מצעד האיוולת
| כריכת המהדורה הראשונה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ברברה טוכמן |
| שפת המקור | אנגלית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1983 |
| מספר עמודים |
מהדורה ראשונה - 477 מהדורה שנייה - 581 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה |
מהדורה ראשונה - הוצאת מעריב מהדורה שנייה - הוצאת כתר |
| תאריך |
מהדורה ראשונה - 1986 מהדורה שנייה - 2015 |
| תרגום | יוסף אשכול |
מצעד האיוולת (במקור באנגלית: "The March of Folly") - ספרה רב ההשפעה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן, המנתח כמה דוגמאות היסטוריות למדינאות אווילית, בעיקר את מדיניות האפיפיורים שקדמו לרפורמציה, את מדיניות הבריטים בטרם עצמאות ארצות הברית ואת מדיניות האמריקנים בוייטנאם. הספר פורסם ב-1983.
לאחר תרגום הספר הפך הביטוי "מצעד האיוולת" למונח שגור בשפה העברית, ומשמש לעיתים כל אחד מהצדדים בוויכוח מדיני-פוליטי כי פעולותיו של הצד השני הן בגדר "מצעד איוולת".
חלקי הספר
מבוא
בפרק המבוא סוקרת טוכמן בקצרה שורה של התרחשויות היסטוריות שלדעתה ניתן להגדירן כאוויליות במובהק.
טוכמן מנתה שלושה תנאים "על מנת שמדיניות תהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה":
- חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה, ולא בראייה שלאחר מעשה. בהקשר זה היא מצטטת היסטוריון אשר אמר: "אין דבר פחות הוגן מאשר לדון את אנשי העבר לפי מושגי ההווה".
- חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט.
- המדיניות היא מדיניותה של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד.
"כשל שלטון שנעשה בידי מלך או רודן יחיד שכיח מדי ואישי מכדי שיהיה ראוי למחקר כוללני".
עם זאת, היא מתייחסת גם לכמה אירועים שאינם עומדים בכל שלושת תנאיה. הראשון שבהם, שבו האיוולת הייתה החלטתו של שליט יחיד, הוא תנ"כי: החלטת רחבעם שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו: ”אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים” (מלכים א', פרק יב' פסוק יא). התוצאה הייתה פילוג ממלכת ישראל וממלכת יהודה. התנהגות אחרת של רחבעם הייתה אולי מונעת את מנת הסבל שהייתה חלקו של עם ישראל מאז.
בהמשך מתייחסת טוכמן למונטסומה, שליט האצטקים, שהתעקש לפתוח את השערים לכובש הלבן ולא להילחם בו, מתוך אמונה שבואו מהווה את חזרת האליל קצלקואטל.
מקרה איוולת אחר שסוקרת טוכמן בקצרה הוא רדיפת הפרוטסטנטים בצרפת בידי המלכים הבורבונים.
מלחמות העולם מספקות לטוכמן שתי דוגמאות נוספות. שתיהן קשורות להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. גם הגרמנים ב-1916 וגם האימפריה היפנית ב-1941 נקטו מדיניות יהירה וחסרת זהירות שקוממה עליהם את המעצמה של העולם החדש. הגרמנים החליטו לפתוח במלחמת צוללות בלתי מוגבלת, והיפנים החליטו לתקוף בפרל הארבור.
לגבי התקיפה בפרל הארבור היא כותבת:
- "יפן לא העלתה בדעתה כי ההשפעה של התקפה על פרל הארבור עשויה להיות לא הרס המוראל, אלא איחוד העם למלחמה. חלל ריק מוזר זה בהבנה נבע ממה שאפשר לכנות בשם בורות תרבותית, שהיא לעיתים אחד ממרכיבי האיוולת".
מנגד מעלה על נס טוכמן כמה שליטים, החל מסולון איש אתונה, פריקלס, כמה מקיסרי רומא, קארל הגדול, פרידריך השני, אליזבת מלכת אנגליה, ובעיקר את מקימיה של ארצות הברית. במידת מה של פטריוטיות אמריקאית כותבת טוכמן:
- "מן הראוי שנזכור את האבות המייסדים כתופעה שיש בה כדי להביאנו לידי הערכה רבה יותר לגבי יכולתו של האדם, גם אם דוגמתם נדירה ואין בה כדי לשמש בסיס לציפיות נורמליות".
לטובה מציינת טוכמן גם את מדיניות המנצחים במלחמת העולם השנייה כלפי הארצות הכבושות.
היא חותמת באזכור "המקרה הנדיר ביותר של מהפך - זה של שליט המכיר בכך שמדיניות מסוימת איננה משרתת את האינטרס העצמי ומעז להסתכן בשינויה ב-180 מעלות". בעיניה זו החלטתו של אנואר סאדאת לכונן יחסי שלום בין מצרים לישראל.
איוולת טרויה
את החלטתם של הטרויאנים להכניס את סוס העץ לעירם רואה טוכמן כאבטיפוס לאיוולת מדינית. היוונים העמידו פנים כאילו צבאם עזב את שערי העיר והותירו אחריהם סוס עץ, ועליו כתובת שלפיה הוא מוקדש לאלילה אתנה. הטרויאנים, שראו בסוס חיה קדושה, החליטו להכניסו למקדש שבעירם. בתוך אותה מתנה כביכול, הסתתרו הלוחמים היוונים.
לפי האגדה, לא השתכנעו אנשי טרויה בקדושתו של הסוס אלא כאשר, את הכוהן שניסה להטיל בה ספק, טרפו נחשים כבירים שהופיעו פתאום. הופעת הנחשים מקורה בכך ש"נחרץ גורלה של טרויה להיהרס". טוכמן כותבת:
- "אנו יכולים לפרש זאת בכך שבאנושות, בדמותם של אזרחי טרויה, טבועה ההתמכרות לנקוט מדיניות המנוגדת לאינטרס העצמי".
עם זאת, מסכמת טוכמן:
- "למרות האזכורים התכופים המצויים באפוס לכך שגורלה של טרויה נחרץ מראש, לא הגורל אלא הבחירה החופשית היא שהביאה את הסוס אל תוך העיר הבצורה. "הגורל", כדמות באגדה, מייצג את התגשמות ציפיותיו של האדם מעצמו".
בנושא הסוס הטרויאני מודה טוכמן כי איננו עומד בכללים שהיא עצמה קבעה: אין זו מדיניות של דורות פוליטיים רבים, אלא מעשה נקודתי. אך האיוולת שבהכנסתו לעיר היא כה גדולה, לטענתה, שאין מנוס אלא לציינה.
איוולת האפיפיורים ברנסאנס
בזבזנותם של האפיפיורים ברנסאנס, שחיתותם הבלתי מוסווית ורדיפת העינוגים שלהם משתקפת באמרה המיוחסת לאפיפיור ליאו העשירי: "אלוקים נתן לנו את האפיפיורות - הבה ונהנה ממנה".
שחיתותה של הכנסייה התבטאה גם בהפצת כתבי מחילה, ובשימוש ציני ברצונם של בני העם הפשוטים להקל על ייסורי קרוביהם שבכור המצרף. כתבי המחילה היו אלה שבסופו של דבר הביאו לכינון תנועת הרפורמה בידי מרטין לותר.
לדעת טוכמן גילו האפיפיורים אדישות ועיוורון מוחלטים להתמרמרות ההולכת וגוברת. הם לא היו מסוגלים לשנות את המערכת הרקובה, ולא היה בכך פלא, שכן היא זו שהולידה אותם.
אשליה נוספת שליוותה את האפיפיורים הייתה אי הפגיעות. הם לא שיערו שיש דבר מה היכול לכנסייה, שבמשך דורות כה רבים הביסה כל קריאת תִּגָּר.
איוולת הבריטים באמריקה
ממשלות בריטיות שונות ניהלו מדיניות נפסדת ועקבית שבסופו של דבר הובילה לאובדן המושבות באמריקה ולעצמאות ארצות הברית.
השאלה המרכזית הייתה האם לפרלמנט הבריטי יש זכות להטיל מיסים על המושבות. "אין מיסוי ללא ייצוג", טענו האמריקנים, שלא שלחו ללונדון צירים. על מזבח סכסוך זה הקריבה בריטניה את שליטתה בעולם החדש, שהייתה חשובה לה לאין ערוך יותר מאשר כסף.
את שורש האיוולת מוצאת טוכמן ביהירות ובהתנשאות. האמריקאים נראו למנהיגי בריטניה כאספסוף ולא כיריבים שווים. גנרל בריטי אחד כתב: "האמריקאים הם בדרך כלל הכלבים המלוכלכים ביותר והפחדניים הנקלים ביותר שאתה יכול להעלות בדעתך". טוכמן סבורה שהערכה מעליבה זו נבעה פשוט מהופעתם החיצונית המרושלת.
לסיכום, היא תוהה:
- "האם, לו היו שריו של ג'ורג' השלישי אחרים מכפי שהיו, אפשר היה להגיע למעמד או צורה כלשהם של איגוד בין בריטניה ואמריקה, וכך היה נוצר כוח טרנס אטלנטי בעל עוצמה אדירה, שהיה מרתיע יריבים ואולי חוסך לעולם את המלחמה הגדולה של 1914–1918 ואת המלחמות הבלתי פוסקות שבאו בעקבותיה".
איוולת האמריקאים בווייטנאם
כבר בתקופה שאחרי תום מלחמת העולם השנייה, שבה סייעו האמריקאים לצרפתים לשוב ולהשתלט על הודו סין, מוצאת טוכמן איוולת. לדעתה, במקום לקדם קולוניאליזם שעבר זמנו, מוטב היה אילו האמריקאים היו תומכים בתנועת העצמאות, על אף זיקתה הקומוניסטית.
הזדמנות לחמוק מהשליטה בווייטנאם הייתה לאמריקאים אחרי משבר הטילים בקובה. היוקרה שרכשו בעימות זה, שממנו יצאו כשידם על העליונה, יכולה הייתה לאפשר להם השלמה מכובדת עם הישגי הקומוניזם במזרח אסיה.
אל תוך הביצות הצעיד את אמריקה לינדון ג'ונסון, שהיה סבור שאובדן וייטנאם יכול להוביל למלחמת עולם שלישית, אם מוסקבה ופקינג יעמדו על חולשתה של ארצות הברית. בתקופת ריצ'רד ניקסון אמנם הסתיימה מלחמת וייטנאם, אך לא לפני שארצות הברית יזמה גם פלישה לקמבודיה, מוסיפה אש על המדורה הבוערת של התנגדות הציבור.
כפי שזלזול בלאומיות האמריקאית הצעירה הביאה את הבריטים לנקיטת צעדי איוולת מאתיים שנה קודם לכן, כך זלזול בווייטנאמים היה שורש המפלה של ארצות הברית במלחמתה הכושלת ביותר. "אין גבול לאירוניה של ההיסטוריה", כותבת טוכמן.
בנוסף, הייתה הפרזה גדולה בהערכת שרידותו וכושרו של הדרום. בשל תווית "לוחמי החופש" שהודבקו לו, לאור התנגדותו לקומוניזם, תלו בו האמריקאים תקוות שאינן מציאותיות. האמריקאים גם הגזימו בהערכת חשיבות המערכה כולה. טוכמן מצטטת גנרל אשר פסק כי: "לא היה צורך בכושר חזון רב כדי להבין כי שום אינטרס חיוני אמיתי של ארצות הברית איננו מעורב". איוולת נוספת אשר כמעט תמיד מעורבת בכל מחדל היא אשליית היעדר הפגיעות, שהייתה כל כך דומיננטית גם במפלתם של האפיפיורים לפני התנועה פרוטסטנטית.
לסיכום מזכירה טוכמן את אטימות המוחין, הסירוב להסיק את המשתמע מסימנים שליליים, אשר עומד בבסיס כל כך הרבה מעשי איוולת. היא מצטטת את דבריו של ג'ורג' אורוול בספרו "1984":
- "עצר פשע היא הסגולה להיעצר, כאילו באינסטינקט, על ספה של כל מחשבה מסוכנת. היא כוללת את היכולת לא לתפוס אנלוגיות, לא להבחין בשגיאות לוגיות, לא להבין את הטיעונים הפשוטים ביותר, ולהיות נרגז בגלל כל שרשרת מחשבות העלולות להוביל לכפירה".
ביקורת על התאוריה של טוכמן
פרופסור עודד בלבן מאוניברסיטת חיפה מעביר בספרו Politics and Ideology ביקורת על גישתה של טוכמן. על פי בלבן, טוכמן עצמה נופלת בכשל חריף שהוא הנחת המבוקש - היא מניחה מראש מה היו המטרות אותן נועדה להשיג ההתנהלות המדינית ובכך היא מסמנת מראש את כישלונה של מדיניות זו. אולם, לטענת בלבן, אין ביכולתנו לדעת מה היו המטרות אותן שאפו מנהלי המדיניות להשיג. לכן טיעון האיוולת של טוכמן הוא טיעון ריק, שכן הוא נועד לשפוט בדיעבד את נשואי המחקר ופוטר אותנו מלברר מדוע ננקטה המדיניות שננקטה. כלומר טיעון האיוולת, אליבא דבלבן, הוא טיעון של עצלות מחשבתית. בלבן טוען עוד כי טוכמן נופלת בכשל שהיא עצמה הגדירה - בחלק מהניתוחים שלה היא מניחה שהתוצאות השליליות של מעשה היו ידועות בזמנו, גם במקרים שזה לא בהכרח כך. כמו כן, הוא מבקר את טיעון ה"מדיניות של קבוצה" בטענה שלקבוצה אין מדיניות אלא רק לאינדיבידואלים, ועל כן במקרה זה השלם אינו סכום חלקיו שכן בתוך הקבוצה יכולים להיות אינטרסים מנוגדים לגמרי.
לקריאה נוספת
- מצעד האיוולת מאת ברברה טוכמן (תרגום: יוסף אשכול). הוצאת ספרית מעריב.
קישורים חיצוניים
- עופרה עופר אורן, "מצעד האיוולת": מדוע הספר מעורר מחשבות מפחידות, בבלוג "סופרת ספרים", 21 במרץ 2017
24932652מצעד האיוולת