כתב צבאי
כתב צבאי הוא עיתונאי, כתב שטח (קורספונדנט) המדווח מאירועי מלחמה וסכסוך, הגדרה זו כוללת גם צלמי עיתונות העוסקים בתיעוד ודיווח מזירות לוחמה באמצעות צילום מלחמה. כיוון שמטרתו של הכתב הצבאי היא להביא את הידיעות או את התמונות הטובות ביותר והמעניינות ביותר, הוא נוטל על עצמו לעיתים קרובות סיכונים בלתי סבירים. כתב צבאי יכול להתלוות לצד לוחם אחד ולסקר את הסכסוך באופן חד-צדדי או להיות נייטרלי ולנסות לסקר את הסכסוך באופן שיקיף את כל הצדדים הלוחמים.
כוחות לוחמים משתמשים לעיתים בכתבים צבאיים הנלווים אליהם למטרות של לוחמה פסיכולוגית, על מנת להעביר מסרים לאויב (הפחדה והרתעה) או לעם בעורף (העלאת המורל, רקימת מיתוסים של ניצחון וגבורה). הידיעות שמעביר הכתב הצבאי יכולות להכיל סודות או להיות בלתי-מחמיאות לצד הלוחם ולפיכך מוטלת עליהם צנזורה צבאית, שאכיפתה וההענות לה משתנות לפי טיב היחסים בין הכוחות בשטח לבין העיתונאים וגופי העיתונות או השידור ששלחו אותם. לפי אמנות המלחמה נהוג שאין לפגוע במתכוון בכתב צבאי העושה את מלאכתו וכתבים צבאיים נעים כשהם לא חמושים, אך כתבים צבאיים רבים נפגעים ונהרגים או נלקחים בשבי בעת מילוי תפקידם ולעיתים נחטפים על ידי כוחות גרילה או מיליציות בלתי-סדירות תמורת כופר. בעת מלחמת וייטנאם (בין 1955 ל-1975) נהרגו 66 עיתונאים, בשנת 2007 לבדה נהרגו באזורי עימות (בעיקר אפגניסטן ועיראק), 65 עיתונאים[1].
היסטוריה
תיעוד מלחמות היה עבודתו של ההיסטוריון משחר ההיסטוריה. הרודוטוס סיקר את מלחמת פרס–יוון, אך לא נכח בקרבות בעצמו. קסנופון השתתף בקרבות ודיווח עליהם בעיקר בספרו "מסע הרבבה".
אבי הכתבים הצבאיים בעת החדשה היה הנרי קראב רובינסון (Henry Crabb Robinson) שתיעד את המלחמות הנפוליאוניות עבור הטיימס הלונדוני. ויליאם הווארד ראסל (William Howard Russell), שתיעד עבור הטיימס את מלחמת קרים נחשב לאבי סוגת "הדיווח המשתתף", של כתב הנלווה אל החיילים הפשוטים ומדווח לא רק על הקרבות אלא גם על חוויות הלחימה והכוננות.
איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, ראה בתיעוד המלחמה פן של העיתונות הבידורית ("העיתונות הצהובה") וכמקדם מכירות. כתביו, שתיעדו את מלחמת ארצות הברית–ספרד, הביאו לראשונה סיפורי צבע מרתקים מאזורי הקרבות, נלוו לרגימנטים לוחמים וסיפרו סיפורים אישיים על מפקדים וחיילים. כך למשל ריצ'רד הרדינג דייוויס שנלווה לגדודו של תאודור רוזוולט וסיקר את פועלו[2]. קיט קולמן שסקרה את המלחמה בהיותה בקובה, הייתה אישה-כתבת מלחמה ראשונה שקיבלה את התפקיד באופן רשמי.
גם וינסטון צ'רצ'יל החל ככתב צבאי כאשר סיקר את מלחמות האימפריה הבריטית בהודו ובסודאן.
המצאת הטלגרף והטלפון האיצו את העברת הידיעות מן החזית לעורף. מלחמת הבורים ומלחמת רוסיה–יפן היו המלחמות הראשונות מהן הועברו דיווחים כמעט בזמן אמת. המודיעין והצנזורה הפיקו לקחים מן ההתקדמויות הטכנולוגיות במלחמות אלה והטילו במלחמת העולם הראשונה איפול כבד, דרישות צנזורה מחמירות ואספקת דיסאינפורמציה לכתבים, כדי לבקר את המידע המועבר לעורף מזירות המלחמה. העיתונאי דייוויד פאלמר הציע לצבא ארצות הברית ליצור מאגר כתבים אמינים ("פוּל"), עמו ישתף פעולה ויחלוק מידע אמין. אולם יוזמה זו לא באה לידי מימוש במלחמת העולם הראשונה[3].
כתבים צבאיים אמריקאים רבים יחסית, היו חלק מהנוף של מלחמת האזרחים בספרד (בהם הצלם רוברט קאפה, הסופרים ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי מצד הרפובליקאים והעיתונאים ספטון דלמר וקים פילבי מצד פרנקו) הם יצרו דיווחים אמנותיים ברוח "הדור האבוד" שהעבירו תחושות עמוקות של זעזוע ותיאורים מפורטים של זוועות המלחמה. כתבים צבאיים הצטרפו לכוחות הלוחמים במלחמת העולם השנייה והיו בין הראשונים שתיעדו והעבירו ידיעות על מחנות ההשמדה, בפרט הצטיינו בדיוקם ובאמינותם דיווחי הרדיו של ה-BBC, אמצעי תקשורת חדש בזירה, בנוסף לרדיו היו יומני הקולנוע שהביאו לראשונה תמונות משדה הקרב. בין הכתבים הבולטים של המלחמה ניתן לציין את ארני פייל שליווה את כל המלחמה ודיווח עליה מנקודת מבט של החייל הפשוט, עד שנהרג בקרב באוקינאווה ואת כתב CBS, אדוארד מורו האמריקאי, שהוצב בראשית המלחמה בלונדון ודיווח דיווח רדיו חי מהשטח, הדיווחים החיים משכו קהל מאזינים רב. לאחר מכן הצטרף לכוחות לוחמים והביא את המלחמה באופן חי למיליוני מאזינים הוא הגיע עד שערי מחנה בוכנוואלד שם תיאר את שראו עיניו וסיכם:
"אני מתפלל שתאמינו למה שאני אומר על בוכנוולד. דיווחתי על מה שראיתי ושמעתי, אך רק באופן חלקי. לרוב אין לי מילים. אם נפגעתם מתיאור מתון למדי זה של בוכנוולד, איני מצטער כהוא זה"
מלחמת קוריאה התאפיינה בסגירות וצנזורה ולפיכך כמעט שלא תועדה באופן ישיר ובוודאי שלא ביקורתי, כאשר כל התכנים עברו סינון מחמיר של הצנזורה, אדוארד מורו היה בין העיתונאים הבולטים שסיקרו מלחמה זו. לעומת זאת, במלחמת וייטנאם התלוו כתבים לכוחות אמריקאים רבים, תוך פתיחות של הדרג הצבאי. הייתה זו גם המלחמה הראשונה שצולמה בצילום טלוויזיה חי והועברו ממנה תמונות חיות של קרבות ומעשי זוועה, כולל תמונות קשות ביותר לצפייה. להעברה הישירה של מראות משדות הקרב הייתה תרומה להתנגדות האמריקאית למלחמה[4]. אחד הכתבים הבולטים במלחמת וייטנאם, שאף זכה על פועלו בפרס פוליצר היה דייוויד הלברשטאם. כתיבתו, שהדגישה משגים שראו עיניו והציגה עובדות שראה, שעמדו בסתירה לדיווחים הרשמיים, הייתה חדשנית. עד אז נצמדו בדרך כלל כתבים צבאיים לקו המרכזי וניזונו במידה רבה מדוברות הצבא, הלברשטאם "שינה את הדיווח הצבאי לעד כאשר הראה שאפשר ואף רומנטי לספר את סיפור החזית האמיתי ולהציג את הצד שלך בסכסוך כמטעה", כתב עמיתו ריצ'רד הולברוק[5]. עיתונאי בולט נוסף במגמה האופוזיציונית במלחמה זו היה פיטר ארנט (סיקר גם את מלחמת המפרץ עבור רשת CNN).
במהלך מלחמת המפרץ (1991) ניהל הצבא האמריקאי את העיתונאים שנלוו אליו והנהיג את שיטת ה"פול", קבוצה קטנה של כתבים מערביים אמינים, שעברו תחקיר ביטחוני, הנלווית לכוחות בכל יום וחולקת את החומרים עם שאר הכתבים, שיטה זו נוסתה על ידי הצבא האמריקאי קודם לכן בקנה מידה קטן בעת הפלישה האמריקאית לגרנדה. הגנרל נורמן שוורצקופף שניהל את המבצע, ניצב מדי ערב בפני העיתונאים ותדרך אותם במהלך הקרבות. כך שלט הצבא באופן מדויק במידע, במינון ובמסרים שהועברו אל הצופה האמריקאי (והמערבי בכלל). במלחמת המפרץ השנייה (2003) יישם צבא ארצות הברית גישה תקשורתית לפיה משולבים הכתבים באופן אורגני (embedded) בתוך יחידות הצבא וחולקים עמן הווי הלחימה בשטח[6].
בישראל
מלחמת העצמאות סוקרה על ידי כתבים זרים, חלקם הגיעו לאזור מאירופה, לאחר שסיקרו את מלחמת העולם השנייה ואת אימי השואה וגילו לפיכך אמפתיה לצד הישראלי. צלם השבועון לייף ג'ון פיליפס, למשל, התלווה לכוחות הלגיון הערבי וסיקר את פינוי הרובע היהודי במלחמת העצמאות, תוך מבט אוהד לצד הישראלי.
בעת מלחמת ששת הימים התלוו אל הכוחות הלוחמים בשטח כתבים רבים, במיוחד זכור דיווחו של כתב קול ישראל רפאל אמיר שהתלווה למרדכי גור ולחטיבת הצנחנים בעת שחרור הכותל המערבי והעביר תוך התרגשות גדולה את דבריו של גור: "הר הבית בידינו" ואת תקיעת השופר על ידי הרב גורן וסיכם:
אני יורד ברגע זה, ברגע זה, אני יורד במדרגות אל הכותל. אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי!
— רפאל אמיר, 7 ביוני 1967[7]
במלחמת יום כיפור התלוו לכוחות הלוחמים עיתונאים רבים ששידרו בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה, ברוח פתיחות, בדומה לזו שהפגין הצבא האמריקאי בווייטנאם בתקופה המקבילה. בעת המלחמה נפוצה התופעה שכונתה "כתבי חצר", כתבים שהתלוו למפקד צבאי ותיארו את פעולותיו תוך האדרת שמו, בתמורה לגישה לחומרים ייחודיים. הידוע בכתבי החצר היה אורי דן שהתלווה לחפ"ק אריאל שרון.
במלחמת לבנון הראשונה, הכתב רון בן ישי שהיה עד לסימנים המעידים על כוונות הפלנגות היה בקשר עם עמוס ירון ואריאל שרון ומנע בכך את המשך טבח סברה ושתילה.[8] בעת האינתיפאדה הראשונה נפוצו טענות ישראליות שעצם הימצאותם של כתבים וצלמים בשטח מלבה את המהומות, במקביל ולאחר מכן נותחה סוגיית הקשרים בין הצבא לתקשורת. מיקום המצלמות רק מצידו הפלסטיני של הסכסוך, למשל, הציג בעולם תמונה של חיילים ישראליים המכוונים את נשקם אל הצופה בבית. גם במהלך האינתיפאדה השנייה היה לכתבים בשטח תפקיד מכריע למשל בפרשת מוחמד א-דורה, ילד פלסטיני שמותו תועד בזמן אמת על ידי מצלמות טלוויזיה וגרם לתהודה ציבורית בישראל ובעולם[9].
כתבים צבאיים ישראלים יצאו החל מסוף שנות השמונים לסקר מוקדי סכסוך ומלחמה ברחבי העולם, בולטים במגמה זו רון בן ישי ואיתי אנגל. צדוק יחזקאלי נפצע קשה בעת שסיקר את המלחמה בדרום אוסטיה ב-2008.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעל לביא, מפיקת מלחמות, תל אביב: ידיעות ספרים, 2011, מסת"ב 9789655452532
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עיתונות צבאית ועיתונות מלחמה |
| תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כתבים צבאיים |
- זאב שיף, העיתונות לא שתקה, באתר אגודת העיתונאים בתל אביב
- חני קומנשטר-שוורץ, נוכחים או נפקדים? הדילמות של נוכחות תקשורת במבצע צבאי, מערכות 429 עמ' 45-51
- אביתר בן-צדף, הממסד הצבאי האמריקאי וחופש העיתונות, מערכות 321, יוני 1991 עמ' 42-51
- משה ז"ק, הצנזורה והעיתונות בחמש מלחמות, קשר 13, אביב 1993, עמ' 5-20
- ניר ליברך, "אני עוצר את השידור. יורים עליי" - הכתבים הצבאיים של הטלויזיה, באתר מאקו, 20 בינואר 2009
- Why the Best War Reporter in a Generation Had to Suddenly Stop - כתבה באסקווייר, 14 בספטמבר 2015 על פרישתו של כתב הניו יורק טיימס סי ג'יי צ'ייברס, מי שסיקר את מלחמת אפגניסטן (2001–2014), מלחמת עיראק, מלחמת האזרחים בלוב ומלחמת האזרחים בסוריה הכוללת סקירה מקיפה על תפקידו והתנהלותו של הכתב הצבאי בראשית המאה ה-21
הערות שוליים
- ^ חני קומנשטר-שוורץ, נוכחים או נפקדים? הדילמות של נוכחות תקשורת במבצע צבאי, מערכות 429 עמ' 49
- ^ ראו הספדו של רוזוולט לרגל מותו של הרדינג דייוויס
- ^ אביתר בן-צדף, הממסד הצבאי האמריקאי וחופש העיתונות, מערכות 321, יוני 1991 עמ' 44
- ^ חני קומנשטר-שוורץ, נוכחים או נפקדים? הדילמות של נוכחות תקשורת במבצע צבאי, מערכות 429 עמ' 50
- ^ נקרולוג, ניו יורקר, 7 במאי 2007
- ^ חני קומנשטר-שוורץ, נוכחים או נפקדים? הדילמות של נוכחות תקשורת במבצע צבאי, מערכות 429 עמ' 46
- ^ יומן החדשות
- ^ איתי בלומנטל, רון בן ישי: "לא ידעתי אם יהיה לי לאן לחזור", באתר ynet, 2 במרץ 2018
- ^ גיורא איילנד, צה"ל והתקשורת הזרה: הערכה ולקחים בתום שנה לאינתיפאדה, נובמבר 2001
35933951כתב צבאי