רבי יצחק מרעלי
 | |
| לידה |
1867 ה'תרכ"ז אלג'יר |
|---|---|
| פטירה |
1952 (בגיל 85 בערך) ה'תשי"ב |
| מקום פעילות | אלג'יר |
| תחומי עיסוק | ספרות, שירה, מחקר, פיוט, תרגום וחינוך |
| תפקידים נוספים | דיין |
הרב יצחק מרעלי (בצרפתית: Isaac Morali; 1867–1952) היה משכיל עברי מאלג'יר, משורר ופייטן, חוקר, מתרגם, דיין ומחנך, ממחיי השפה העברית באלג'יר ומראשוני מנהיגי שיטת עברית בעברית. כתב מעל ל-200 פיוטים ושירים, ונחשב לדמות מרכזית בקרב משוררי וחכמי אלג'יריה[1].
קורות חיים
נולד באלג'יר ב-12 בספטמבר 1867 (י"ב באלול ה'תרכ"ז), לרפאל דוד ולסולטנה מרעלי, בן למשפחת רבנים וסוחרים מקומית ותיקה. את חינוכו המסורתי קיבל תחילה בגיל שש בבית המדרש של הרב מרדכי אטנג'יר ולאחר מכן אצל הרב יצחק אפריאט, ומשם המשיך לישיבת "עץ החיים" שהקים אביו, והרב משה דאדון עמד בראשה. כשרצה לנסוע ללמוד בבית המדרש לרבנים בפריז, נמנע מכך בעקבות אביו, שלא יכל להפרד ממנו. בלית ברירה החל לעבוד בבית המסחר של אביו, ולעיתים היה מקדיש את זמנו ללימוד ולכתיבה. לאחר שלא הצליח במסחר והבין כי עתידו לא בתחום זה, חזר ללמוד בישיבת "עץ חיים", ובשנת 1883 (ה'תרמ"ח) הוסמך בה לשוחט ובודק.
מגיל צעיר גילה עניין רב בספרות ושירה עברית. לאחר שאביו הבחין בו מנסה לתרגם לעברית משיריו של ז'אן דה לה פונטן בגיל 16, נתן לו במתנה מנוי ל"המגיד", השבועון העברי הראשון, וכן עותק של הספר "תלמוד לשון עברי" ליהודה ליב בן-זאב. דרך העיתון והספר השתלם באופן אוטודידקטי בשפה העברית, והחל לכתוב בעצמו מכתבים ומאמרים לעיתון "המגיד" החל משנת 1887. בתקופה זו החל להעלות על הכתב את הגיגיו, והוציא חיבורים על פרקי אבות והגדה של פסח בשם "ברית יצחק", "מלי דאבות" ו"זרע יצחק". בשנת 1891 (ה'תרנ"א), לאחר ששוב רצה לנסוע לבית המדרש לרבנים בפריז, החליט אביו להגשים את רצונו, ובשלב הראשון שכר לו מורה פרטי שהכין אותו לבחינות הבגרות של צרפת (Baccalauréat), שבלעדיהן לא ניתן היה להתקבל לבית המדרש בפריז. כשסיים בשנת 1893 (ה'תרנ"ג) את לימודיו בהצטיינות, התכוון לנסוע להמשך לימודיו בפריז, אך בשל פטירת אביו נאלץ להישאר באלג'יר ולנהל את עסקי אביו. למרות ניהול עסקי אביו, המשיך ללמוד ועד מהרה הוכתר בידי רבני העיר בתואר "רב". בשנת 1894 (ה'תרנ"ד) נשא לאישה את אנאיס בת הרב דוד אלנקאוה. בנו הבכור נולד חודשים אחדים לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון, והוא הוסיף לו את השם "בן-ציון" לרגל המאורע.
פועלו החינוכי
לאחר סמיכתו לרבנות החל לעסוק בחינוך. תחילה ניהל בהתנדבות חוג ללימודי עברית והיסטוריה יהודית למספר צעירים משכילים בני הקהילה היהודית באלג'יר. שיעוריו אלו אף משכו אליהם פרופסורים, עורכי דין ורופאים שחפצו ללמוד עברית.
בחודש אוגוסט 1894 (אב ה'תרנ"ד) ייסד באלג'יר עם דודו, יוסף מרעלי, תלמוד תורה בשם "עץ החיים", שאיחד את תלמודי התורה הקטנים (כותאב) שפעלו עד אותה עת ואִכלס כ-600 תלמידים. הוא מונה לעמוד בראש המוסד כמנהלו, ותיקן בו שינויים ביחס לתלמודי התורה שקדמו לו: ביטול שיטת התרגום לערבית, והנהגת שיטת הלימוד עברית בעברית, וקביעת לימוד הדקדוק העברי, דברי ימי ישראל ואתיקה יהודית כלימוד חובה. מלבד משרתו כמנהל המוסד, העביר שיעורים בעברית לתלמידים. שינוי נוסף שהנהיג בתלמוד תורה כדי למנוע מתלמידים יהודים ללמוד בבתי ספר נוצרים ולחלל את השבת, היה הוספת לימוד גם ביום השבת. את שיעורי השבת מסר בעצמו, ושילב בהם לימוד תנ"ך, סיפורי חז"ל ומוסר. עבור כ-100 תלמידים יהודים שעדיין למדו בבתי ספר נוצרים, השיג אישור מיוחד להתפלל מדי בוקר ולהגיע לשיעורי היהדות שמסר בשבתות.
בקיאותו בתלמוד ובמקרא משכו אליו תלמידים רבים, וביתו שימש להם כמרכז של תורה, תרבות והשכלה. בתקופה בה התמעטו הערכים הרוחניים והמסורתיים, דאג כמחנך לעצב את אופיים של תלמידיו והפיח בהם את רוח ההקרבה העצמית, ולימדם לפעול ולתת מעצמם כאנשי ציבור.
במטרה להפוך את התלמוד תורה לבית מדרש למורים עבריים, יצר קשר בשנת 1899 (ה'תרנ"ט) עם חברת כל ישראל חברים כדי שתשלח מורה מטעמה למוסד. עם הגיעו של המורה שנשלח, משה נהון, הופיעה הדרישה כי זה האחרון ישמש כמנהל המוסד. לאחר ניסיון פשרה בו חולק הת"ת לשניים: אחד ללימודי חול בניהול המורה, ואחד ללימודי קודש בניהול הרב מרעלי, השתלט המורה על הנהלת שני חלקי הת"ת, והרב מרעלי החליט להתפטר ממשרתו לאחר שנפגע על מפעלו שנלקח ממנו. לאחר התפטרותו, הוכתר על ידי רבני ונשיאי הקהילה היהודית בתואר "מנהל כבוד" של הת"ת, אך בתחילה סירב לקבלו, ולאחר הפצרות מצד הרב יעקב מאיר שביקר בתקופה זו באלג'יר, נענה לבקשה, ואף המשיך ללמד עברית במוסד כמורה. בתקופה זו נצרך המורה נהון לאסוף חומר לחיבור ספר על דברי ימי היהודים באלג'יר, והרב מרעלי נענה לסייע לו, ומדי שבוע היה נפגש עמו לשם כך.
לאחר מכן הקדיש את מרבית זמנו לפעילות ספרותית, וכן שימש כדיין וכיהן בתפקידים ציבוריים שונים בקהילה היהודית.
יצירתו ופרסומיו
לאורך חייו כתב מאמרי מחקר והגות, שירה עברית ושירה צרפתית לעיתונים וכתבי עת בעברית, בצרפתית ובערבית יהודית מרחבי העולם, בהם "המגיד", "המצפה", "רוח הזמן", "העברי" (ניו יורק), "החוקר בבית ישראל" (וינה), "אוצר הספרות", "בית ישראל" (כתב עת אלג'יראי בערבית יהודית בעריכת שלום בכ'אש), "המאסף", "הבאר (פולין)", "La Diane", "La Revue Juive de Lorraine" ועוד. בנוסף, פרסם מאמרים ושירה כחלק ממאספים וספרים שונים. בכתיבה עברית סגנונו היה תנכ"י והצטיין במשחקי מילים, ועם זאת, לשונו הייתה פשוטה ומתובלת בבדיחות ובחידודים.
שירתו מבוססת על שירת ימי הביניים של יהדות ספרד וממשיכיה באלג'יריה וכן מושפעת משירי תנועת ההשכלה העברית ומהשירה הצרפתית להם נחשף מנעוריו. שיריו נעו בין פיוטים מסורתיים לשירים יהודים-לאומיים, שירים פטריוטיים לצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה, שירי קינה על סבלם של היהודים בקונסטנטין שבאלג'יריה בזמן הפרעות נגדם בשנת 1934, סבלם של יהודי איטליה וגרמניה תחת מוסוליני והיטלר לקראת מלחמת העולם השנייה ועוד. ספר שיריו "עת מלחמה ועת שלום" (1929) כולל שירים בעברית שחיבר בימי מלחמת העולם הראשונה עם תרגומם לצרפתית גבוהה ובהם נימה פטריוטית צרפתית. שיריו בספר זכו לשבחים מאישים כגון הרב יוסף משאש ופרופ' ישראל לוי.
הרב מרעלי עסק גם בחקר וההדרת השירה של חכמי אלג'יריה בדורות הקודמים, ובמיוחד הריב"ש, ר' יהודה עייאש, הרשב"ץ, ר' יהודה כלאץ והרשב"ש. הוא פעל כדי לאתר כתבי יד עתיקים באלג'יריה עם שיריהם ולאחר מכן פרסמם. בשנת 1897 פרסם את הכרך הראשון לספרו "צפנת פענח", ובו שרידים משיריהם של הריב"ש והרשב"ץ עם מבוא היסטורי והערות פרי עטו בתוספת הערות של החוקר חיים ברודי. הוא המשיך וחיבר מספר אסופות נוספות לשירים של חכמי אלג'יריה שאיתר, אך רק את חלקם הספיק להוציא לאור בחייו. כמו כן קרוב לעשרה מחיבוריו בתחומי היהדות השונים לא ראו אור וחלקם אבדו עם השנים, בהם מסות היסטוריות על יהודי אלג'יריה, וספרי פרשנות לפרקים במקרא ובתלמוד.
פיוטיו ושיריו השתלבו במסורת השירה של יהודי אלג'יריה, ועל פעליו השונים קיבל בשנת 1932 את אות הכבוד "קצין האקדמיה הצרפתית".
הלך לעולמו ב-30 במרץ 1952 (ד' בניסן ה'תש"ב).
חיבוריו
- ירקרק חרוץ - על תרי"ג מצוות
- צפנת פענח - שירים מאת הרשב"ץ והריב"ש ושאר חכמי אלג'יר שאסף בפרסום ראשון, כולל הערות ומבוא היסטורי
- חסד ואמת - שירי ר"א גביזון, בנו ונכדו, כולל הקדמה על ערכם הפיוטי
- קול זמרה - דוגמאות משירי הרדב"ז ושירי הרב אברהם חיארי
- מדרש הרס"ג - על עשרת הדיברות, בערבית ובתרגום לצרפתית, כולל הערות ומילואים, ארבע מהדורות
- רוח ים - כ-200 שירים ופיוטי קודש, מחולק לשבעה מדורים לשבעת ימי השבוע: 1. רוח חן ותחנונים - תפילות והילולים, 2. נגידים - לכבוד ידידים וגדולי הדור, 3. רוח המושל - מכתמים וחידות, 4. רוח היום - להזדמנויות שונות, 5. רוח חכמה - שירים המיוסדים על דברי חז"ל, 6. רוח נבואה - קינות וכתובות על מצבות, 7. רוח קדים - על תורת המשקל ומשקלי השירים
- עת מלחמה ועת שלום - שירים עבריים ופואמות פטריוטיות עבריות, כולל תרגום כל יצירה לצרפתית בחרוזים, הערות ורמזים, אלג'יר ה'תרפ"ט
- לווית חן - שירים
- ילקוט יצחק
- עין גדי - פירוש לחד גדיא
- ויעתר יצחק לה' - שירים וסליחות לימים נוראים, אלג'יר ה'תרצ"ב
- שם אפרים - לזכרו של הרב אפרים אנקווה, 1911
- באר יצחק - חידושי תורה
- פרקי שירה - לכבוד הרב יעקב מאיר
- מחזור לימים נוראים - מהדורה חדשה של מחזור לימים נוראים בנוסח קהילת אלג'יר, כולל הקדמה מפורטת והערות לתיקונים, ובסופו פזמונים ובקשות בשם "ויעתר ליצחק", ושישה פיוטים נוספים לימים נוראים, ה'תרצ"ז
- מדרש על עשרת הדיברות לרב סעדיה גאון - בתרגום לצרפתית
- ניצחון האור על החושך - מאמר, 1896
לקריאה נוספת
- אברהם אלמאליח, "שרידי משוררי ספרד באלג'יריה; יצחק מרעלי", חמדת ישראל – קובץ לזכרו של מרן חיים חזקיהו מדיני, ירושלים תש"ו עמ' 85-43.
- אפרים חזן, פועלו הספרותי של רבי יצחק מרעלי ותוכניתו לכינוס השירה והפיוט באלג'יריה, פעמים 91 (2002), עמ' 65-78.
- אפרים חזן, השירה העברית באלג'יריה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט, עמ' 371-376.
- יוסף שטרית, מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון-אפריקה בסוף המאה הי"ט, מקדם ומים, ג', תש"ן, עמ' 11-76.
- Robert Attal, “Une Correspondance entre le Rabbin Isaac Morali et le commandant Armand Lipman,” Revue des Études Juives 144, nos. 1–3 (1985): 145–167.
- Yossef Charvit, Élite rabbinique d’Algérie et modernisation, 1750–1914 (Jerusalem: Gaï Yinassé, 1995).
- Abraham Elmaleḥ, “Le dernier des Mohicans de la poésie hébraïque séfarade en Afrique du Nord, Isaac Morali,” Homenaje a Millás Vallicrosa (Barcelona: Consejo Superior de Investigaciones Científicas, 1954), vol. 1, pp. 521–550.
קישורים חיצוניים
- משה דוד גאון, "יצחק ב"ר רפאל דוד מרעלי", יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב, ירושלים, תרצ"ח, עמ' 446, באתר HebrewBooks
- רשימת הפרסומים של רבי יצחק מרעלי, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת מאמרים על רבי יצחק מרעלי באתר רמב"י
- מרעלי הרב ר' יצחק בה"ר רפאל דוד, בתוך: בן ציון אייזענשטאדט, דורות האחרונים, כרך ב, ברוקלין, ניו יורק: (פּאָסטאר פּרינטינג קאָרפּאָריישאָן), ת"ש, עמודות 158–159, באתר היברובוקס
- הרב יצחק מרעלי המנהיג: כמורה ומחנך, משורר וחוקר באתר "יהדות אלג'יריה"
- Yossef Charvit, "Morali, Isaac," Encyclopedia of Jews in the Islamic World; Executive Editor Norman A. Stillman, Brill Online, 2014
הערות שוליים
- ^ ד"ר מרגלית עובדיה, הרב יצחק מרעלי המנהיג: כמורה ומחנך, משורר וחוקר , עמ' 1
27480197יצחק מרעלי