רוסיה הצארית

רוסיה הצארית
דגל	סמל
	התרחבות רוסיה בשנים 1547–1725
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
שפה נפוצה	רוסית
עיר בירה	מוסקבה (1547–1718); סנקט פטרבורג (1718–1721)
גאוגרפיה
יבשת	אירואסיה (אירופה ואסיה)
היסטוריה
הקמה	עלייתו לשלטון של איוואן הרביעי
תאריך	1547
פירוק	הכרזתו של פיוטר הגדול על הקמת האימפריה הרוסית
תאריך	1721
ישות קודמת	נסיכות מוסקבה; הנסיכויות הרוסיות
ישות יורשת	האימפריה הרוסית
שליטים בולטים	רשימת שליטים
כלכלה
מטבע	רובל

רוסיה הצארית (ברוסית: Царство Русское או Российское царство‏^[1]^[2]^[3]) הוא הכינוי הרשמי של הישות הפוליטית ברוסיה בין עלייתו לשלטון ב-1547 של איוואן הרביעי, הראשון שכינה עצמו "צאר" ועד להכרזתו של פיוטר הגדול על הקמת האימפריה הרוסית ב-1721.

בתקופת קיומה של רוסיה הצארית, היא כונתה בדרך כלל במערב אירופה "מוסקוביה" (Московия), כפי שכונתה גם נסיכות מוסקבה באופן לא פורמלי. הכינוי "רוסיה הצארית" הוא חלוקה שעשו היסטוריונים מודרניים^[4], אף שגם לאחר הפיכתה של רוסיה הצארית ל"אימפריה הרוסית" התקראו השליטים "צאר" ולפיכך יש לעיתים גם הטועים לחשוב כי "רוסיה הצארית" הוא כינוי לרוסיה שבתקופה זו עד למהפכת פברואר (1917).

משנת 1551 ועד שנת 1700 רוסיה גדלה ב-35,000 קמ"ר בשנה. בתקופה זו השלטון עבר משושלת רוריק לשושלת רומנוב, רוסיה יצאה למלחמות נגד פולין וליטא, כבשה את סיביר וכוחה העולה כמעצמה אירופית הלך וגדל עם עלייתו לשלטון של פיוטר הגדול בשנת 1682. לאחר הניצחון על השוודים במלחמת הצפון, פיוטר הכריז על עצמו קיסר והמדינה החלה להתקרא "האימפריה הרוסית" (Российская Империя) החל משנת 1721.

יחסי חוץ

בשנת 1549 הוקמה מנהלת השגרירים ("פָּסוֹלסקי פְּריקאז", Посольский приказ), שהייתה גלגולו הראשון של משרד החוץ הרוסי כשרוסיה הצארית ניסתה לקשור קשרים עם מדינות זרות בתקופת שלטונו של איוואן האיום לצורך יצירת בריתות צבאיות במלחמות נגד שכנותיה.

להקמת מנהלת השגרירים קדמה הקמת חברת הסחר "מוסקוביה" שהייתה החברה האנגלית היחידה שהורשתה לסחור עם רוסיה והיוותה את הגרעין לכינון יחסים דיפלומטיים בין נסיכות מוסקבה לאנגליה. איוואן ייסד קשרי מסחר חדשים ופתח את הים הלבן ואת נמל ארכנגלסק לסוחרים אנגלים.

רוסיה המשיכה להתרחב ולנסות להגדיל את שטחיה במלחמות נגד שכנותיה ובשנים 1533–1584 היא גדלה מ-2.8 מיליון קמ"ר ל-5.4 מיליון קמ"ר. איוואן כבש את חאנות קאזאן ב-1552 ולאחר מכן את חאנות אסטרחן ובאזורי המפגש של הוולגה עם הים הכספי. ניצחונות אלה הפכו את רוסיה למדינה רב-אתנית. הצאר שלט כעת על כל נהר הוולגה והשיג גישה אל מרכז אסיה. הוא גם ניסה להתפשט צפונה ויצא למלחמה על הים הבלטי. ב-1558 הוא פלש לליבוניה ועירב את עצמו למעשה במלחמה בת 25 שנה נגד האיחוד הפולני-ליטאי, שוודיה ודנמרק. חרף מספר ניצחונות, נהדף צבאו של איוואן והרוסים נכשלו בהבטחת גישה אל הים הבלטי.

שליטי חאנות קרים ניסו לפלוש לרוסיה ולנצל את הפסדה במלחמת ליבוניה להשגת שטחים, אך נכשלו בכך והפלישה הטטרית בשנים 1570–1572 נבלמה על ידי צבאו של איוואן.

היסטוריה

ערכים מורחבים – צאר, רוסיה

לקראת המאה ה-16 השליט הרוסי היה לדמות אוטוקרטית ורבת עוצמה ונקרא בתואר "צאר". עם אימוץ תואר זה, הריבון של מוסקבה ניסה להציג עצמו כשליט או קיסר ואומנם לאחר נפילת האימפריה הביזנטית בשנת 1453, נסיך מוסקבה איוון השלישי, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית והצאר ראה בעצמו כממשיך ביזנטיון^[5]^[6]. מסורת זו חוזקה על ידי נישואי איוון לאחייניתו של קונסטנטינוס האחד עשר, הקיסר הביזנטי האחרון. בהשפעת הנסיכה אימצה מוסקבה הן את מנהגי החצר של ביזנטיון והן את שאיפותיה האימפריאליות. מוסקבה הוכתרה על ידי שליטיה כ"רומא השלישית"^[7] לאחר רומא וביזנטיון^[8]. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לביזנטיון הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – סיינט גאורגי של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. למעשה, העיט הדו-ראשי המשיך לשמש גם כסמל הפדרציה הרוסית.

בתקופת שלטונו של איוואן הרביעי (1533–1584), הפך השליט לבעל סמכות בלתי מוגבלת. לאחר הכתרתו לצאר הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הכירה בו כקיסר ושליט רומא השלישית. איוואן הרביעי חיזק את שלטונו וזכה בצדק לכינוי "האיום" בשל שיטות הדיכוי האכזריות שלו כנגד מתנגדיו. הוא סבל מפרנויה ודיכאון ושלטונו הופרע במעשי אלימות אכזריים. איוואן האיום עלה לשלטון בשנת 1533 בתור הנסיך הגדול של מוסקבה והוא בן 3 בלבד ובתחילה התחרו על השלטון הבויארים שויסקי ובלסקי עד שאיוואן נטל לעצמו את השלטון בשנת 1547. זמן קצר לאחר הכתרתו לצאר, ביצע איוואן רפורמות רבות ובין השאר הכריז בשנת 1550 על קוד חוקים חדש, ערך רפורמה בצבא וארגן מחדש את המועצות והשלטון המקומי.

אופריצ'נינה

ערך מורחב – אופריצ'נינה

בסוף שנות 1550, איוואן הסתמך רבות על יועציו, הממשלה והבויארים. ב-1565 הוא חילק את רוסיה לשני חלקים: תחום פרטי (אופריצ'נינה) וממלכה ציבורית (זמצ'ינה). לצורכי הפרט איוואן בחר במחוזות החשובים והמשגשגים ביותר. בשטחים אלה סוכניו תקפו את הבויארים, הסוחרים והעם הפשוט והוציאום להורג בדרכים אכזריות תוך הפקעת אדמותיהם. כך החל עשור של טרור שהגיע לשיאים בטבח נובגורוד בשנים 1569–1570 שבמהלכם סוכניו של איוואן הוציאו להורג רבבות אנשים.

כתוצאה ממדיניות האופריצ'נינה איוואן ניתץ את כוחם הפוליטי והכלכלי של משפחות הבויארים המובילות והרס בכך את האישים שסייעו לבנייתה של רוסיה ולניהולה. המסחר נהרס והחקלאים שנאלצו להתמודד עם מיסים כבדים מאוד ואיומים באלימות עזבו את רוסיה. בשנת 1572 איוואן נטש לבסוף את מדיניות האופריצ'נינה.

ברם, המצב הכלכלי והפוליטי המתדרדר הביא לכך שלאחר מותו פרץ משבר חברתי ומלחמת אזרחים בתקופה שנודעה בכינוי תקופת הצרות ונמשכה משנת 1598 ועד 1613.

תקופת הצרות

ערכים מורחבים – מלחמת רוסיה-פולין, תקופת הצרות

לאחר מות איוואן הרביעי, ירש אותו בנו פיודור שלקה בנפשו והשלטון בפועל היה נתון בידי גיסו בוריס גודונוב. האירוע החשוב ביותר באותה תקופה הייתה הקמת הפטריארכיה של מוסקבה בשנת 1589. באותה שנה גם הגיעה לקצה שושלת רוריק לאחר שפיודור מת מבלי להותיר יורש. גודונוב אסף את הזמסקי סובור ונציגי הכנסייה והסוחרים והכריז על עצמו כצאר, אף שכמה מהבויארים סירבו להכיר בו. באותה עת הופיע מתחזה שטען כי הוא דמיטרי, בנו של איוואן הרביעי שמת ב-1591 וכך עלה לשלטון דמיטרי הכוזב הראשון משושלת גודונוב, שזכה לתמיכת פולין והסוחרים של מוסקבה. הוא הוכתר לצאר זמן קצר לאחר רצח הצאר פיודור השני, בנו של בוריס גודונוב.

רוסיה נכנסה לתקופה של כאוס מתמשך הנודע בכינוי תקופת הצרות (Смутное Время). בתקופה זו הבויארים נאבקו זה בזה על השלטון, והמעמדות הנמוכים התקוממו פעמים רבות בעוד צבאות זרים פולשים לרוסיה ובכך נחלש כוחו של הצאר והאוטוקרטיה שהנהיג איוואן הרביעי.

ב-1609 פולין פלשה לרוסיה והגיעה עד לכיבוש הקרמלין. בשנת 1610 קבוצת בויארים חתמה על הסכם שלום עם הפולנים ולאחר שהרוסים הצליחו לגבור על הפולנים, בחרה אספת העם, הזמסקי סובור, בשליט חדש לרוסיה, מיכאיל הראשון שהיה השליט הראשון לשושלת רומנוב ששלטה ברוסיה ב-304 השנים הבאות.

רוסיפיקציה

ערך מורחב – רוסיפיקציה

ניסיון של הצארים לעשות מעין כור היתוך לאומי באופן כוחני ולהעביר את העמים השונים ברוסיה תהליך של רוסיפיקציה. ניסיון זה נכשל – והמהלכים רק עודדו את הרגשות הלאומיים המקומיים, ויצרו התנגדות לשלטון הרוסי^[^{דרוש מקור]}.

תחילת שלטונם של בני רומנוב

לאחר עלייתו לשלטון, מיכאיל הראשון פעל לחתום על חוזה שלום עם שוודיה בשנת 1617. בשנת 1618 הוא חתם על חוזה דאולינו לסיום מלחמת רוסיה-פולין של השנים 1608–1618 ובמסגרת החוזה הושבו לפולין ולליטא שטחים שונים, לרבות סמולנסק שנכבשה על ידי הליטאים בשנת 1509.

כל ענייני הפנים והמדינה בתקופת מיכאיל היו בידי אביו פילארט שבשנת 1619 הפך לפטריארך של מוסקבה. מאוחר יותר, בנו של מיכאיל אלכסיי הראשון (1645–1676) הסתמך על הבויאר בוריס מורוזוב שניהל את הממשל. אולם, לאחר שבוריס מורוזוב ניצל לרעה את סמכויותיו, הוא פוטר בשנת 1648 עם מהומות המלח במוסקבה.

לאחר הניסיון הלא מוצלח לכיבוש סמולנסק מידי פולין ב-1632, רוסיה חתמה על חוזה שלום עם פולין בשנת 1634.

כיבוש סיביר והתפשטות מזרחה

רוסיה המשיכה להתרחב דרומה ומזרחה. בשנת 1581 משפחת הבויארים סטרוגנוב שכרה את הקוזאק ירמק טימופייביץ' להוביל משלחת למערב סיביר. ירמק הביס את חאנות סיביר ותבע את השטחים שממערב לנהרות אוב ואירטיש בעבור רוסיה. הקוזאקים סייעו לרוסיה להתפשט מזרחה ובשנת 1648 סמיון דז'ניוב פתח מעבר בין אמריקה לאסיה. באמצע המאה ה-17 הרוסים הגיעו לנהר אמור ולגבולות האימפריה הסינית.

לאחר תקופת סכסוך עם שושלת צ'ינג, רוסיה חתמה על חוזה שלום עם סין ב-1689 והשיגה שליטה על שטחי מזרח אגם הבאיקל ודרך מסחר לבייג'ינג.

פיוטר הראשון והקמת האימפריה הרוסית

ערכים מורחבים – פיוטר הגדול, האימפריה הרוסית

פיוטר הגדול (1672–1725) שהפך לשליט יחיד בשנת 1696 התעתד להפוך את רוסיה הצארית, שניהלה קשרים מועטים עם אירופה וראו בה כמעצמה אזורית, לכוח עולה בתרבות ובפוליטיקה האירופית. לאחר דיכוי מספר מרידות עקובות מדם, פיוטר יצא בחשאי לסייר במערב אירופה והתרשם מאוד ממה שראה ובעיקר הבין עד כמה רוסיה הייתה נחשלת ועד כמה מנהגי הרוסים היו דומים יותר לאלה של האימפריה המונגולית מאשר למנהגי המלוכה האירופית. בשובו לרוסיה הוא הנהיג בכוח את מנהגי האירופים בכך שאסר על האצולה לגדל זקנים והכניס מנהגים חדשים. אוכלוסייתה של רוסיה גדלה עקב התפשטות גבולותיה והיא הפכה לא רק למעצמה אזורית אלא גם למעצמה עולמית וכוח עולה באירופה^[9].

לאחר הניצחון על השוודים במלחמת הצפון והחתימה על חוזה נישטדט בספטמבר 1721 רוסיה הפכה למעצמה. היא סיפחה לעצמה את שטחי חבל קרליה, ליפלנדיה, איז'ורה, אינגריה, אסטליאנדיה וליבוניה ודרום פינלנד עד ויבורג. לאחר המלחמה היה לרוסיה צי מודרני ועוצמתי וצבא חזק. הסנאט הרוסי והסינוד החליטו להעניק לפיוטר הראשון את תואר קיסר רוסיה. ב-22 באוקטובר (2 בנובמבר) 1721 פיוטר אימץ לעצמו את התואר כצעד המציג את תפקידה החדש של רוסיה בזירה הבינלאומית. פרוסיה והולנד הכירו מיד בתואר החדש, שוודיה הכירה בכך בשנת 1723, האימפריה העות'מאנית רק ב-1739, אנגליה וממלכת הבסבורג ב-1742, צרפת וספרד ב-1745 ופולין רק ב-1764^[10].

פוליטיקה

הצאר היה השליט הכל יחיד של רוסיה הצארית. ברם, הוא הסתייע פעמים רבות ביועצים, שהורכבו לא פעם מאצילים ("בויארים"). לצד הצאר פעלה גם מועצה מייעצת, שכונתה "זמסקי סובור" ומהווה למעשה לגלגול הראשון של הפרלמנט ברוסיה.

לא הייתה ממשלה מרכזית ברוסיה הצארית, ברם הוקמו מינהלות (פריקאזי), המהוות גלגול ראשון של משרד ממשלתי ברוסיה ומרבית משרדי הממשל המודרניים יונקים שורשיהם מאותן מינהלות.

שליטי רוסיה הצארית

שם ותואר	תקופת חיים	תקופת שלטון	הערות
איוואן הרביעי "האיום"	1530–1584	1533–1584	נחשב לצאר הראשון (משנת 1547). בנו הבכור של וסילי השלישי. בזמנו נעשו רפורמות רבות בתחום השירות הצבאי, החוקים והמשפטים. בתקופתו שטחה של האימפריה הרוסית כמעט הכפיל את עצמו. לקראת סוף חייו גודלה של רוסיה היה רב יותר מאירופה כולה. משך מלכותו הרשמי היה הכי ארוך בין כל השליטים בהיסטוריה הרוסית, 50 שנים ו-105 ימים.
פיודור הראשון	1557–1598	1584–1598	בנו השלישי של איוואן האיום. האחרון בשושלת רוריק שהסתעפה למוסקבה. יזם את ממסד הפטריארכיה של הכנסייה הפראבוסלאבית הרוסית ומינה את הפטריארך הראשי הראשון.
בוריס גודונוב	1552–1605	1598–1605	גיסו של פיודור הראשון. מונה לצאר בהחלטת אספת זמסקי סובור לאחר מותו של פיודור ללא יורשים. החל באופן מעשי להתקרב הן תרבותית והן פוליטית למערב.
פיודור השני	1589–1605	1605–1605	נרצח כחצי שנה בלבד מהכתרתו בגיל 16. האחרון משושלת גודונוב שמלך.
דמיטרי הראשון "הכוזב"	1582–1606	1605–1606	עלה לשלטון תוך הפצת שקרים בדבר היותו בנו של איוואן האיום. נרצח מדקירה בצוואר. שמו של הרוצח לא ידוע עד היום.
וסילי הרביעי	1552–1612	1606–1610	האחרון לשושלת רוריק הכללית. הורד מהשלטון על ידי הפולנים בשנת 1610 ונשבה בפולין עד למותו.
מיכאיל הראשון	1596–1645	1613–1645	אחיינו מדרגה שנייה של פיודור הראשון. חתם על הסכמי שלום עם השוודים שהחזירו שטחים נרחבים לרוסיה, ועל הסכמי שלום עם הלטבים והפולנים תוך איבוד שטחים. הגדיל ותפס את כל השטח של סיביר ויקוטיה עד לאוקיינוס השקט.
אלכסיי הראשון	1629–1676	1645–1676	בנו מאשתו השנייה של מיכאיל הראשון. איחד את רוסיה עם אוקראינה בשנת 1654.
פיודור השלישי	1661–1682	1676–1682	בנו הבכור של אלכסיי. נפטר בגיל 20 בלבד בלי להוליד צאצאים. אחרי מותו עלו לשלטון שני אחיו הצעירים.
איוואן החמישי	1666–1696	1682–1696	הילד האמצעי של אלכסיי. שלט במשותף עם אחיו הצעיר פיוטר הגדול עד למותו. כל חייו היה מאוד חולה מסיבות תורשתיות ונפטר בגיל 30 בלבד.
פיוטר הראשון "הגדול"	1672–1725	1682–1721	שלט למחצה עם אחיו איוואן החמישי עד 1696. נחשב לאחד הצארים הטובים והחזקים ברוסיה, האימפרטור הרוסי הראשון (קיסר). הצאר הראשון שביצע מסע ארוך באירופה המערבית. כבש את השטחים הצפוניים מידי שוודיה ופתח יציאה לים הבלטי לאימפריה הרוסית. כמו כן ניהל קרבות מוצלחים מול הפרסים על הים הכספי ומול האימפריה העות'מאנית בסביבות הים השחור. הקים את העיר סנקט פטרבורג.

לאחר 1721 שלט פיוטר על האימפריה הרוסית עד למותו בשנת 1725.

דגלי רוסיה הצארית

בתקופת רוסיה הצארית לא היה דגל מדינה אחד, אלא כמה דגלים בשימוש:

דגלי הצאר:
- דגל הצאר של מוסקבה (1693–1700): דגל בצבעי לבן-כחול-אדום עם נשר דו ראשי מוזהב במרכזו. הוחלף בדגל חדש בשנת 1700.
- הדגל הקיסרי: נשר דו ראשי שחור הנושא את סמל הקדוש ולדימיר על רקע מוזהב. אומץ בשנת 1700.
דגל אזרחי: שושלת רומנוב אימצה את הדגל הרוסי משנת 1472, כדגל אזרחי ונותר לאחד מדגלי המדינה עד 1858^[11].
דגל ימי אזרחי של רוסיה: דגל לבן-כחול-אדום, שאומץ ב-20 בינואר 1705 על פי צו של פיוטר הגדול^[12].
דגל הצי הרוסי הקיסרי: דגל לבן עם איקס כחול, שאומץ בשנת 1712.
דגל ימי של רוסיה: דגל אדום עם תיחום כחול שאומץ בשנת 1700.

דגל הצאר של מוסקבה (1693–1700)
דגל קיסר רוסיה (אומץ ב-1700)
דגל הצי (1697–1699)^[13] ודגל ימי אזרחי
מדגלי הצי (1699–1700)
דגל ימי^[14]
מדגלי הצי

ראו גם

לקריאה נוספת

גריגורי קוטושיחין, רוסיה בתקופת שלטונו של אלכסיי מיכאילוביץ' (1665)
- מידע על רוסיה הצארית, מתוך אתר ספריית הקונגרס
Jarmo Kotilaine, Marshall Poe (ed.), Modernizing Muscovy: Reform and Social Change in Seventeenth Century Russia, Routledge, 2004, מסת"ב 0-415-30751-1
Флоря Б. Н., Русское государство и его западные соседи (1655-1661 гг.), издательство Индрик, 2010, מסת"ב 978-5-91674-082-0

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוסיה הצארית בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Российский и русский // Справочно-информационный портал Грамота.ру − русский язык для всех (www.gramota.ru), 15.01.2014
^ Зимин А. А., Хорошкевич А. Л. Россия времени Ивана Грозного. — Наука, 1982.
^ Перевезенцев, С. В. Смысл русской истории. — «Вече», 2004.
^

Dominic Lieven: The Cambridge History of Russia Volume II. Cambridge University Press, London 2006, מסת"ב 0521815290, Introduction, S. I
^ Послание Филофея, игумена Елизаровской пустыни, к Государю великому Василию Ивановичу всея Руси // БАН, собр. Ф. Плигина, № 57, 21.5.15, рук. XVII в. А. 121 об.
^ Имеется в виду Откровение Иоанна Богослова (Библия, Откр. 17:10)
^ Donald Ostrowski. "Moscow the Third Rome" as Historical Ghost // Byzantium: Faith and Power (1261—1557). Perspectives on Late Byzantine Art and Culture. Edited by Sarah T. Brooks. (The Metropolitan Museum of Art symposia.) — New Haven: Yale University Press, 2006. — PP. 170—179.
^ Ульянов Н. И. Комплекс Филофея // Вопросы истории. 1994. № 4. С. 152—162; впервые в: Новый журнал (Нью-Йорк). 1956. XLV.
^ Фоккеродт И. Г. Россия при Петре Великом / Пер. А. Н. Шемякина // Неистовый реформатор — Фонд Сергея Дубова, 2000. — С. 9−104.
^ Фоккеродт И. Г. Россия при Петре Великом / Пер. А. Н. Шемякина // Неистовый реформатор — Фонд Сергея Дубова, 2000. — С. 9−104.
^ Yenne, Bill. Flags of the World. Chartwell Books, 1993, pg32
^ History of the Russian Flag (in Russian)
^ vexillographia.ru
^ www.crwflags.com

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37450720רוסיה הצארית

[1] Российский и русский // Справочно-информационный портал Грамота.ру − русский язык для всех (www.gramota.ru), 15.01.2014

[2] Зимин А. А., Хорошкевич А. Л. Россия времени Ивана Грозного. — Наука, 1982.

[3] Перевезенцев, С. В. Смысл русской истории. — «Вече», 2004.

[4] 

Dominic Lieven: The Cambridge History of Russia Volume II. Cambridge University Press, London 2006, מסת"ב 0521815290, Introduction, S. I

[5] Послание Филофея, игумена Елизаровской пустыни, к Государю великому Василию Ивановичу всея Руси // БАН, собр. Ф. Плигина, № 57, 21.5.15, рук. XVII в. А. 121 об.

[6] Имеется в виду Откровение Иоанна Богослова (Библия, Откр. 17:10)

[7] Donald Ostrowski. "Moscow the Third Rome" as Historical Ghost // Byzantium: Faith and Power (1261—1557). Perspectives on Late Byzantine Art and Culture. Edited by Sarah T. Brooks. (The Metropolitan Museum of Art symposia.) — New Haven: Yale University Press, 2006. — PP. 170—179.

[8] Ульянов Н. И. Комплекс Филофея // Вопросы истории. 1994. № 4. С. 152—162; впервые в: Новый журнал (Нью-Йорк). 1956. XLV.

[fokkerodt-9] Фоккеродт И. Г. Россия при Петре Великом / Пер. А. Н. Шемякина // Неистовый реформатор — Фонд Сергея Дубова, 2000. — С. 9−104.

[10] Фоккеродт И. Г. Россия при Петре Великом / Пер. А. Н. Шемякина // Неистовый реформатор — Фонд Сергея Дубова, 2000. — С. 9−104.

[11] Yenne, Bill. Flags of the World. Chartwell Books, 1993, pg32

[12] History of the Russian Flag (in Russian)

[13] vexillographia.ru

[14] www.crwflags.com

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

רוסיה הצארית

תוכן עניינים

יחסי חוץ