דון מינה ואוקי באתרה
דון מינה ואוקי באתרה הוא כלל תלמודי לפיו כאשר נלמד דין מסוים בגזירה שווה מדין אחר, גדרי הדין הנלמד נשארים כפי שהיו לולא הלימוד ולא נלמדים מהדין המלמד. התרגום לעברית של המונח הוא "דון ממנה והעמד במקומה". יש שחולקים על כלל זה וסוברים שהכלל הנכון הוא הכלל המנוגד לכלל זה, "דון מינה ומינה", לפיו גם פרטי הדין נלמדים מהדין המלמד.
דוגמה למחלוקת בנוגע לכלל זה הוא הגמרא ביבמות עח ע"ב. הגמרא מביאה מחלוקת האם איסור ממזרות חל על נקבות לאחר עשרה דורות, כלומר האם ניתן להינשא לצאצא של ממזרה לאחר עשרה דורות. הדין לגבי ממזרים הוא שהאיסור שלהם לבוא בקהל חל על כל צאצאיהם לעולם, ודין זה נלמד מגזירה שווה מאיסור עמוני ומואבי שלגביהם האיסור לעולם מפורש בתורה, בעוד שלגבי איסור ממזרות האיסור המפורש בתורה הוא רק עד עשרה דורות. למרות שאיסור הממזרות חל הן על זכרים והן על נקבות, מי שסובר "דון מינה ומינה" סובר שהחל מהדור העשירי האיסור חל על זכרים בלבד, משום שמשם ואילך האיסור נלמד מאיסור עמוני ומואבי שחל על זכרים בלבד. הסובר "דון מינה ואוקי באתרה" סובר שלמרות שהאיסור נלמד מאיסור עמוני ומואבי, האיסור מקבל את הגדרים המקוריים של איסור ממזרות עד עשרה דורות והוא חל גם על נקבות לעולם.
דהיינו, הסובר "דון מינה ומינה" סובר שיש ללמוד מן המלמד הן את עצם הדין והן את פרטיו, ולכן סובר "דון מינה (את עצם הדין) ומינה (גם את פרטיו)". לעומת זאת, הסובר "דון מינה ואוקי באתרה" סובר שיש ללמוד מן המלמד רק את עצם הדין, ואילו את פרטיו להשאיר כפי שהיו לולא נלמדו מן המלמד, ולכן סובר "דון מינה (את עצם הדין) ואוקי באתרה (את פרטיו)".
כלל זה אינו תקף רק כאשר הדין נלמד בגזירה שווה, אלא גם כאשר הדין נלמד בבניין אב[1] או בריבוי[2]. כאשר הדין נלמד בהיקש, קיימת מחלוקת ראשונים[3] האם אומרים כלל זה או שבמקרה כזה לכל השיטות אומרים "דון מינה ומינה". כאשר דין נלמד בקל וחומר, מוסכם שאומרים "דון מינה ומינה", משום שכלל אחר קובע כי בקל וחומר "דיו לבא מן הדין להיות כנדון".[4]
לרוב הדעות ההלכה היא שהכלל הקובע הוא "דון מינה ואוקי באתרה",[5] אך ברמב"ם יש כמה מקומות מהם רואים שלעיתים פסק לפי הכלל של "דון מינה ומינה". בספרות האחרונים יש דיון נרחב בדעתו של הרמב"ם בניסיון להבין את המקרים השונים בהם פסק באופנים שונים.[6]
הערות שוליים
- ^ ראו מסכת מנחות דף סב ע"א
- ^ ראו מסכת זבחים דף צא ע"ב
- ^ רש"י במסכת זבחים דף צא ע"ב בד"ה "בדון" שסובר שאומרים, לעומת הרא"ש בשיטה המקובצת במסכת בבא קמא דף כה ע"ב
- ^ ראו בתוספות מסכת שבועות דף לא ע"ב בד"ה מההיא
- ^ ספר הכריתות ח"ה ש"נ סימן קע"ה, יבין שמועה כלל ק"ו, תוספות יום טוב סוף נזיר ומסכת זבחים פרק ז משנה ב
- ^ עיינו בלחם משנה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק טז הלכה יד, ושו"ת חוות יאיר סוף סימן רג.
