לידה במים

לידה במים היא לידה אשר בה לאורך כל התהליך או לאורך שלב הלידה הראשון היולדת נמצאת בתוך בריכה רדודה, אמבטיה או ג'קוזי המלאים במים חמימים. התינוק יוצא מרחם אמו אל המים ולאחר מכן מוציאים אותו מן המים לאוויר העולם.

היסטוריה

תרבויות שונות השתמשו במים בלידות מזה אלפי שנים, ביניהן תרבויות מצרים ויוון, שבטים באפריקה והמאורים בניו זילנד. גם בשטחי השבטים האינדיאנים נמצאו בריכות ריפוי ליולדות שהיו פעילות כנראה בין השנים 1600–1700.

אמנם, השימוש במים בזמן הלידה פחת בהדרגה בזמן התבססות מערכת הבריאות המודרנית.^[1]

שובו של תהליך הלידה במים החל כבר בשנות ה-70 המוקדמות בדרום גרמניה, צרפת והולנד, בעיקר באזורים בהם תרבות מרחצאות המים חמים והספא קיימות כבר מאות שנים. המיילדות באזורים אלו גילו כי היולדת חשה במים הקלה בכאב, הנוחות גבוהה יותר, הלידה מתפתחת בעדינות וישנם פחות נזקים לרצפת האגן.

משם התפשט התהליך למדינות נוספות, כבריטניה, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד ועוד, עד שהפך לתהליך מקובל ברוב חלקי העולם המערבי.

בישראל, פרסם משרד הבריאות ביוני 2007 מסמך עמדה המאפשר חוקית קבלת לידות במים בבתי חולים בישראל.

התהליך החל כשימוש במים במהלך לידות רגילות, כגון הנחת רטיות הספוגות במים חמים או קרים על הבטן או על הגב, שימוש במקלחת או אמבטיה לפני היציאה לבית החולים, שימוש במקלחת בבית החולים בשלב הקודם לפעולות המחייבות שהות במיטה, הנחת רטיות על פתח הנרתיק וחיץ הנקביים בזמן הצירים ועוד.

הכניסה למים והיציאה מהם

בכללות, מומלץ לאישה להיכנס למים בזמן שהיא רואה זאת לנכון. עם זאת, ישנן מספר גישות שונות בנוגע לזמן האופטימלי לכניסה למים:

גישה אחת טוענת כי האישה יכולה לשהות במים מיד בזמן הציר הראשון, ובאפשרותה להעביר במים את כל הלידה, באם רצונה בכך.
גישה אחרת טוענת כי בשלב הלידה הראשון (פתיחה של כ-4–5 ס"מ) רצוי להסתפק במקלחות ולא להיכנס לבריכה, שכן השהות במים בשלב זה עלולה להאט את התהליך, ואף לעצור אותו.
גישה נוספת טוענת כי השלב הטוב ביותר להיכנס למים הוא שלב המעבר (פתיחה של כ-7–8 ס"מ).

ישנם הממליצים שלא לשהות במים יותר משעה וחצי ברצף, וכדאי לצאת מהם לסירוגין. כמו כן, באם המים התלכלכו מאוד, לחץ הדם של היולדת עולה או שהיא חשה בסחרחורת וחולשה – מומלץ לצאת מן המים. עם זאת, באם המיילדת מאפשרת זאת, ניתן לשהות במים ממש עד לסוף הלידה.

בכל מקרה, לקראת לידת השליה, כרבע שעה לאחר לידת העובר, חייבת היולדת לצאת מהמים, משום שבמים לא ניתן להעריך נכונה את מידת הדימום הנגרם כתוצאה מלידת השליה.^[2]

יתרונות הלידה במים

הפחתת כח המשיכה

השהות במים הופכת את הגוף לנטול משקל, רפוי ורגוע. הציפה אף מפחיתה את לחץ הדם ומעודדת זרימת דם לרחם, וכך גדלה כמות החמצן הזורם לעובר. בנוסף, בטן היולדת הופכת לקלה יותר, בשל הפחתת כח המשיכה במים. כח המשיכה מופעל בעיקר על אזור האגן וצוואר הרחם, וכך התינוק יוצא בקלות יתר. כמו כן, העומס על המפרקים קטן יותר, והם יכאבו פחות לאחר הלידה.

הפרשת הורמונים

המים משככים כאבים, ולכן כשהיולדת שוהה במים היא שקטה ורגועה יותר. השקט והרוגע האלו מפחיתים את הפרשת הורמוני הלחץ, דוגמת האדרנלין, ומעודדים הפרשת הורמונים כאוקסיטוצין ואנדורפין, התורמים להתמודדות עם הכאב.^[3]

צירים אפקטיביים

מחקרים שבדקו את הנושא גילו כי השהייה במים החמימים גורמת לצירי לידה אפקטיביים יותר, המקצרים בין 30% ל-40% ממשך שלב הלידה הראשון, בו צוואר הרחם נמחק ונפתח לקוטר של כ-10 ס"מ.^[4]

צירים אלו אף עוזרים בקיצור השלב השני של הלידה, בו התינוק יוצא לאוויר העולם. עם זאת, צירים אלו לא גורמים לכאב חזק יותר, משום שלמים החמימים אפקט מרגיע ומשכך כאבים, ושכיחות השימוש בחומרים מאלחשים כאפידורל ובמקדמי לידה כפיטוצין בלידה במים היא נמוכה.^[5]

קריעת הפרינאום

לידה במים יכולה להפחית את הסיכון לקרעים בחיץ הנקביים (הפרינאום) בזמן הלידה, ובכך מפחיתה את הסיכוי לדימום ומבטלת כמעט כליל את הצורך בחתך חיץ (אפיזיוטומיה) ואת הכאבים, התפרים והקרעים הנלווים לחתך שכזה. המים מגמישים ומרככים את רקמות האגן ותומכים בפרינאום בעת יציאת התינוק. בשעת הלידה ניתן אף לבצע במים עיסוי של הפרינאום בשמן, או על ידי הנחת רטיות חמות, דבר המגמיש אותו ומפחית עוד את הסיכוי שיקרע.

המים גם מחממים את האזור ומפחיתים את תחושת השריפה והצריבה כשהתינוק יוצא.

חמימות המים

חמימות המים מעודדת הרפיית שרירים, וכפועל יוצא – משככת את כאב הצירים, משום שלעיתים התקדמות פתיחת הרחם תלויה רק במוכנות להרפות, וההרפיה המגיעה על ידי החום מזרזת את התהליך. בנוסף, החום תורם לזרימת דם טובה יותר כתוצאה מהתרחבות כלי הדם, ואף יוצר החזר ורידי טוב יותר, המסייע בפיזור בצקות ברגליים. המים החמים אף תורמים להרפיית היולדת ולהפחתת המתח הנפשי.

תאוריה אחרת טוענת כי בגוף שלושה סוגי עצבים: מישוש, טמפרטורה וכאב. המסרים שעוברים הכי לאט הם בעצבי הכאב. בנוסף, הגוף לא יכול לעכל יותר מי מסרים במקביל, והמסרים הראשונים מעמעמים את המסרים שמגיעים אחריהם. לידה במים, באמצעות חום המים והגירוי התחושתי הנוצר מהם, מסייעת בהפחתת תחושת הכאב.^[6]

המים החמים מסייעים גם לחבל הטבור לפעום למשך זמן רב יותר, בו הוא מסיר את כדוריות הדם האדומות שניזוקו מתוך זרימת דם העובר ומחליף אותם בחדשות, תהליך המפחית משמעותית את סיכון העובר לחלות בצהבת יילודים ומגביר ייצור של תאי גזע עובריים.

איגוד המיילדות הבריטי ממליץ שטמפרטורת המים תהיה בין 27 ל-37 מעלות צלזיוס, שכן מים חמים יותר מעלים את דופק העובר, יכולים לגרום לו לכוויות ועשויים לגרום לסחרחורת ליולדת. לעומת זאת, איגוד המיילדות הגרמני ממליצים על טמפרטורת מים שבין 28 ל-32 מעלות. ארגון מיילדות הבית בישראל ממליץ על חום של 37 מעלות בשלב תחילת הצירים, כדי שעד שלב הלחיצות הטמפרטורה תרד ל-32–34 מעלות.^[7]

תנוחת הלידה

השהות במים מאפשרת חופש תנועה רב יותר ליולדת, ומעניקה לה את היכולת לבחור בתנוחה הנוחה והנכונה לה ביותר ללדת, תנוחות שייתכן ולא יתאפשרו במהלך לידה רגילה.

היתרון לתינוק

ישנם הסבורים כי המעבר בין הרחם, בו שוהה התינוק בתוך שק חשוך המלא במי שפיר חמימים, לבין העולם הקריר שבחוץ – הוא טראומטי ליילוד. לידה במים מביאה את היילוד לסביבה "מוכרת" יותר, כך שהיציאה מן הרחם פחות קשה עבורו. כיוון שריאותיו מלאות בנוזלים, גם הסיכון לשאיפת צואה עוברית (מקוניום) או הפרשות אחרות פוחת.

חסרונות הלידה במים

כיום כמעט אין טענות מבוססות נגד לידה במים, משום שמחקרים מצאו כי לא קיימים סיכונים מיותרים הכרוכים בשהייה במים. עם זאת, ישנם הטוענים כי אין מספיק מחקרים היכולים לאשש זאת.^[8]

ישנם מספר מחקרים הטוענים כי במקרים נדירים הרפלקס המונע מהתינוק לנשום לפני חשיפתו לאוויר עלול שלא לעבוד, ואז עשוי התינוק לסבול מקשיי נשימה ובליעת מים.
סיכון נוסף הוא במקרה של קריעת חבל הטבור, המצריכה נתינת עירוי דם לתינוק.
היו מקרים בהם התינוקות קיבלו זיהום ממי הבריכה.
קיים סיכון נדיר כי התינוק יבלע מים שבהם צואה עוברית, או צואה אימהית המופרשת לעיתים למים בזמן הלידה.

נשימת התינוק במים

לא קיים חשש שהתינוק הנולד ייחנק במים ויטבע, משתי סיבות:

תינוק הנולד מוגן באמצעות "רפלקס הצלילה", הגורם לכך שהתינוק נושם את נשימתו הראשונה בכוחות עצמו רק כשפניו וחבל הטבור שלו נחשפים לאוויר, ולכן הוא מתחיל לנשום רק כשראשו עולה מעל המים. במהלך הלידה המיילדת עוקבת אחרי התינוק במוניטור מיוחד המנטר את נשימות התינוק במים.
התינוק מקבל חמצן דרך חבל הטבור המחובר עדיין לשליה שברחם אמו. ריאותיו מלאות בנוזל ובשליה מתבצע חילוף גזים בין מערכת הדם האימהית לזו העוברית, כך שהשליה מתפקדת כיחידת הנשימה של העובר. רק כעבור מספר דקות מהלידה פוסקת זרימת הדם בחבל הטבור והתינוק נסמך על נשימתו העצמונית.

עם זאת, חשוב להקפיד שבשלב הלידה השני כל האגן יהיה בתוך המים, ואם בטעות נוצר מגע עם האוויר – אסור להחזיר את התינוק למים.

רצוי להוציא את התינוק מן המים לאחר כ-10–20 שניות, כדי למנוע מצב בו השליה מתנתקת ומפסיקה להזרים דם לפני שהתינוק מתחיל לנשום.

נשים בסיכון

נשים הסובלות מבעיות מסוימות לא יכולות ללדת במים, כדלהלן:

אי ספיקת כליות; אפילפסיה; מחלות לב; זיהומי הריון, כגון: רעלת הריון או הרפס וגינלי; מחלות כרוניות; סוכרת הריונית; יתר לחץ דם הריוני; לידה מוקדמת; יש ליולדת חום; אנמיה; השליה היא שליית פתח; ישנו דימום רב לפני הלידה; עובר הגדול מארבעה קילוגרמים וחצי; מצוקה וסיכון המצריכים ניטור עקבי; הריון מרובה עוברים; עובר במצג עכוז או רוחבי.

הבריכה

הבריכה צריכה להיות בעלת דפנות קשיחות, על מנת להעניק יציבות ליולדת. כמו כן מומלץ לרפד את תחתית הבריכה, לשיפור הנוחות ומניעת הסחות דעת.

המים צריכים להיות טריים ומסוננים, ומומלץ כי המים יגיעו עד לגובה החזה, משום שזו הדרך שההשפעות הפיזיולוגיות מגיעות לשיאן.

חשוב להקפיד שהמים יהיו נקיים, אך אסור להשתמש בחומרים מחטאים ורעילים, כגון כלור. ישנם המחטאים את המים באמצעות מלח, שהוא חומר חיטוי טבעי. הם מוסיפים כף מלח לכל ארבעה ליטרים וחצי של מים, כדי להגיע לרמת מליחות הקרובה לזו של מי השפיר.

בשל עובדה זו יש נשים המעדיפות ללדת בים, באם דבר זה מתאפשר, משום שבו רמת המליחות גבוהה באופן טבעי.

מי השפיר והדם אינם מהווים גורם לזיהום, ואין בעיה להישאר במים אלו. גם צואה אינה מהווה בעיה, אך אישה הנרתעת מכך יכולה לבצע קודם התחלת הלידה חוקן, או להשתמש בחומרים משלשלים.

יש להקפיד שהיולדת תרבה בשתייה קרה בעת הלידה, משום שהשהייה במים חמים עלולה לגרום להתייבשות.