סנס.

הנישואין לא התנהלו על מי מנוחות בעיקר בשל מעורבותה המתמדת של חמותה בלאנש בחיי בנהּ. בלאנש נקראה תמיד "המלכה" (regina), ואילו מרגריט כונתה "המלכה הצעירה" (juvenis regina). בלאנש נהגה בכלתהּ ביד רמה. לאחר החתונה שילחה את דודיה של מרגריט וסילקה את משרתיה שליוו אותה מינקות. לעדות ז'אן דה ז'ואנוויל, הביוגרף של לואי התשיעי, "המלכה בלאנש נהגה במלכה מרגריט בקשי-לב מאין כמוהו, היא לא יכלה לשאת שבנה יבלה בחברת אשתו ומנעה אותו מכך ככל שיכלה." במותה של בלאנש ב-1252 התבקש ז'אן דה ז'ואנוויל לבוא לנחם את המלכה מרגריט "שהתאבלה מרה". הוא הטיח בפניה את תמיהתו: "שהרי שנאת את האישה שמתה יותר מכול, ועתה הנך מתאבלת ככה?" והיא השיבה "שלא בשל מות המלכה בכתה כי אם בשל ייסוריו של המלך..."

במסע הצלב השביעי

מרגריט ליוותה את בעלה במסע הצלב השביעי, שיצא לדרך באוגוסט 1248, ואליה הצטרפה אחותה ביאטריס, רעייתו של שארל מאנז'ו, אחי המלך, שאף הוא השתתף במערכה. מסע הצלב נחל ניצחון בכיבוש עיר הנמל המצרית דמייטה ביוני 1249, אך הפך לאסון בנפילת המלך ואנשיו בשבי הממלוכים בקרב פארסכור ב-6 באפריל 1250. בנסיבות אלה מילאה המלכה מרגריט את מקומו בהנהגת המסע. בכך הייתה לאישה הראשונה שעמדה בראש מסע צלב. הכרוניקן ז'אן דה ז'ואנוויל מספר על אירועים הממחישים את גבורתה של מרגריט אחרי נפילת בעלה בשבי הממלוכים. היא שכנעה את מפקדי הכוחות של הפיזאנים והגנואזים, שביקשו לעזוב את המערכה, להישאר במקומם. כמו כן פעלה בנחרצות להבטיח אספקת מזון לנוצרים המקומיים בדמייטה. כדוגמה לגבורתה מספר ז'ואנוויל שהמלכה ביקשה מהשומר על חדרה שיבטיח כי להרוג אותה ואת עוּבּרהּ אם העיר תיפול בידי הסרצנים. מרגריט פעלה לגיוס כופר הנפש שנדרש כדי לפדות את המלך, והוא שוחרר במאי 1250. שרידי צבאו חזרו לצרפת, והוא הפליג לעכו, בירת ממלכת ירושלים.

בארבע השנים הבאות שהה לואי התשיעי בארץ ישראל ודאג לחידוש הביצורים של עכו, קיסריה יפו וצידון. בתקופה זו הביאה מרגריט לעולם שלושה מילדיה: ז'אן טריסטן (צר'), שנולד ב-1250 בדמייטה, פטר , שנולד ב-1251 בעתלית, ובלאנש שנולדה ב-1253 ביפו. המשפחה הפליגה מעכו באפריל 1254 והגיעה לחופי צרפת מקץ כחמישה חודשים.

במלכותה

המלכה האֵם בלאנש מתה ב-1252, ומרגריט, לא עוד "המלכה הצעירה" אחרי שובה מהמזרח, לא נמנעה מהתערבות בענייני המדינה. מנהיגותהּ במהלך מסע הצלב במצרים הקנתה לה מוניטין והיא נתבקשה מדי פעם לגשֵר בין יריבים. מרגריט, לצד אחותה אלינור, פעלה לשיפור היחסים בין מלך צרפת לבין מלך אנגליה. בכך הוכשרה הקרקע לגיבוש חוזה פריז מ-1259 שהסדיר את יחסי מלך צרפת ומלך אנגליה אחרי מאה שנות יריבות בין הקאפטינגים לפלנטג'נטים.

אחרי מות בנה הבכור לואי ב-1260 שכנעה מרגריט את בנהּ פיליפ להבטיח בשבועה שיסכים עם פטרונותה עד שימלאו לו שלושים, ללא קשר לגיל שבו יירש את כתר המלוכה. כשהמלך גילה את דבר השבועה הוא ביקש מהאפיפיור אלכסנדר הרביעי לבטל את תוקפהּ בטענה שהוא לא אישר אותה, והאפיפיור נענה לו. בכך בא לקיצו ניסיונה להידמות לחמותהּ בלאנש מקסטיליה. בצאתו ב-1270 למסע הצלב שממנו לא יחזור סירב המלך להעניק למלכה את סמכויות העוצרוּת כמצופה. במותו של המלך ובהמלכת בנם פיליפ הייתה מרגריט למלכה האֵם. בשנים הבאות התמקדה בתביעותיה להשבת זכויותיה בפרובאנס, עד כדי איום בגיוס צבא. ב-1280 הושג הסדר בהתערבות האפיפיור ניקולאוס השלישי. בערוב ימיה הקדישה מרגריט את חייה למעשי צדקה ופרשה מחיי החצר כשעלה נכדהּ פיליפ "היפה" ב-1285 לכס המלוכה בצרפת.

מרגריט מתה ב-20 בדצמבר 1295 בגיל 74 במנזר האחיות הקלריסיות בפריז ונקברה סמוך לבעלה, אם כי לא לצידו, בבזיליקת סן-דני, כנסיית הקבורה של מלכי צרפת.

צאצאיה

למלכה מרגריט ולמלך צרפת היו אחד-עשר צאצאים. ראשונת ילדיהם הייתה בתם בלאנש שנולדה ב-1240, כשש שנים אחרי חתונתם, ומתה בילדותה. אחריה נולדה בתם איזבלה , שתהיה למלכת נווארה. ראשון הבנים היה לואי שנולד ב-1244 ומת בנעוריו. בתקופה שבה שהה מלך צרפת בארץ ישראל כיהנה המלכה האֵם בלאנש כעוצרת הממלכה, ואחרי מותה ב-1252 שימש לואי בן השמונה כעוצר בחסות דודיו עד שובו של המלך לצרפת ב-1254. כשנה אחרי שבא לעולם נולד אחיו פיליפ, שיהיה למלך צרפת במות אביו ב-1270. בנם ז'אן מת סמוך ללידתו ב-1248. הבן ז'אן טריסטן נולד בדמיאטה שבמצרים ב-1250. ז'אן טריסטן ימות ב-1270 במהלך מסע הצלב השמיני בתוניסיה. אחריו נולדו פייר ובלאנש שתינשא לאינפנטה של ממלכת קסטיליה. בתם מרגריט נולדה סמוך לשובם של המלך והמלכה מהמזרח ותהיה לדוכסית בראבנט. צעיר הבנים, רובר, רוזן קלרמון בנישואיו לביאטריס מבורגונדי , יהיה לאבי שושלת בית בורבון. בת הזקונים אנייס תהיה לדוכסית בורגונדיה.

לקריאה נוספת

• ז'אן ז'ואנוויל, חיי לואי ה"קדוש" (עברית: שולמית שחר), ירושלים: הוצאת כרמל, 2011

• Edgard Boutaric, "Marguerite de Provence, son caractère, son role politique”, Revue de Questions Historiques 3 (1867), pp. 417–458
• Gérard Sivéry, Marguerite de Provence: Une reine au temps des cathédrales, Paris, Fayard, 1987, מסת"ב 978-2-213-64782-1
• Christiane Gill, Marguerite de Provence: épouse de Saint Louis, mére de Phiipp III, Paris: Pygmalion, 2006, מסת"ב 102756400009
• Jacques le Goff, Saint Louis (Transl. by Gareth E. Gollrad), Notre Dame University Press, 2009, pp. 594-599, מסת"ב 978-0-268-03381-1
• W.C. Jordan, "Marguerite of Provence", in: R.K. Emmerson (ed.), Key Figures in Medieval Europe: An Encyclopedia, Routledge, 2013, pp. 448–449, מסת"ב 978-1-136-77519-2

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרגריט מפרובאנס בוויקישיתוף

• מרגריט מפרובאנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עץ המשפחה של מרגריט מפרובאנס (בצרפתית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37827629מרגריט מפרובאנס