מסע ההצלה במזחלות הכלבים באלסקה
מסע ההצלה במזחלות הכלבים באלסקה היה מבצע העברה של תרופה לדיפתריה באמצעות מסע שליחים של מזחלות כלבים לאורכה של טריטוריית אלסקה של עשרים נהגי מזחלות וכ-150 כלבי מזחלות לאורך 674 מילים (1,085 ק"מ) במשך 5 ימים וחצי ב-1925, ובכך הצילו את העיירה הקטנה נום ואת הקהילות סביבה מלפתח מגפת דיפתריה.
הן נהגי המזחלות והן הכלבים שהשתתפו במבצע הונצחו כגיבורים במדיום החדש אז, הרדיו, וזכו לכותרות בעיתונים בכל רחבי ארצות הברית. בלטו, הכלב המוביל במזחלת שעשתה את קטע המסע האחרון לפני נום, נודע ככלב המפורסם ביותר בעולם באותה תקופה לאחר רין טין טין, והפסל שלו הוא יעד תיירותי פופולרי הן בסנטרל פארק שבניו יורק והן במרכז העיר אנקורג' שבאלסקה, אך היה זה צוותו של הכלב טוגו שגמע את רובם של הקטעים המסוכנים ביותר של הנתיב ועבר את המרחק הגדול ביותר מכל הצוותים, 260 מילים (420 ק"מ), בעוד שצוותו של בלטו עבר מרחק של 55 מילים (89 ק"מ). פרסום המסע סייע לדרבן את המערכה למען ההתחסנות בארצות הברית שצמצמה באופן דרמטי את האיום של המחלה.
רקע גאוגרפי
נום שבאלסקה שוכנת כשתי מעלות מדרום לחוג הארקטי. בעוד שגודל אוכלוסייתה ירד משיא של 20,000 תושבים במהלך הבהלה לזהב בתחילת המאה ה-20,[1] היא עדיין הייתה ב-1925 העיירה הגדולה ביותר בצפון אלסקה עם אוכלוסייה של 455 ילידים ו-975 מתיישבים ממוצא אירופאי.[2]
מחודש נובמבר ועד חודש יולי הנמל של החוף הדרומי של חצי האי סיוארד שלחוף ים ברינג היה חסום בקרח ובלתי נגיש לספינות. הקשר היחידי לשאר חלקי העולם במהלך חודשים אלו היה נתיב אידיטרוד (אנ'), שהתמשך לאורך 938 מילים (1,510 ק"מ) מנמל סיוארד שבדרום, חצה כמה רכסי הרים ואת רובה של אלסקה הפנימית ועד לעיירה נום. באלסקה ובאזורים תת-ארקטים אחרים, הדרך העיקרית לקבלת דואר וצרכי אספקה חיוניים ב-1925 היו מזחלות כלבים. עשור לאחר מכן נעשו המטוסים אמצעי מרכזי לתעבורה במהלך חודשי החורף.
פרוץ המגפה
בחורף 1924–1925, היה קרטיס וולש הרופא היחידי בנום. הוא וארבע אחיות עבדו בבית החולים מיינרד קולומבוס הקטן ושירתו את תושבי העיירה וסביבותיה. לאחר שמצא שפג תוקפו של כל מלאי התרופה נגד דיפתריה של בית החולים, הורה וולש לחדשו.[3] על אף זאת, משלוח התרופה לא הגיע לפני סגירתו של הנמל עקב חסימתו בקרח.[4] עד האביב הבא לא הייתה אפשרות לקבל משלוח נוסף.[5]
בדצמבר 1924, ימים ספורים לאחר שהספינה האחרונה הפליגה מהנמל, טיפל וולש בכמה ילדים שאצלם הוא אבחן לראשונה דלקת גרון או דלקת שקדים. בתחילה הוא שלל אפשרות של דיפתריה. בשל אופייה המדבק של המחלה, ציפה וולש למצוא יותר תסמינים בקרב בני המשפחה של הילדים או אצל תושבים נוספים בעיירה, ולא כמה מקרים בודדים.[4] בשבועות הקרובים, לאחר שמספר המקרים גדל וילד בן ארבע נפטר - שלא הייתה ביכולתו של וולש לבצע בו נתיחה שלאחר המוות - הוא החל להיות מודאג יותר ויותר בנוגע לאפשרות של דיפתריה.[6]
באמצע חודש ינואר, איבחן וולש באופן רשמי את המקרה הראשון של דיפתריה אצל ילד בן שלוש שנפטר שבועיים בלבד לאחר שחלה לראשונה.[4] ביום המחרת, כאשר התגלו אצל ילדה בת שבע אותם תסמינים של דיפתריה, ניסה וולש להזריק לה מהתרופות שפג תוקפן כדי לבדוק אם עדיין תהיה להן השפעה, אך הילדה נפטרה כמה שעות לאחר מכן.[7] מתוך הבנה שהמגפה ממשמשת ובאה, פנה וולש לראש עיריית נום, ג'ורג' מיינרד כבר באותו ערב כדי לכנס ישיבת חירום של מועצת העיר. המועצה הכריזה מיד על הטלת הסגר. ביום המחרת, 22 בינואר, שלח וולש מסרים באלחוט לכל הערים המרכזיות באלסקה כדי להזהיר אותם מפני הסכנה לבריאות הציבור. הוא גם ביקש סיוע משירות בריאות הציבור (אנ') בוושינגטון די. סי.:
כמעט אין מנוס ממגפת דיפתריה כאן. יש לי צורך דחוף במיליון יחידות של תרופה נגד דיפתריה. שליחה בדואר היא האפשרות ההעברה היחידה. העברתי כבר בקשה לנציב הבריאות בטריטוריות לקבלת התרופה. יש כ-3,000 ילידים לבנים במחוז.[4]
על אף ההסגר, אובחנו עד לסוף ינואר 20 מקרים מאומתים של דיפתריה ולפחות 50 נוספים בסיכון. ללא התרופה, היה צפוי שבקרב האוכלוסייה באזור הסובב את העיר של כ-10,000 תושבים, שיעור התמותה עלול יהיה להגיע לכמעט 100 אחוזים.[4] מגפת השפעת הספרדית הכתה באזור ב-1918 וגרמה לשיעור תמותה של כ-50 אחוזים בקרב אוכלוסיית הילדים של נום ושל 8 אחוזים בקרב כלל אוכלוסיית הילדים של אלסקה. יותר מ-1,000 איש נפטרו בצפון-מערב אלסקה, וכ-2,000 בכל רחבי הטריטוריה.[3] רובם של הנפטרים היו מקרב אוכלוסיית הילידיים של אלסקה שלהם לא הייתה חיסוניות לשתי המחלות.[8]
פתרון הבעיה
בישיבה של מועצת הבריאות שהתקיימה ב-24 בינואר, הציע מארק סאמרס, המפקח הראשי של שדות הזהב המאוחדים של האמון (Hammon Consolidated Gold Fields) על עריכת מסע של מזחלות כלבים תוך שימוש בכמה צוותים. מסע אחד יצא מהעיר נננה (אנ') שהייתה הנקודה הקרובה ביותר לנום שאליו הגיעה מסילת הרכבת של אלסקה (אנ'), והמסע השני יצא מנום עצמה כדי שהשניים יפגשו בערך באמצע הדרך בעיירה נולטו (אנ'). באופן רגיל ארך המסע מנולטו לנום 30 יום. וולש העריך שהתרופה תחזיק שישה ימים בלבד בתנאים הקשים של המסע. אחד מעובדיו של סאמרס, נהג המזחלות הנורווגי לאונרד ספלה, נבחר לנהל את המסע הלוך ושוב באורך 630 מילים (1,014 ק"מ) מנום לנולטו ובחזרה. כבר קודם לכן הוא ערך את המסע הזה בזמן שיא של ארבעה ימים, ניצח במרוץ אלסקה (All Alaska Sweepstakes) שלוש פעמים, ונודע בשל יכולתו האתלטית ויחסי הקרבה שלו עם כלבי ההאסקי הסיבירים שלו. הכלב המוביל שלו, טוגו (אנ') בן ה-12, נודע גם הוא בכושר מנהיגותו, באינטליגנציה שלו וביכולותיו לחוש בסכנה.[3]
מיינרד הציע להטיס את התרופה באמצעות מטוס. ב-1925 הייתה התעופה עוד בראשית דרכה, ומזג האוויר החורפי הקשה של אלסקה הפך את המטוסים לאמצעי שלא ניתן היה להסתמך עליו. כמה טיסות ניסוי התקיימו בשנה הקודמת בין פיירבנקס לבין מק'גראת' (אנ') כדי לבדוק כמה ניתן להסתמך על מטוס בתנאי החורף הקשים. טיסת הניסוי הארוכה ביותר הייתה באורך של 260 מילים (420 ק"מ), פחות מהמרחק הנדרש להגיע מנננה לנום. יותר מכך, המטוסים היחידים שפעלו באלסקה ב-1925 היו שלושה מטוסים דו-כנפיים מיושנים, שבמהלך החורף פורקו. בנוסף, תא הטייס הפתוח שלהם והמנועים שלהם שקוררו במים הפכו אותם לבלתי מתאימים למסע. אף על פי שהאפשרות של טיסה הייתה אמורה להיות מהירה יותר, ההצעה לשלוח את התרופות בטיסה נדחתה על ידי מועצת הבריאות. תחת זאת הם החליטו פה אחד על ביצוע המסע במזחלות כלבים. ההחלטה הובאה לידיעתו של ספלה עוד באותו ערב והוא החל מיד בהכנות למסע.
שירות בריאות הציבור של ארצות הברית איתר מלאי של 1.1 מיליון יחידות תרופה בבתי חולים בחוף המערבי שניתן היה להעביר אותם לסיאטל ומשם לשלוח אותם לאלסקה. הספינה הבאה שתצא צפונה לא הייתה אמורה להגיע לסיאטל עד 31 בינואר, ומשם המסע לסיוארד היה אמור להמשך שישה עד שבעה ימים. בכל אופן, ב-26 בינואר אותרו 300,000 יחידות תרופה שנשכחו בבית החולים באנקורג'. המשלוח נארז בבקבוקוני זכוכית, שנעטפו בשמיכות מרופדות, שהוכנסו לגליל מתכת שמשקלו הכולל היה 9 ק"ג.[9] בהוראתו של מושל הטריטוריה, סקוט בון, התרופות נשלחו מידית לנננה והגיעו לשם ביום המחרת. אף אל פי שמשלוח זה לא היה מספיק כדי לחסל את המגפה, 300,000 היחידות הללו יכלו להאט את התפשטותה עד להגעתו של משלוח גדול יותר.
רמת הקור בפנים אלסקה הייתה אז בשיא של עשרים שנה בשל מערכת של לחץ אוויר גבוה שהגיעה מהאזור הארקטי. בפיירבנקס הטמפרטורות הגיעו ל-46 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. מהירות הרוחות הגיעה ל-40 קמ"ש, וכל אלו גרמו לשלג לכסות את דרום-מערב אלסקה ("ידית המחבת") בשכבה בעובי של עד שלושה מטרים. המסע בים היה מסוכן ובכל רחבי פנים הארץ הושבתו כל אמצעי התחבורה. יותר מכך, שעות האור המוגבלות צמצמו את משך הזמן האפשרי לטיסה.
המסע
אורכו הכולל של נתיב הדואר בין נננה לבין נום היה 674 מילים (1,085 ק"מ). הוא חצה את פנים אלסקה השומם, עבר לאורכו של נהר טננה לאורך 137 מילים (220 ק"מ) עד לכפר טננה הניצב על מפגש הנהר טננה עם נהר יוקון, ולאחר מכן המשיך לאורך היוקון 230 מילים (370 ק"מ) עד לקלטג. משם עבר הנתיב 90 מילים (137 ק"מ) מערבה דרך מעבר קלטג עד ליישוב יונלקליט שעל חוף מצר נורטון. משם המשיך הנתיב 208 מילים (335 ק"מ) צפון-מערבה סביב לחוף הדרומי של חצי האי סיוארד ללא ההגנה מפני סערות וסופות שלגים, כולל 42 מילים (68 ק"מ) שמשתרעים על משטחי הקרח של ים ברינג.
וולצר יצר קשר עם טום פרסון, נציג של החברה המסחרית הצפונית, שהחזיקה בחוזה העברת הדואר בין פיירבנקס לבין יונלקליט. באמצעות שיחות טלפון ומברקים קיבלו נהגי המזחלות הוראות להתייצב בתחנות הדרך שלהם. נושאי הדואר זכו להערצה בטריטוריה, והם היו נהגי המזחלות הטובים ביותר באלסקה. רובם של נהגי המזחלות בפנים אלסקה היו אתבסקים, צאצאים ישירים של נהגי המזחלות המקוריים.
נהג המזחלת הראשון במסע היה "ביל הפרא" שאנון, שקיבל לידיו את מארז התרופות בתחנת הרכבת של נננה ב-27 בינואר בשעה 9 בערב. על אף הטמפרטורות שהגיעו ל-46 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, עזב שאנון מיד את התחנה עם תשעה מכלביו בהובלתו של הכלב בלאקי. הטמפרטורות המשיכו לרדת, והצוות נאלץ להיכנס למי הנהר הקרים בשל הריסתו של הנתיב על ידי סוסים.
אף על פי שהוא התנהל בריצה קלה לצד המזחלת כדי להתחמם, פיתח שאנון היפותרמיה. הוא הגיע למינטו בשעה 3 לפנות בוקר של 28 בינואר, כשחלקים מפניו היו שחורים מכוויית קור. הטמפרטורות הגיעו אז ל-52 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. לאחר שהוא חימם את מארז התרופות באמצעות אש ונח במשך ארבע שעות, השאיר שאנון במקום שלושה כלבים והמשיך עם האחרים. שלושה מהכלבים שנשארו במקום מתו זמן קצר לאחר ששאנון שב אליהם. ממינטו המשיך שאנון בדרכו לטולובנה.
נהג המזחלת הבא היה דן גרין, שהמשיך מטולובנה למנלי הוט ספרינגס. הטמפרטורות התחממו ל-30 מעלות פרנהייט מתחת לאפס (34 מעלות צלזיוס מתחת לאפס), אך מהירות הרוח הייתה 32 קמ"ש. ממנלי הוט ספרינגס המשיך עד ללייק פיש נהג המזחלות ג'וני פולגר. את חלקו במסע הוא עשה בלילה בזמן סביר. פולגר, שהיה יליד אתבסקי, מסר את התרופות לסאם ג'וזף בפיש לייק קאבין. ג'וזף, בן שבט הטננה, בן 35, עם צוות של 7 כלבי אלסקן מלמוט, תיעד טמפרטורה של 38 מעלות צלזיוס מתחת לאפס ועשה את הדרך מלייק פיש לטננה בשעתיים ו-45 דקות, שם הוא חבר למשפחתו ולטיטוס ניקולאי בבוקרו של 29 בינואר.
טיטוס ניקולאי, יליד אתבסקי, יצא מטננה בדרכו לקלנדס, מרחק של 34 מילים (55 ק"מ), שם פגש את דייב קורנינג. קורנינג המשיך עם מזחלתו מקלנדס לבקתת תשעת המילים, מרחק של 24 מילים (39 ק"מ), שם הוא חבר לאדגר קלנד, נהג מזחלות של שירות הדואר של ארצות הברית, שפגש בקוקרינס, מרחק של 30 מילים (48 ק"מ), בהארי פיטקה, תושב המקום. פיטקה עשה את הדרך מקוקרינס לרובי, מרחק של 30 מילים (48 ק"מ) נוספים, עם צוות של שבעה כלבים בנתיב שמצבו היה טוב. את מסעו הוא עשה לאחר רדת החשיכה וחבר לביל מק'קרי ברובי. מק'קרי המשיך במסע עד לויסקי קריק, מרחק של 28 מילים (45 ק"מ), לשם הוא הגיע בערך בשעה 10 בלילה עם צוות הכלבים שלו שמנהיגו היה הכלב פרינס. הטמפרטורות הגיעו ל-40 מעלות פרנהייט מתחת לאפס (40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). בויסקי קריק פגש מק'קרי באדגר נולנר בן ה-21, שהמשיך בדרך למקום מגוריו גלנה, מרחק של 24 מילים (39 ק"מ) עם שבעת כלביו כשהכלב המוביל היה דיקסי בן ה-8.
לפנות בוקר ב-30 בינואר חבר אדגר נולנלר לאחיו ג'ורג', שהמשיך בדרך להר בישופ. ככל הנראה הוא המשיך עם צוות הכלבים של אחיו ועשה מרחק של 18 מילים (29 ק"מ). מהר בישופ המשיך במסע צ'ארלי אוונס עד לנולאטו, מרחק של 30 מילים (48 ק"מ). אוונס, אתבסקי למחצה בן 21, עזב את הר בישופ בשעה 5 בבוקר. הטמפרטורות הגיעו ל-64 מעלות פרנהייט מתחת לאפס (53 מעלות צלזיוס מתחת לאפס), והוא הגיע לנולאטו בשעה 10 בבוקר לאחר שעשה את הדרך עם תשעת כלביו. מנולאטו המשיך במסע נושא הדואר טומי "פסטי" פסטון, בן שבט הקויוקוק, בנתיב ישר יחסית, והוא עשה את קטע הדרך של 36 מילים (58 ק"מ) עד לקלטג בשלוש שעות וחצי, קטע הדרך המהיר ביותר בכל מסע התרופות לנום.
מקלטג המשיך במסע ג'ק "ג'קסקרו" ניקולאי, אתבסקי קטן קומה שנודע בכוחו הבלתי רגיל. במהלך מסעו, שהתנהל בחלקו בלילה, הוא רץ לצד המזחלת כדי להקל על משקלה עד שעבר את רכס קטלג. משם הוא המשיך במורד הדרך לנורטון סאונד. הוא הגיע למקום הקרוי מקלט האישה הזקנה בשעה 9:10 בערב לאחר שעשה קטע דרך קשה של 40 מילים (64 ק"מ). ממקלט האישה הזקנה המשיך בדרך ויקטור אנגיק, יליד אסקימוסי עם 11 כלביו. לאחר שעשה דרך של 34 מילים (55 ק"מ), הוא הגיע לאונלקליט בשעה 3:30 לפנות בוקר ב-31 בינואר. כעת היו התרופות במרחק של 207 מילים (331 ק"מ) מנום.
את המשך הדרך עשה מיילס גונאנגנן שעבר דרך של 40 מילים (64 ק"מ) עם שמונת כלביו עד לשקטוליק. משם היה אמור להמשיך במסע הנרי איבנוף. כחצי מייל לאחר שיצא משקטוליק, נאלץ איבנוף לעצור כדי לטפל בקטטה שפרצה בקרב קבוצת הכלבים שלו. תוך כדי כך הוא הבחין בלאונרד ספלה שהגיע עם צוות כלבי ההאסקי סיבירי שלו מהכיוון השני והעביר לו את מטען התרופות.
ספלה יצא מוקדם יותר מנום עם צוות של 20 כלבים, שבראשם הכלבים טוגו ופריץ. את חלק מהכלבים הוא השאיר בזוגות בכמה תחנות דרכים כדי שישמשו כתגבורת לצוותים שעשו את דרכם לנום. כוונתו של ספלה הייתה להגיע עד לנולטו ושם לקבל את מטעם התרופות, אך הוא לא לקח בחשבון שנהגי המזחלות עשו את דרכם במהירות מהירה מהמתוכנן. לאחר שיצא מאייזק פוינט שבצדו הצפוני של מפרץ נורטון באותו בוקר, הוא עבר 43 מילים (69 ק"מ) עד שחבר לאיבנוף. הוא הפנה את כלביו לאחור והמשיך בחשיכה כשהטמפרטורות הגיעו ל-30 מעלות פרנהייט מתחת לאפס (34 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). ספלה הסתכן ועבר על שכבת הקרח שמעל הים בין קייפ דנביג לבין פוינט דקסטר בסופה מסמאת עיניים. חוש הריח של הכלב טוגו אפשר להם להישאר בנתיב ולהגיע לנקודת העצירה שלהם בחוף הצפוני של מפרץ נורטון. ספלה האכיל את הכלבים וחימם את מטען התרופות, מתוך תקווה שהסופה תיחלש. בשעה מוקדמת בבוקרו של 1 בפברואר, כשהרוחות לא שככו, הוא הגיע לתחנת הדרכים דקסטר שבקולובין כשכלביו מותשים לחלוטין.
בסך הכול עבר ספלה מרחק של 91 מילים (145 ק"מ), זאת בנוסף ל-170 המילים (272 ק"מ) מנום לשקטוליק, שם הוא פנה לאחור לאחר שקיבל מאיבנוף את מטען התרופות. בכך מסתכם כל המסע של ספלה ב-261 מילים (417 ק"מ), המרחק הארוך ביותר שעשה כל אחד מנהגי המזחלות בכל המסע.
בגולובין מסר ספלה את מטען התרופות לצ'ארלי אולסון שהמשיך עד לבלאף, מרחק של 25 מילים (40 ק"מ), עם שבעת כלביו כשהכלב המוביל היה ג'ק. עוד קודם לכן יצא אולסון מגאנר קאסן בדרכו לגולובין כדי להמתין לספלה. הוא יצא מגולובין בשעה 15:15 ב-1 בפברואר כשהטמפרטורות עמדו על 30 מעלות פרנהייט מתחת לאפס (34 מעלות צלזיוס מתחת לאפס) והרוחות נשבו במהירות של 64 קמ"ש. הרוח החזקה אילצה אותו לסטות מדרכו, ובשל כך הוא עצר ועטף את כל אחד מהכלבים בשמיכה. שניים מהכלבי סבלו מקור עז במפשעותיהם. אולסון הגיע לתחנת הדרכים בשעה 19:30 והפתיע את גונאר קאסן, שסבר שאולסון יעצור כדי להמתין לשוך הסופה.
קאסן נשלח עם צוות של 13 כלבי גיבוי של ספלה מנום לבלאף כדי להמתין למשלוח התרופות. בראש צוות הכלבים היו הכלבים בלטו ופוקס. הודעה נשלחה לכפר סולומון עם הוראה לקאסן להמתין שם במהלך הסופה. בשל חומרת הסופה, החמיץ קאסן את הדרך לכפר ובלטו הוביל אותם בנתיב הראשי דרומה. כאשר הם חצו את מישור בוננזה, התהפכה המזחלת בגלל הרוח ומטען התרופות נפל ממנה. לאחר שחיפש בחשכה כשהוא זוחל על ברכיו וידיו, איתר קאסן את המטען והמשיך בדרכו. זמן קצר לאחר השעה 2:00 לפנות בוקר הוא הגיע לנקודת העצירה סייפטי. נהג המזחלת אד רוהן, שהיה אמור לעשות את קטע הדרך האחרון לנום, ישן בסייפטי והמתין שם לקאסן. קאסן החליט לא להעיר את רוהן מתוך ידיעה שהזמן הנדרש להכין את הכלבים ואת המזחלת יעכב את המסע, והמשיך ב-21 המילים (33 ק"מ) האחרונים במסע. בשעה 5:30 של 1 בפברואר הוא הגיע לנום.
אף אחד מבקבוקוני התרופות לא נשבר ובצוהרי היום הם כבר היו מוכנים להזרקה. בסך הכל עברו כל נהגי המזחלות מסע של 674 מילים (1,085 ק"מ) ב-127 שעות וחצי, במהירות שנחשבה לשיא עולמי, במסע שנעשה כולו בטמפרטורות של מתחת לאפס בתנאי מזג אוויר קשים ורוחות עזות. כמה מהכלבים איבדו את חייהם במהלך המסע.
המסע המקביל
מרגרט קארן מבית הדרכים סולומון נדבקה במחלה, מה שהעלה את החששות שהמחלה עלולה הייתה להתפשט משם לקהילות אחרות. מטען התרופות של ה-1.1 מיליון יחידות יצא מסיאטל ב-31 בינואר ורק ב-8 בפברואר הוא היה מוכן להעברה באמצעות מזחלות כלבים. וולש ביקש שמחצית ממטען זה תישלח באמצעות מטוס מפיירבנקס. בבוקר המחרת נערכה טיסת ניסוי. יחד עם יועץ הבריאות שלו הגיע המושל בון למסקנה שמספר מקרי הדיפתריה בנום ירד, והשהה את החלטתו, אך ההכנות כבר היו בעיצומם. צי ארצות הברית השיט שולת מוקשים מסיאטל צפונה וגיס הקשר של צבא ארצות הברית הצטווה להדליק מדורות כדי לסמן למטוסים את הדרך.
ב-3 בפברואר נמצא שמטען 300,000 היחידות שהועבר במסע המזחלות עדיין יעיל מבחינה רפואית והושגה שליטה על המגפה. מקרה מוות שישי, שככל הנראה לא היה קשור למחלת הדיפתריה, דווח בהרחבה כהתפרצות חדשה של המחלה. מטען התרופות מסיאטל הגיע על סיפון הספינה "אדמירל ווטסון" ב-7 בפברואר. במענה ללחצים, אישר המושל בון שמחצית מהמטען תועבר בדרך האוויר. ב-8 בפברואר החל המסע להעברת המחצית הראשונה של המטען השני של התרופות באמצעות מזחלות כלבים, בעוד שהמטוס לא הצליח להניע בשל שסתום רדיאטור שבור שגרם למנוע להתחמם. ביום המחרת לא עלה בידי הצוות להניע את המטוס, ומשימת ההטסה בוטלה.
במסע המזחלות השני השתתפו רבים מנהגי המזחלות שלקחו חלק במסע הראשון וגם בו הם נתקלו בתנאי דרך קשים. אד רוהן הגיע עם המטען לנום במקטע הדרך האחרון שארך 90 מילים (140 ק"מ) בסופת שלגים וסיים את המסע ב-15 בפברואר.
אחרית דבר
במגפת הדיפתריה בנום הגיע מספר מקרי המוות הכולל ל-5 עד 7 מקרים, אך וולש העריך שהיו ככל הנראה מאה מקרים נוספים לפחות בקרב אוכלוסיית האסקימוסים. לילידים היה מנהג לקבור את הילדים הנפטרים מבלי לדווח לרשויות. ב-1926 אובחנו מספר מקרים נוספים, אך הם טופלו בקלות באמצעות מטען חדש של תרופות.
כל משתתפי המסע קיבלו מכתבי הערכה מהנשיא קלווין קולידג', והסנאט של ארצות הברית הפסיק את דיוניו כדי לציין את האירוע. כל אחד ממשתפי המסע הראשון קיבל מדליית זהב מחברת H. K. Mulford. ראש עיריית לוס אנג'לס העניק את מפתח העיר בצורת עצם לכלב בלטו בכניסה לבניין העירייה. שחקנית הראינוע מרי פיקפורד הניחה זר על צווארו של הכלב. שירים ומכתבים מילדים נשלחו ומסעות גיוס תרומות ספונטניים התנהלו בכל רחבי הארץ.
גונאר קאסן וצוותו הפכו לידוענים וסיירו ברחבי החוף המערבי מפברואר 1925 ועד פברואר 1926, ואפילו כיכבו בסרט של 30 דקות שנקרא "המרוץ של בלטו לנום". במהלך ביקור של בלטו בסנטרל פארק בניו יורק ב-15 בדצמבר 1925, הוסר הלוט מעל פסל של בלטו, מעשה ידו של הפסל פרדריק רות'. בלטו ושאר הכלבים היו חלק ממופע שוליים וחיו בתנאים קשים עד שהוצלו על ידי ג'ורג' קימבל, שארגן מסע התרמה של ילדים בקליבלנד, אוהיו. ב-19 במרץ 1927 זכו הכלבים לקבלת פנים של גיבורים כאשר הם הגיעו לביתם הקבוע בגן החיות של קליבלנד. בשל גילו, הורדם בלטו ב-14 במרץ 1933, בגיל 14. גופתו פוחלצה והושמה בתצוגה במוזיאון הטבע של קליבלנד.
באוקטובר 1926 יצא ספלה עם טוגו ועם שאר כלביו למסע מסיאטל לקליפורניה, ולאחר מכן במסע דרך המערב התיכון עד לניו אינגלנד ובמהלכו משך את תשובת ליבם של המונים. הם הופיעו במדיסון סקוור גארדן הישן במשך 10 ימים, וטוגו קיבל מדליית זהב מרואלד אמונדסן. בניו אינגלנד התמודד צוותו של ספלה בתחרויות רבות וניצח את צוות כלבי הצ'ינוק המקומיים של ארתור וולדן. ספלה נכנס לשותפות עם אליזבת מ. ריקר בפולנד, מיין, שם רבים מכלביו עברו לחיי פרישה והשתתפו בתוכנית הריבוי של כלבי המזחלות הסיבירים, כולל טוגו שהעמיד צאצאים רבים. ספלה נהג לבקר את טוגו, והיה לצידו כאשר הוא הורדם ב-5 בדצמבר 1929, בגיל 16. לאחר מותו של טוגו, דאג ספלה לפחלוצו וכיום הכלב מוצג בתיבת זכוכית במוזיאון אדיטרוד שבואסילה, אלסקה.
אף אחד מנהגי המזחלות האחרים לא זכה לתשומת לב דומה, אם כי לזמן מה יצא "ויילד ביל" שאנון עם בלאקי למסע הופעות. באופן כללי התעלמו כלי התקשורת מנהגי המזחלות הילידים, שרק הם לבדם ביצעו כשני שלישים מהמסע. לדבריו של אדגר קלנד, "הייתה זו התרחשות יום יומית ככל שהדבר נגע לנו".
אירועי הנצחה
מסע המזחלות סייע להאצת חקיקתו של חוק קלי (אנ'), שהתקבל ב-2 בפברואר 1925. החוק התיר לחברות תעופה פרטיות לקבל חוזי העברת דואר. טכנולוגיית התעופה השתפרה תוך עשור, ובאלסקה הופעלו נתיבי דואר אוויר. מסע העברת הדואר האחרון באמצעות מזחלות כלבים פרטיות התקיים ב-1938, ותחנת הדואר האחרונה למזחלות כלבים נסגרה ב-1963. מזחלות הכלבים נותרו פופולריות ברחבי החלק הפנימי של אלסקה עד שכמעט והופסק השימוש בהן עם כניסת אופנועי השלג בשנות ה-60. מזחלות הכלבים זכו לתחייה מחודשת כענף ספורט בשנות ה-70 עם עליית הפופולריות של מרוץ המזחלות של נתיב אידיטרוד.
מרוץ מזחלות הכלבים של אידיטרוד, שעובר מרחק של יותר מ-1,000 מילים (1,600 ק"מ) מאנקורג' לנום, מקיים מסורות רבות הקשורות למסע העברת התרופות לנום. נהג המזחלות של כבוד בשבעת המרוצים הראשונים היה לאונרד ספלה. אחרים מבין משתתפי המסע, כולל "ויילד ביל" שאנון, אדגר קלנד, ביל מק'קרי, צ'ארלי אוונס, אדגר נולנר, הארי פיטקה, והנרי איבנוף, זכו גם הם לכבוד זה. במרוץ של 2005 זכה לכבוד ג'ירדס וינתר בקסטר, השורד הידוע האחרון של המגפה של 1925.
שחזור של המסע התקיים ב-1975 ונמשך שישה ימים יותר בהשוואה למסע של 1925, כמעט פי שניים. רבים מהמשתתפים במסע השחזור היו צאצאים של עשרים המשתתפים המקוריים. ב-1985 שלח הנשיא רונלד רייגן מכתבי הערכה לצ'ארלי אוונס, אדגר נולנר וביל מק'קרי, האחרונים מבין משתתפי המסע שנותרו אז בחיים. אדגר נולנר היה אחרון משתתפי המסע שנותר בחיים, והוא נפטר ב-18 בינואר 1999.
בתרבות הפופולרית
מסע מזחלות הכלבים באלסקה הונצח בתוצרי תרבות שונים. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הוקסם המורה והסופר הצ'כי פרנטישק אומלקה מהסיפור, וב-1946 יצא לאור ספרו "מסע" (בצ'כית Štafeta). כאספרנטיסט נלהב, תרגם אומלקה בעצמו את ספרו לאספרנטו ולאחר מכן תורגם הספר לגרמנית, הולנדית, פריזית, איסלנדית, סינית ויפנית. קיימת גם גרסה באנגלית לספר שפורסמה תחת הכותר Relay.
ב-1976 סופר סיפור המסע בספר "המרוץ נגד המוות: הסיפור האמיתי של הצפון הרחוק" (Race against Death: A True Story of the Far North) פרי עטו של סופר הילדים הנודע סימור רייט, שהוצג ב-1978 בפרק של סדרת טלוויזיה לספרות ילדים של רשת PBS.
סרט האנימציה בלטו משנת 1995 מבוסס בחלקו על אירועי המקטע האחרון של מסע המזחלות, אף על פי שכל הדמויות בסרט ובעלילות המשנה, למעט בלטו, הן פרי הדמיון.
דיווח מפורט על האנשים והאירועים הקשורים למסע המזחלות, כולל סיפורם של נהגי המזחלות הילידים וסיפורן של האחיות המקומיות שטיפלו בחולים ובמתים במגפה, הובא בספר שיצא לאור ב-2003, "המילים הקשוחים: סיפור הגבורה של הכלבים והאנשים במרוץ נגד המגפה" (The Cruelest Miles: The Heroic Story of Dogs and Men in a Race Against an Epidemic), פרי עטם של גיי ולני סולסברי.
ב-2013 התמקד סרט תעודה בשם "חסימה בקרח - סיפור הכלבים הגדול ביותר שסופר אי פעם" (Icebound – The Greatest Dog Story Ever Told) באירועי המסע ובאירועים שבאו אחריו.
"המרוץ הגדול באלסקה" (The Great Alaskan Race), סרט משנת 2019, מבוסס על מרוץ המזחלות.
הסרט "טוגו" (Togo), שיצא לאור באותה שנה, הופק על ידי חברת וולט דיסני והופיע לראשונה בדיסני+.
מחלוקות
קיימות מחלוקות רבות בנוגע לחלקו של בלטו במסע המזחלות ובנוגע לפסל שלו בסנטרל פארק.[10] נהג המזחלות הבכיר, לאונרד ספלה, עבר מסע של 170 מילים (270 ק"מ) מנום מזרחה עד לפאתי שקטוליק, שם הוא פגש את איבנוף (להפתעתו, שכן הוא היה אמור לעשות את כל הדרך עד לנולטו ולשוב לבדו בחזרה), לקח את ההובלה, ושב לאחור במסע של 91 מילים (146 ק"מ), ובסך הכל עבר מסע של 261 מילים (420 ק"מ) באחד מקטעי הדרך המסוכנים והקשים ביותר בכל המסע. לאחר מכן הוא העביר את מטען התרופות לצ'ארלי אולסון. אולסון המשיך במסע של 25 מילים (40 ק"מ) לבלאף, שם הוא העביר את התרופות לגונאר קאסן. קאסן היה אמור להעביר את המטען לרוהן בפורט סייפטי, אך רוהן ישן וקאסן החליט להמשיך כל הדרך לנום. בסך הכול, עברו קאסן ובלטו מסע של 53 מילים (85 ק"מ).[10] קאסן טען שהוא החליט להמשיך בדרכו בגלל שהוא לא ראה אורות בבקתה בה ישן רוהן והוא לא רצה לבזבז זמן נוסף, אך רבים, כולל רוהן עצמו ונהגי מזחלות אחרים, טענו שהחלטתו לא להעיר את רוהן נבעה מרצון לגרוף לעצמו ולבלטו את התהילה.
לדבריו של נהג המזחלת של טוגו, לאונרד ספלה, שגם היה בעליו של בלטו, בלטו היה כלב שהוא השאיר מאחור כאשר הוא יצא לדרך. הוא גם טען שהכלב המוביל של קאסן היה למעשה כלב בשם פוקס, אך העיתונאים מהתקופה סברו שבלטו היה שם שנקלט יותר בכותרות העיתונים. לא קיים שום תיעוד שספלה עשה שימוש בבלטו במרוצים לפני 1925, וספלה עצמו ציין שבלטו "מעולם לא היה בצוות מנצח". בשל העובדה שתצלומים וקטעי סרטים של קאסן ובלטו שצולמו בנום נוצרו מחדש לאחר הגעתם ברגע שהשמש זרחה, קיימות עדיין השערות בנוגע לתפקידו של בלטו ככלב המוביל, או בנוגע להגזמה שנוצרה בקשר לכך לצורכי התקשורת.
פסלו של בלטו בסנטרל פארק (אנ') נוצר בדמותו של בלטו, אך בפסל הוא נראה עונד את הפרסים שהוענקו לטוגו. הכתובת על הפסל היא, "מוקדש לרוח הבלתי ניתנת לשליטה של כלבי המזחלות שהריצו את התרופות לאורך 600 מילים על קרח נוקשה, דרך מים בוגדניים, דרך סופות ארקטיות, מנננה להצלתה של נום המוכה". בשנותיו האחרונות, ספלה היה שבור לב מהאופן שהתהילה עברה לבלטו. מבחינתו, טוגו היה הגיבור האמיתי של מסע המזחלות. ב-1960 אמר ספלה:
מעולם לא היה לי כלב טוב יותר מטוגו. הסיבולת, הנאמנות והאינטיליגציה שלו לא יכלו להיות טובות יותר. טוגו היה הכלב הטוב ביותר שנע בנתיבי אלסקה.[11]
כתבת המגזין טיים קתי סטיינמיץ, סבורה גם היא שטוגו היה כלב המזחלות הגדול בכל הזמנים. במסע המזחלות, היא כתבה, טוגו היה הגיבור האמיתי:
...הכלב שלעתים קרובות מקבל את הקרדיט על כך שבסופו של דבר הציל את העיירה הוא בלטו, אך רק במקרה הוא רץ את 55 המילים האחרונים של המסע. כלב המזחלות שעשה את חלק הארי של העבודה היה טוגו. מסעו, שהיה רצוף סופות שלגים, היה ארוך ב-200 מילים וכלל חציה של מפרץ נורטון המסוכן - שם הוא הציל את צוותו ואת נהגו בשחייה נועזת דרך שדה הקרח הצף.[12]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Salisbury, Gay; Salisbury, Laney (2003). The Cruelest Miles. W. W. Norton & Company, p .16.
- ^ Salisbury, Gay; Salisbury, Laney (2003). The Cruelest Miles. W. W. Norton & Company, p .26.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Donahue, Deirdre (29 July 2003). "'Miles' takes measure of canine, human heroism". USA Today.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Houdek, Jennifer. "The serum run of 1925". LitSite Alaska. University of Alaska Anchorage. Archived from the original on 27 November 2010.
- ^ Salisbury, Gay; Salisbury, Laney (2003). The Cruelest Miles. W. W. Norton & Company, p .48.
- ^ Salisbury, Gay; Salisbury, Laney (2003). The Cruelest Miles. W. W. Norton & Company, pp. 33-36.
- ^ Salisbury, Gay; Salisbury, Laney (2003). The Cruelest Miles. W. W. Norton & Company, pp. 47-48.
- ^ Salisbury, Gay; Salisbury, Laney (2003). The Cruelest Miles. W. W. Norton & Company, pp. 42, 50
- ^ MIKE COPPOCK, BALTO SAVED NOME, RIGHT? NOT QUITE: ANOTHER DOG DID MOST OF THE WORK, historynet, 12/9/2019.
- ^ 10.0 10.1 D'Oro, Rachel (December 5, 2013). "Going beyond Balto, new documentary shows life-saving sled dog run in Alaska 90 years ago". The Canadian Press.
- ^ "Togo". National Park Service.
- ^ Steinmetz, Katy (21 March 2011). "Top 10 heroic animals". Time.
35260227מסע ההצלה במזחלות הכלבים באלסקה