יעקב חילביץ'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית

יעקב חילביץ' (1913 – ?) היה מפעילי האצ"ל בתקופת המנדט הבריטי, שבגד בחבריו ומסר רשימות של חברי האצ"ל לבולשת הבריטית. כשנחשף הוברח על ידי הבולשת מהארץ. על אחריתו לא נודע דבר.

ראשית דרכו

יעקב חילביץ' נולד בעיר קובנה שבליטא בשנת 1913. בנעוריו היה חניך בתנועת בית"ר. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל והיה פעיל במפלגה הרוויזיוניסטית. בראשית שנת 1942, בתקופת שיתוף הפעולה של האצ"ל עם הבריטים, כאשר לאצ"ל היה מעמד חצי לגיטימי ונתקיימו אף יחסים בין המפלגה הרוויזיוניסטית לבין שלטונות המנדט, נוסדה קרן חוקית בשם "מס חזית ישראל", שעסקה באיסוף כספים עבור האצ"ל. חילביץ', של היה חבר אצ"ל, נתמנה לעמוד בראש הקרן. במסגרת תפקידו הכיר היטב את ראשי התנועה הרוויזיוניסטית וכן את פיקוד האצ"ל ואת מפקדו מנחם בגין, שאותו ביקר בדירת המסתור שלו בירושלים. לימים יכתוב בגין על ביקור זה:

"הוא עומד ליד עריסת בני. התינוק מצטחק לשנינו. הוא מצטחק לילד ולאב ובאותו זמן הוא זומם את מזימותיו, חושב מחשבות".[1]

האצ"ל מכריז על המרד

מנחם בגין הגיע לארץ ישראל בשנת 1942 כחייל בצבא אנדרס, וקיבל בסוף 1943 את הפיקוד על האצ"ל. בגין היה מראשי המחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד לקו הפרו-בריטי. העברת הפיקוד על האצ"ל לידי בגין סיימה סופית את התקופה הפרו-בריטית של האצ"ל, והביאה לתחילת "המרד" נגד השלטון הבריטי בארץ. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד". המסמך פתח בכך שכל התנועות הציוניות עמדו לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה; התקווה להקים צבא עברי התבדתה; באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצדה של גרמניה ויהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה לא אפשרה פעולות הצלה. בכרוז הוצהר בין היתר:

"הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה".

בהמשך הכריז הכרוז כי מבחינת האצ"ל תמה שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. מפנה זה חל בניגוד לדעתו של חלק מצמרת המפלגה הרוויזיוניסטית וגרם לקרע בין המפלגה לבין האצ"ל. האצ"ל החל בפעולות נגד הבריטים וב-23 במרץ 1944 ביצע התקפה על מרכזי הבולשת הבריטית בירושלים ועל מפקדותיה המחוזיות ביפו ובחיפה וגרם להרס ולהרג אחד מקציני הבולשת.

הסגרת מפקדי האצ"ל לבריטים

מיד לאחר ההתקפה התקשר חילביץ' למשרדי הבולשת בירושלים והודיע על נכונותו למסור לבריטים פרטים על מפקדיו וחבריו הבכירים של הארגון.

גרסת אנשי האצ"ל היא כי חילביץ' בגד באנשי האצ"ל תמורת בצע כסף. כך כתב עליו הסופר יוסף נדבה שהיה איש התנועה הרוויזיוניסטית וממקורבי זאב ז'בוטינסקי:

"הוא הלך לבולשת מרצונו הטוב. פשוט משום שזקוק היה לכסף רב ורצונו היה עז לצאת לאמריקה. תנאי חייו בארץ החניקוהו. הוא נכנס למעגל קסמים של חובות ומועקה שלא יכול היה להשתחרר ממנו... ועל כן נכנס במשא ומתן עם הבולשת להשיג את הסכום הגדול. הוא סוחר ומתווך טוב מיד העמיד את שירותו על "קלף" חשוב... 50 אלף לא"י דרש. אנשי הבולשת עמדו על המקח. תחילה צריך למצוא בסיס למשא ומתן - מה יהיה קנה המידה, לבסוף הסכימו על לחשב את ההענקה על יסוד גולגולת - "כך וכך אנשים תסגיר, וכך וכך תקבל בשביל כל אחד מהם. איש איש לפי חשיבותו ומעמדו"..."[2]

פרופ יהודה לפידות, שנודע בכתיבת ההיסטוריה של האצ"ל, שבו היה חבר בצעירותו, כתב על סכום נמוך בהרבה; לדבריו קיבל חילביץ' מהבריטים סכום של 2000 לירות שטרלינג בלבד, זאת בעת שהלא"י היה שווה ערך לליש"ט.

ספר תולדות ההגנה נותן הסבר אידאולוגי למעשהו של חילביץ':

"כמה שנים היו קיימים יחסים של שיתוף פעולה בין יסודות מסוימים במפלגה הרוויזיוניסטית ובאצ"ל לבין הבולשת. הודות ליחסים אלה נהגו השלטונות בסלחנות לגבי האצ"ל ולפעולות שונות של אנשיו, גם אם חרגו ממסגרת החוק. ההתקפה על הבולשת היה בה משום שריפת גשרים וניתוק יחסים יותר מכל הצהרות וכרוזים מפוצצים. רבים מאותם אנשים שהתרגלו לשיתוף הפעולה, לא יכלו, כנראה, להשלים על נקלה עם שינוי זה. על רקע זה יש לראות את בגידתו של אחד מראשי "מס חזית ישראל", קרן הכספים של האצ"ל, יעקב חילביץ'."[3]

לפי דברי ריצ'רד קטלינג, שהיה קצין בכיר במחלקה הפוליטית של הבולשת, שלחמה בארגוני המחתרת, היה זה חילביץ' עצמו שיצר את הקשר עם הבולשת, מיד לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת:

"נסענו במכונית שלי, חילביץ' אמר כי היה זה משגה לפוצץ את הבולשת וכי הדבר גרם נזק למאבק היהודי. הוא הוסיף ואמר כי הוא מוכן לספק את המידע שיש ברשותו על האצ"ל, בתנאי שנערוב ליציאתו מן הארץ וניתן לו סכום כסף שיאפשר לו להסתדר בארצות-הברית"[4]. ב-31 במרץ 1944 התקיימה פגישה נוספת בין קטלינג לחילביץ', שבה מסר חילביץ' רשימה ובה 79 שמות של אנשי אצ"ל ובהם שלושה ממנהיגי הארגון: מנחם בגין, יעקב מרידור, אליהו מרידור (אביו של דן מרידור) ואריה בן-אליעזר.

על מנחם בגין נתן תיאור של מראהו החיצוני ואת כתובת דירת המסתור שלו. על פי הכתוב במסמכי הבולשת, נאמר בתיאור:

"...ראש הארגון בארץ-ישראל. חייל פולני לשעבר, כהה, מרכיב משקפים, עם מסגרת-קרן שחורה, פנים רזים, שיניים מקולקלות, גובה בינוני, גילו בערך 32-31. גר ברח' אלפסי ...25".[5].

בריחתו מן הארץ

עוד באותו היום הבריחו הבריטים את חילביץ' במכונית בדרך היבשה לקהיר, שם היה אמור לקבל מן הקונסוליה האמריקאית אשרת כניסת לארצות הברית. באותו לילה נעצרו ברחבי הארץ עשרות מאנשי האצ"ל. בין העצורים היו אליהו מרידור מראשי האצ"ל בירושלים (אביו של דן מרידור) וחיים לנדאו מראשי האצ"ל בחיפה (אביו של עוזי לנדאו). כשהגיעו אנשי הבולשת לדירת המסתור של מנחם בגין בירושלים, לא הצליחו לעוצרו מאחר שהיה באותו יום בתל אביב. חלק מהעצורים הוגלו מן הארץ. המעצרים היו מכה קשה לארגון המחתרתי.

חשדם של אנשי האצ"ל נפל על חילביץ' ימים אחדים לאחר מכן כאשר ב-4 במרץ 1944 הובא לבית הוריו של דוד רזיאל משדר רדיו, לאחסון ללילה אחד, ובאותו לילה ערכה הבולשת הבריטית חיפוש בבית, החרימה את המשדר ועצרה את אסתר רזיאל-נאור. בעקבות המקרה פתח המש"י, שירות המודיעין של האצ"ל, בחקירה כדי לחשוף את זהות המלשין. לידי הארגון הגיע מכתב סודי ששלח מטה הבולשת הבריטית ובו מידע על קשריו של חילביץ' עם הבולשת.

יעקב מרידור, שכיהן כמפקד האצ"ל לפני בגין וכאשר בגין הפך למפקד הארגון מונה לסגנו, שהה אז בקהיר וביקש היתר להתנקש בחייו של חילביץ', אולם בגין התנגד בתוקף להתנקש בחיי חילביץ', בטרם שיערך בירור מקיף וקודם שיהיו הוכחות חותכות לבגידתו. הוחלט להשיב את חילביץ' לארץ. שני אנשי אצ"ל ששירתו בצבא הבריטי איתרו את חילביץ' ודרשו ממנו לחזור לארץ כדי להוכיח את חפותו. חילביץ' הכחיש בפניהם את ההאשמות, אך נמנע מלחזור לארץ וברח לארצות הברית.

חודשיים לאחר מכן, ב-25 במאי 1944, התכנס בית דין מיוחד של האצ"ל וגזר על חילביץ' בהיעדרו עונש מוות.

בארצות הברית

בארצות הברית חבר לחוגים הרוויזיוניסטים בהציגו עצמו כשליח מכובד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית שהגיע מארץ ישראל. אנשי האצ"ל בארץ, שכבר ידעו על דבר בגידתו של חילביץ', רצו לרמוז על כך למארחיו בארצות הברית ובגין ביקש מערי ז'בוטינסקי לשלוח מברק אל אנשיהם בארצות הברית שבו קרא לאורח בשם "אזף חילביץ'". יונה אזף היה סוכן שהושתל על ידי האוכראנה, הבולשת הצארית, במחצית השנייה של המאה ה-19 במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ונחשב לסמל לבגידה. הרמז לא הובן על ידי מקבלי המברק וכאשר חילביץ' נאם במסיבה של התנועה ניגש אליו שמואל מרלין, ממנהיגי התנועה בארצות הברית, ופנה אליו לתומו בשם "מר אזף חילביץ'". חילביץ', שהבין במה מדובר, הסתלק מיד מן המקום ולא שב לפגוש את אנשי התנועה.

בארצות הברית נמשך המגע בינו לבין ריצ'רד קטלינג, וקטלינג אף נסע לארצות הברית כדי להמשיך את הקשר ביניהם. קטלינג סיפר על כך לחוקר ד"ר אלדד חרובי כאשר נפגשו באנגליה בשנת 1997. לדבריו, שנה לאחר שחילביץ' ברח מן הארץ הוא התקשר אל קטלינג וביקש ממנו לבוא אליו לארצות הברית. קטלינג הגיע אליו, בלי לגלות לאמריקאים את מטרת בואו, וקיבל ממנו מידע רב על דרכי איסוף הכספים והציוד של האצ"ל והעברתם לארץ ישראל.

בסוף שנת 1946 פגש משה בריליאנט, כתב הפלסטיין פוסט באקראי את חילביץ' בניו יורק. האיש נראה לו מוכר והוא שאל לשמו. האיש, המהודר בלבושו, השיב לו כי שמו "ג'ק היל" ונתן לו את כרטיס הביקור שלו ובו כתובתו בעיר ניו יורק, אך כשניסה העיתונאי מאוחר יותר להתקשר אליו, חילביץ' התחמק ממנו. כל מה שעלה בידי העיתונאי לגלות היה כי חילביץ', בזהותו החדשה, נשא אשה ונולד לו בן וכי הוא עוסק בענייני דפוס.

לאחד ממכריו של חילביץ', אשר לו היה חייב כספים עוד מלפני שעזב את ארץ ישראל, נודעו זהותו וכתובתו והוא פנה אליו במכתב וביקש לפוגשו. חילביץ' השיב לו במכתב בעברית, שבו התנצל על שאין לאל ידו להשיב לו את כספו, אך הזמינו לבקרו בביתו. למרות ההזמנה נרתע המכר ונמנע מלבקר את חילביץ' בביתו. הסיפור התפרסם במעריב ב-18 בדצמבר 1953. מחצית השנה לאחר מכן ידע מעריב לספר כי כשנודע גילויו של מעריב למעבידו של חילביץ' בחברת פרסום והדפסות, יהודי וציוני פעיל, הוא מיהר לפטרו בהצהירו: "אינני רוצה כי מרגל בריטי יעבוד עבורי".

הדבר האחרון שנודע על גורלו של חילביץ' היה בשנת 1958 כאשר עורך ידיעות אחרונות, ד"ר הרצל רוזנבלום, שהכיר את חילביץ' עוד לפני עלייתו לארץ, הצליח להיפגש עמו בניו יורק. השניים שוחחו ארוכות אך חילביץ' מיאן לדבר על התקופה הקודמת בחייו. מאז לא נודע דבר על אחריתו.

לקריאה נוספת

  • מנחם בגין, המרד, הוצאת אחיאסף, תשמ"א 1981, עמ' 147-155
  • אלדד חרובי, הבולשת חוקרת, ה-C.I.D בארץ ישראל, 1920-1948, הוצאת פורת, 2011.
  • אלדד חרובי, "'אזף' חילביץ' בגד ב'מעמד'", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 157-137.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מנחם בגין, המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל, אחיאסף, 1969.
  2. ^ מעריב, 5.6.1949.
  3. ^ ספר תולדות ההגנה, עם עובד, כרך ג' חלק ראשון, עמ' 524.
  4. ^ Nicholase Bethell, The Palestine Triangle: The struggle between the British, the Jews and the Arabs, 1935-48, London: A. Deutsch, 1979, p.158.
  5. ^ "מבט", כתב העת של המרכז למורשת המודיעין, גיליון 36, מרץ 2004
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27576508יעקב חילביץ'

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יעקב_חילביץ%27&oldid=1929532"