מלחמת ההתשה במובלעת הסורית
מלחמת ההתשה במובלעת הסורית הוא כינוי שניתן לחילופי האש שהתחוללו בשטח הסורי שכוחות צה"ל החזיקו בו בסיום מלחמת יום הכיפורים, בין מועד הפסקת האש ועד לחתימה על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה במאי 1974.
הלחימה במובלעת הסורית עד אפריל 1974
ב-24 באוקטובר 1973, לאחר 19 ימי לחימה, הכריז האו"ם על הפסקת האש בשתי החזיתות, המצרית והסורית. בחזית הסורית עלה בידי צה"ל, במהלך המלחמה, להדוף את הסורים מכל השטחים שכבשו ברמת הגולן בתחילת המלחמה ולכבוש מובלעת משטח סוריה במרחק של כארבעים קילומטר מדמשק, שהוא טווח ירי ארטילרי. המובלעת, שקיבלה את הכינוי "המובלעת הסורית", הייתה מול צפון רמת הגולן, רוחבה היה כעשרים קילומטרים, ושטחה כ-400 קמ"ר. היא כללה כפרים סוריים רבים, תילי געש, את מוצב החרמון הסורי, מוצב הכוכים, מוצב הפיתולים ואת פסגת שיא החרמון.
הסורים שאיבדו את עמדותיהם בחרמון שצפו על החרמון הישראלי ועל רמת הגולן, שאפו להשתלט עליהן מחדש בתקופת ההתשה שאחרי המלחמה ויזמו תקריות ירי כמעט מדי יום, ואילו צה"ל מצדו הפעיל כוחות ח"יר, צנחנים ויחידות מובחרות בפשיטות ומארבים כדי לסכל את היוזמות של הצבא הסורי, בין אלו ניתן למנות מארב של כוח מגדוד 890 בשיא החרמון שפגע במספר חיילי קומנדו סורים[2], ופשיטות של סיירת גולני[3] וסיירת צנחנים על מוצבים סורים[4]. מאמצע חודש מרץ 1974 הפכו ההטרדות לתקריות אש רצופות, שלבשו אופי של מלחמת-התשה. מלחמה זו קיבלה את הכינוי "מלחמת ההתשה הסורית" או "מלחמת ההתשה הקטנה". הצבא הסורי הפעיל בעיקר יחידות ארטילריה אך גם יחידות שריון וחיל-רגלים. הפגזות תותחים ומרגמות הפכו דבר שבשגרה.
בנובמבר 1973, אחרי תחילת עונת השלגים, קפאו למוות שני חיילי מילואים מהכוח ששהה בשיא החרמון וחייל נוסף מכוח החילוץ. בפברואר 1974 החל משא ומתן בין ישראל לסוריה בתיווכו של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר שיצא למסע דילוגים בין ירושלים ודמשק. במקביל לפתיחת המשא ומתן גברה מלחמת ההתשה ובחודשים מרץ - מאי אירעו למעלה מאלף תקריות ובכללן הפגזות כבדות על יישובי הגולן והפגזות בלתי פוסקות על כוחות צה"ל. בשל מזג האוויר הקשה והתנאים הלוגיסטיים, צה"ל פינה את הכוחות הקבועים משיא החרמון והסתפק בסיורים שפקדו אותו מדי מספר ימים. הסורים הבחינו בכך, ובחודש מרץ ותחילת אפריל 1974 החלו לסלול דרך לשיא.
ההסלמה מאפריל ועד להסכם הפרדת הכוחות
ערך מורחב – הקרבות על שיא החרמון
במשך כחודשיים מתחילת אפריל ועד ל-31 במאי 1974 על רקע המשא והמתן בין סוריה לישראל להפרדת כוחות בגבולות חדשים התגבר המתח והתנהלו ימי קרב של ממש. ב-6 באפריל 1974 הבחינו תצפיות צה"ל כי כוחות קומנדו סורים העפילו לשיא החרמון. צה"ל הגיב באש ארטילרית כבדה ותקיפת מטוסים. כבר באותו הלילה העפיל כוח קטן של צה"ל לשיא החרמון וכבש אותו לאחר קרב קצר. לאחריו הועלו כוחות מצוידים כהלכה לתנאי מזג האוויר והשלגים לשהייה קבועה בשיא החרמון. הכוחות התבצרו במערה טבעית בפסגה[5].
חיל ההנדסה פרץ עד 16 באפריל, תחת הפגזות סוריות כבדות וסופות השלגים, דרך עבירה לכלי רכב. דחפור די-9 שהוביל את הפריצה היה לכלי הממונע הראשון שהגיע לפסגת שיא החרמון. לאחר פריצת הדרך הועלו טנקים ונגמ"שים לשיא (ואחר כך התבררה חשיבותם להדיפת המתקפות הסוריות) ונערכו עבודות ביצורים במוצב המאולתר.
ב 19-18 וב-22 באפריל ניסו כוחות קומנדו סורים לכבוש שוב את שיא החרמון אך נהדפו. נערכו גם קרבות אוויר בהם הופלו שני מטוסים ישראלים ומספר מטוסים סוריים.
ב-27 באפריל הפגיזו הסורים את מוצב הפיתולים ואחד המטחים גרם לנפגעים. מסוק סופר פרלון (צירעה) שהגיע לפנות נפגעים פגע בצלע ההר והתרסק ושישה מאנשי הצוות נהרגו. הסורים הפגיזו מדי יום את מוצבי השיא והפיתולים וגם את הכלים שעלו למוצבים. צה"ל הגיב בתקיפות אוויר על מחנות הצבא הסורי במורדות החרמון. בלילה שבין 1-2 במאי פשטו כוחות קומנדו סורים על חניון טנקים, זו הייתה התקיפה הסורית האחרונה, בה נהרגו שני חיילים ישראלים ושניים נוספים נפלו בשבי הסורי. אלה היו השבויים האחרונים במלחמת יום הכיפורים, והם אלה שסיפרו ליתר השבויים בסוריה ממלחמת יום הכיפורים על המצב בארץ, לאחר שהסורים דיווחו לשבויים כי מדינת ישראל הושמדה. יש הטוענים כי במהלך הקרבות מוסקבה הטיסה לגולן הסורי שתי חטיבות משוריינות קובניות שנלחמו בכוחות צה"ל.[6]
סיום הלחימה
ב-31 במאי נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. במסגרת ההסכם הוחזרו ב-6 ביוני כל השבויים והנעדרים.[7][8] בהתאם להסכם פינה צה"ל תוך שלושה שבועות את כל שטחי המובלעת ושיא החרמון וכן את העיר קוניטרה וסביבתה ושב אל הקו שמלפני מלחמת יום הכיפורים. באמצע יוני 1974 הושלם הפינוי של כוחות צה"ל מהמובלעת ומאז המוצבים מוחזקים על ידי כוח אונדו"ף (UNDOF).
אבדות ישראל במלחמת ההתשה הסורית: מסוף אוקטובר 1973 עד להסכם הפסקת האש בתאריך 31 במאי 1974 נהרגו בחזית הסורית 54 חיילים ו-6 אזרחים. בנוסף נפצעו 176 חיילים ו-3 אזרחים.[9]
במשך עשרות השנים שחלפו מאז לא התרחשו פעולות איבה בגזרה זאת. גם בעת מלחמת לבנון הראשונה לא גלשה הלחימה לאזור זה.
הענקת אות לחימה ללוחמי מלחמת ההתשה במובלעת הסורית
לוחמים ששירתו שירות של 18 יום רצופים, או יותר, בתקופה שבין 6/10/73 ועד 31/5/74 בחזית הצפון קיבלו את אות מלחמת יום הכיפורים.
לקריאה נוספת
- דוד שחם, ישראל 40 השנים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1991.
- נחמן שי, אילן כפיר, דני דור, משה מילנר, יהודה שיף, ביטחון 50, תל אביב: הוצאת מעריב, 1998.
- אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003.
- משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 252-233.
- עזי קורן, אור בזלות, הוצאת סער, 1991.
- משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015.
- אלישיב שמשי, "ממני תראו וכן תעשו", הוצאת מודן והוצאת משרד הביטחון, 2016, עמודים 219-234.
קישורים חיצוניים
- רן שמאי, מלחמת ההתשה מול סוריה בין הפסקת האש להפרדת הכוחות- 1973-1974, מתוך אתר המחלקה להיסטוריה
- על מלחמת ההתשה במובלעת הסורית באתר חטיבת גולני
- על מלחמת ההתשה במובלעת הסורית באתר חטיבת אלכסנדרוני
- אביחי בקר, בתום מלחמת יום כיפור החליט יוסף האפרתי לצאת לגבול וללמד חיילים. זה היה סופו, הארץ, 24 באפריל 2009
- אריק וייס, "בלילה ייהרג לי עוד חייל", סיפורה של המובלעת הישראלית בסוריה, חדשות עשר, 17 באפריל 2018
- אבי דוידוביץ, הקרב על שיא החרמון, יוני 2017
הערות שוליים
- ^ פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981. מפות נתיבי טיסה (נתיבי התובלה הנמוכים ו- ATS) מהוות חלק בלתי נפרד מהפמ"ת
- ^ גיורא איילנד, "לא נרדם בלילות", ידיעות ספרים, 2018, עמוד 54.
- ^ מירב הלפרין, טורפי הלילה - סיפורה של סיירת גולני, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018, עמוד 96.
- ^ גל פרל פינקל, "במלחמה הרי אין מועד ב'" – סקירת ספרו של רא"ל (מיל.) שאול מופז, מרכז דדו, 16 ביוני 2022.
- ^ גל פרל, "התנסות קשה בתחום המנהיגות, בכושר העמידה וביכולת הספיגה", הבלוג על הכוונת, 15 באוקטובר 2015.
- ^ תיק דבקה 'בלבול בעמדות ישראל כלפי אסד' 15.5.2013
- ^ יעקב ארז, צפייה בלוד לשבויים מסוריה, מעריב, 6 ביוני 1974
- ^ יעקב ארז, זוהו החללים שהוחזרו ע"י הסורים, מעריב, 13 ביוני 1974
- ^ ג.מאיר:תעודה גלויה לידיעת הרבים, דבר, 31 במאי 1974
37166487מלחמת ההתשה במובלעת הסורית