יצחק מנדלבליט
 | |
| יצחק מנדלבליט, שנות ה-30 של המאה ה-20 | |
| לידה | 11 בינואר 1903 |
|---|---|
| פטירה | 4 בספטמבר 1953 (בגיל 50) |
| מדינה | ישראל, אוקראינה |
| מקום מגורים | חיפה, ירושלים, פרוסקורוב |
| מקצוע | תעשיין, אקטיביסט |
| מפלגה | הציונים הכלליים |
יצחק מנדלבליט (י"ב בטבת תרס"ג 11 בינואר 1903 – כ"ד באלול תשי"ג 4 בספטמבר 1953) היה אחד מאבות התעשייה בישראל, ומיסדם של מפעל אבן במפרץ חיפה וחברת איטונג הישראלית בפרדס חנה.
נעוריו ותחילת דרכו
יצחק מנדלבליט נולד למשפחה יהודית בעיירה פרוסקורוב ליד העיר קייב. ב-1919 פרצו פרעות בעיירה (כחלק מגל פרעות פטליורה). בית המשפחה הוצת ואבי המשפחה ושלושת בניו, יצחק הבכור, נמלטו מהעיירה. בדרך נרצח האב בידי האוקראינים ושלושת הבנים שרדו.
ב-1921 בהיותו בן 18, הצטרף יצחק מנדלבליט לקבוצת חלוצים ועלה לארץ ישראל[1]; שני אחיו הצעירים נותרו בינתיים באוקראינה. הוא הגיע לירושלים, שם החל לעבוד כפועל בנין והועסק על ידי קבלנים שונים בעיר[2]. אחר-כך החל לעבוד כפועל ובהמשך כשותף, בבית המלאכה של אהרן גרבלסקי ליצור שיש ומרצפות[3][4][5]. תוך כדי עבודה למד את מלאכת סיתות אבנים ויצור מרצפות.
מפעלים מיסודו
בית חרושת למרצפות ומפעל אבן
בתחילת שנות ה-30 הקים מנדלבליט בית חרושת קטן ליצור מרצפות בשכונת תל-ארזה בירושלים. ב-1935 החל בהקמת בית חרושת נוסף גדול – בו הועסקו כ-120 פועלים – במפרץ חיפה, בית חרושת אבן. הדגם האמריקאי של מפעלים בארצות הברית כבש את לבו של מנדלבליט, ובית החרושת פעל לפי דגם זה. נפתחה בו קפיטריה, למרות שהדבר לא היה אז מקובל במפעלים, והפועלים יוצגו בהנהלה. בית החרושת כלל מחלקת בלוקים ומחלקת שיש. במלחמת העצמאות עבד המפעל בשלוש משמרות וסיפק בלוקים ממולאים ששמשו לבניית קירות מגן בחיפה כנגד צליפות על האוכלוסייה היהודית[6]. במחלקת השיש יוצר שיש מלאכותי לפי פטנט שנרשם על ידי מנדלבליט תחת השם גלומית. בהמשך הרחיב המפעל את העיסוק בשיש המלאכותי והטבעי והעסיק כ-400 עובדים[6].
באותה תקופה רכש מנדלבליט שטחים רבים בירושלים וסביבתה, ובהם בבית איכסא ובליפתא, בסמוך לתל ארזה. לימים מכר חלק מהקרקעות שליד תל ארזה לחברת הבנייה של פאג"י[דרוש מקור].
חברת איטונג הישראלית בע"מ
במהלך שנות ה-40, בעוד שני בתי החרושת בירושלים ובחיפה עובדים, התוודע מנדלבליט לבלוק האיטונג, כנראה מקריאה בעיתונות זרה. הוא סבר שזו אבן מתאימה ביותר לאקלים הארץ, "האבן הנושמת" כינה אותה. מנדלבליט נסע לסטוקהולם למפעל איטונג השוודי, פגש את מנהלי המפעל וקיבל מידם את הזיכיון ליצור לבנת האיטונג בישראל.
עתה נחוץ היה מימון להקמת המפעל. מנדלבליט סבר שלבנת האיטונג תתרום לבנייה הרבה הנחוצה לנוכח גלי העלייה הצפויים עם הקמת המדינה, אך פנייתו של מנדלבליט לשרת העבודה דאז גולדה מאיר לא הניבה מימון, אף כי הובטחו לו הטבות שונות. הוא נסע לניו יורק, פנה לקהילה היהודית ואכן נמצאו מממנים מקרב הקהילה. עתה נותר לקנות מגרש מתאים להקמת המפעל. מנדלבליט בחר מגרש במושבה פרדס-חנה.
בשנת 1950 מפעל איטונג בשוודיה שלח לישראל שני מהנדסים שוודים, שהשתכנו תקופה ממושכת במלון לב הכרמל על הר הכרמל. במשרד ברחוב כיאט 6 בעיר התחתית בחיפה החלו מנדלבליט והמהנדסים בתכנון המפעל העומד להיות מוקם. מועצת פרדס חנה, שהמפעל המוקם עתיד היה לתת פתרון לאבטלת תושביה, תרמה את חלקה בסלילת כביש, שחצה את פסי הרכבת והגיע עד לאתר המפעל. באותו זמן נערמו טונות של ציוד בנמל חיפה, ציוד שנשלח מהמפעל השוודי והועבר לאתר. מחצבה נקנתה בטנטורה. כך מפעל איטונג החל לקרום עור וגידים. ב- 1952 כבר עמד המפעל על תילו והחל בראשית תפקודו.
שלהי חייו
מנדלבליט לא שקט על שמריו ואף פנה לתחומים אחרים – לא רק בתחום אבני הבנייה – ותכנן להקים מפעלים נוספים. כך יצר קשר עם חברת "דנו" הדנית, שהמפעל שלה בקופנהגן התמחה בהפיכת זבל לדשן. הוא קיבל גם ממנה זיכיון להקמת מפעל דשן בישראל. הוא תכנן גם להקים מפעל ליצור אדנים לפסי הרכבת, אולם פטירתו ב-1953 קטעה את התוכניות האלה.
לאחר פטירתו של מנדלבליט, המפעלים עברו לידי מנהלים חדשים. בית החרושת למרצפות בירושלים נמכר, ובית חרושת אבן עבר לידי סולל בונה ובכך הוסיף את תחום השיש לתעשיית המחצבות של אבן וסיד[6]. מפעל איטונג, לאחר כמה שנות שפל התאושש, הלך ופרח ומימש את חזונו של מנדלבליט, חזון "האבן הנושמת", האבן שמתאימה לבנייה בישראל עד היום. בכך היה מנדלבליט ממניחי התשתית ליוזמה הפרטית במפעלים בקנה מידה לאומי לפי הדגם הקפיטליסטי הליברלי.
פעילות ציבורית
בצד פעילותו התעשייתית יצחק מנדלבליט עסק גם בפעילות ציבורית. הוא היה פעיל מרכזי בהתאחדות בעלי התעשייה, שייצג את התעשיינים שהחלו לפעול בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים.
באותו זמן נוסדה מפלגת הציונים הכלליים ומנדלבליט היה אחד מפעיליה המרכזיים. בתחום הכלכלי והתעשייתי הוא תמך בקפיטליזם ליברלי וביוזמה פרטית. אולם בתחום המדיני היה מנדלבליט יוני, הוא תמך בהגנה והתנגד לרוויזיוניסטים[7]. במהלך מלחמת העצמאות נתמנה מנדלבליט ליו"ר וועדת המצב בחיפה, שטיפלה בהקמת מנגנון שירותים לציבור בעיר במהלך המלחמה.
הערות שוליים
- ^ פנקסי רשימות עולים 1921-1925, הארכיון הציוני המרכזי
- ^ שמעון כהן, היהודי ששיפץ את מערת המכפלה, באתר חדשות ערוץ 7, 12 בנובמבר 2009
- ^ דותן גורן, היהודי ששיפץ את מערת המכפלה, עת־מול 206, אוגוסט 2009, עמ' 14-17
- ^ Gail Hoffman, Made in Jerusalem, The Palestine Post, 12 באוגוסט 1936, עמ' 5
- ^ פייטושון, ירושלים סיור בשכונת בית וגן - אזור תעשיה שנמוג, טיולים ואתרים - קהילות אג'נדה, 25 בינואר 2013
- ^ 6.0 6.1 6.2 דוד פאיאנס, "אדם מול סלע", אבני דרך לאורך שישים שנות יצירה בכיבוש האבן והסיד, תעשיית אבן וסיד, תשמ"ד 1984
- ^ אמנון ליבר, המחלוקת בין "מחנה הפועלים" לבין "המחנה האזרחי" - הויכוח על דמות החברה הרצויה ועל דרך בנין הארץ, ישיבת מקור חיים יחידת לימוד וסדנה למפגשי מורים להיסטוריה, תשס"ה (אורכב 13.12.2015 בארכיון Wayback Machine)
