יואכים סימון
יואכים "שושו" סימון (Joachim "Schuschu" Simon, 12 בנובמבר 1919, ברלין - 27 בינואר 1943, בבית הסוהר בברידה) היה גרמני-יהודי, מהמדריכים המרכזיים ב"בית עליית הנוער" בלוסדרכט וממקימיה של המחתרת החלוצית בהולנד תחת הכיבוש הנאצי '"קבוצת ווסטרוויל".
תולדות חייו
יואכים סימון נולד בברלין לאביו פריץ ולאמו לוטה לבית סאלינגר, שנפטרה זמן קצר לאחר לידתו. לסימון היה אח אחד בשם יעקב. ב-1926 החל סימון את לימודיו בבית ספר יהודי חילוני-ציוני,[1] שהיה מיוחד במינו ונוסד 5 שנים קודם לכן.[2] בשנת 1930 הצטרף לתנועת הנוער הציונית "קדימה", אשר התאחדה בשנת 1933 עם "ברית העולים" ויצרה את תנועת הנוער "הבונים".
ב-1932, בגיל 13, נשא אביו אישה לא יהודייה בשם טוני שהבנים יואכים וסימון אהבו אותה מאוד ונקשרו אליה.[1] שנה מאוחר יותר, עברו ההורים לבית קטן מוקף גנים, באל ורדר (Werder), מחוץ לברלין. סיימון עבר לעיר פרנקפורט לגור עם דודתו גרטה, אשר טיפלה בו בשנות ילדותו המוקדמות והתחיל ללמוד שם בגימנסיה הגרמנית, במגמה הריאלית. [3]
בן דודו הרמן-צבי אהרוני, העיד כי לסימון הייתה "אהבה חולנית לספרים". היה לו ארון ספרים ש״עלה על גדותיו״, נעול על מפתח והוא לא הסכים להשאיל את ספריו לאף אחד. עוד עולה מעדותו של אהרוני, כי סימון קרא גם בשפה העברית, שכן כשהיה בן 16 כתב לאחיו שהיה בארץ-ישראל, שהוא קורא בעברית את הסיפור "בלבב ימים" של ש"י עגנון ואת ״מסעות בנימין השלישי״ מאת מנדלי מוכר ספרים.
הואיל ובפרנקפורט לא היה סניף של "הבונים", הצטרף סימון לפעולות של תנועת "ורקלויטה" (Werkleute), תנועת נוער יהודית-גרמנית שנוסדה בשנת 1932 ופעלה בגרמניה ובארץ-ישראל עד להצטרפות חבריה בשנת 1938 לתנועת ״השומר הצעיר״. "הוא לא אהב אותם ומתח עליהם ביקורת רעיונית" סיפר אהרוני. סימון היה בודד והִתְאַוָּה לחבר כפי שמשתמע ממכתבו לבן גילו שאיתו החליף באותה עת מכתבים: "אני בודד נורא" (furchtbar einsam), "וכך בעצם, הייתי תמיד. אני מה שקוראים ׳מיודד׳ עם כולם, אך ידיד שאני מתאר לי אותו, לא מצאתי ומכך אני סובל." [4]
בשנת 1935 נפטר אביו והייתה זו הפעם האחרונה בעת ההלווייה של האב, שבה נפגשו שני האחים. סימון חזר לפרנקפורט ואחיו, שהיה בהנהגת "הבונים" עלה לארץ-ישראל. בחופשת החורף של 1935, הזדמן להנהלת "הבונים" בברלין ושם הצליח לשכנע אותו בוריס אייזנשטט (ברוך אזניה), שליח "החלוץ" ותנועת הנוער מתל-יוסף, שימשיך בלימודיו ויסיים את חוק לימודיו. החוקרים הניחו כי אייזנשטט ראה בסימון מועמד שנועד למלא תפקידי הדרכה או תפקיד בכיר בהנהגת התנועה. לפני צאתו מברלין הטיל עליו אייזנשטאט מספר מטלות ללימוד עצמי. אייזנשטט, במסגרת השיקולים לקראת המשך לימודיו העלה בפני סימון את אפשרות היציאה לארץ-ישראל בתהליך מקוצר ובהיותו תלמיד, יהיה לו קל יותר להשיג רישיון עלייה. אך ״שושו״ דחה את ההצעה. הוא רצה לעבור את המסלול הרגיל והמקובל לעלייה לארץ-ישראל: הכשרה ואחריה עלייה ולא לעבור במסלול המיוחד. באביב 1936, בעקבות חוקי נירנברג, נאלץ סימון להפסיק את לימודיו בגימנסיה בפרנקפורט.
המשך לימודיו (כיתה י"ב ובחינות הבגרות) הוא יכול היה לעשות רק בברלין, מסיבות ענייניות ומשפחתיות גם יחד. הוא שמח לחזור לברלין,[5] ונקלט בבית הספר היהודי-דתי לשנה אחת כדי להשלים את לימודיו. היקלטותו לשנה אחת בלבד מעידה על נכונותו להסתגל למסגרת זרה וחדשה ועל כישוריו. ב-3 שנות לימודיו בילדותו בבית הספר היהודי-חילוני בברלין, הוא לא למד לימודי קודש. בן דודו אהרוני העיד שאת לימודי הקודש שלו למד לבד - במקום לשחק כדורגל או לקרוא ספרות בלשית הוא ישב ולמד לימודי קודש.[6]
בברלין חזר אל קבוצתו ב"הבונים", האם מצא בה את מה שחיפש? האם מצא בה ידידות או לפחות "חֶבְרָה טובה" כפי שציפה וכתב לג'אקומו ידידו, כשהמילה "טובה" מודגשת ארבע פעמים? מסתבר שלא. על השנה בקבוצת "ברנר", בגדוד "ברנר" של "הבונים" בברלין, העידה המדריכה, אלי פרוינד (Freund). למעלה מ-50 שנה אחרי שנפרדה ממנו עוד ניכרת הייתה בדבריה חיבה עמוקה אל ״שושו״. לדבריה, ״שושו״ השתלב ולא השתלב. הוא היה "אינדיבידואליסט 200 אחוז", וזה כנראה גרם להסתייגות ממנו. אך בד בבד, ראה עצמו כחבר בכל 100 האחוזים, וזכה להערכת חבריו.
״שושו״ היה חלק מצוות ההדרכה, אך הוא לא מצא כל עניין בשיחות שנהוגות בגיל זה, הוא גם לא מצא כל עניין בשיחות בעניינים אישיים: "היה נזהר בקפדנות מהטות את השיחה לעניינים הנוגעים בו ובאישיותו." עם זאת, התייחס ברצינות רבה לפעילות הקבוצה: הופיע בדייקנות ובמסירות לכל הפעילויות - המסיבות, השיחות והטיולים, שהתקיימו בתנועת הנוער היהודית בגרמניה באותה עת. המשיכה מדריכתו וסיפרה שהיה משתתף בפעילויות בעניין ובכובד ראש, בטיולים היה הופך להיות נער שובב, ילדותי ועליז, ובפעולות הספורט נתגלה כאמיץ לב, הוא לא ידע פחד. אפשר שהייתה זו ירושת ילדותו וקשריו עם אביו.
בסיום לימודיו נעשה ניסיון נוסף שלא הצליח לאפשר לו עלייה מיידית לארץ-ישראל. הוא נשאר ב"חברה", והיה חלק בלתי נפרד ממנה. הוא חי את חיי הקבוצה בברלין בהסתייגות מה, כמו שהסתייג מווקלויטה בפרנקפורט, מטעמים של השתייכות תנועתית. מצד שני, נחתם מבחינתו בשנה האחרונה בברלין תהליך רב-שנים: הוא שייך לתנועת "הבונים" - הוא שייך לתנועה, כפי שהוא מבין שייכות זו. כל כולו היה בשייכות הזו, עם כל המחויבויות שבה. שוב, לא היה מבחינתו כל ספק ביחס למסלול שהוא עתיד ללכת בו - הכשרה ועלייה.
בסתיו 1937 פתח "החלוץ" חוות הכשרה חדשה, בעלת תפוסה של כ-90 חניכים, והייתה מיועדת לחניכי "הבונים" - אלגוט (Ellguth) שלזיה, שבה התרכזו עשרות מבוגרי התנועה, ובכללם מדריכיה המרכזיים באותה תקופה - גיאורג (גיורא) וסנטה יוספטל ואחרים. מיד עם סיימו את בחינות הבגרות בחודש מארס עזב ״שושו״ את ברלין. הוא הרגיש רגשות אשם שהציקו לו בשל נטישתו את הדודה גרטה, אך החלטתו הייתה נחושה. הוא לא יכול היה להישאר בעיר ולכן יצא מיד ליסן (Jessen), כדי לא להכביד על הפרידה מדודתו. יסן הייתה נקודת הכשרה קטנה ל"בינוניים", כפי שנקראו אז בתנועת הנוער בני ה-15-17(Mittlerenhachschara). בחוות הכשרה זו עזר סימון בלימוד ובהוראת השפה העברית, ובינתיים חיכה בקוצר רוח לפתיחת חוות אלגוט והיה בין הראשונים שעברו לשם, כדי להכין את החווה לקליטת החניכים.[7]
חוות ההכשרה באלגוט
סימון התקשה בעבודה בחוות אלגוט, שהייתה מרכיב כל כך חשוב בהוויה החדשה שלו. הוא נאלץ להתמודד בצורה קשה עם עבודה גופנית אף על פי שהיה לו חינוך ספורטיבי. חולשה ודיכאון מלידה היו בעוכריו, ואולי גם קואורדינציה לקויה. כאשר הצליח - שמח בעבודה ונהנה ממנה. כך היה כאשר קיבל באלגוט תפקיד של עגלון (ולא רק "נהג משנה", כמקובל). שוב ושוב העלה סימון את הרעיון של "בריחה קדימה", אל העבודה אצל איכר בודד. באלגוט התקיימה פעילות תרבותית לימודית אינטנסיבית ביותר. למדו עברית ב-3 חוגים (שושו לימד את "השלישי מלמעלה". היה זה החוג הראשון שלא נוהל בידי שליח מארץ-ישראל).[8] יתרה מכך, בחווה באלגוט מצא ידיד אמת - קורט האנמן ( Hannemann), ממנו לא נפרד עוד.[9]
באביב 1938, עוד בטרם מלאה שנה לשהותו בחוות ההכשרה, והוא בן 18 הייתה תקווה למכסה של רישיונות עלייה ל״חלוצים״ מגרמניה. הואיל וכך עלתה תוכנית לשלוח גרעין עלייה גדול של "הבונים", שייסד קיבוץ חדש בארץ-ישראל. הרעיון לעלות לארץ-ישראל עם קבוצה גדולה מאלגוט משך את ליבו, ועם זאת הוא התלבט והעלה את הנימוק: "עוד לא למדתי כמעט כלום מבחינת העבודה המקצועית".[10] בד בבד עם הרעיון לעלות ארצה, פנו אליו מהנהגת "הבונים" וביקשו לגייס אותו לפעולה מרכזית. הוא לא היה שותף קל, ולא כל החברים היו קלים לו. "רוב חברי ההכשרה באו אל התנועה רק ב־1933", כתב במכתביו לאחיו.
באחד הימים של ראשית חודש נובמבר 1938, דפקו על דלתו בלילה באופן פתאומי. היו אלה קולות גסים של גרמנים שפקדו על חברי ההכשרה להתאסף ברחבה שלפני הבית. (חברה הצליחה להגניב לו מעט בגדים חמים וספר תנ"ך זעיר). חבריו, חברי ההכשרה נדחסו למכוניות שהביאו אותם למחנה הריכוז בוכנוואלד. חודש ימים שהה יחד עם חבריו במחנה הריכוז. "לאחר ארבעה שבועות של היעדרות", בלשונו הקלילה הסביר ״שושו״ במכתב הראשון ששלח לאחר ששוחרר הם חזרו "בריאים ושלמים" (volling gesund und wohlbehalten), כי לצעירים "לא היה כל כך נורא".[11][12] במכתבים שכתב לחברו ג׳אקומו לא סיפר על החוויה הקשה שעבר במחנה הריכוז. אולם, כעבור מספר שנים נודע ממכתביו לטוני אלמנתו של אביו, סיפר על תחושת האבל האופפת אותו כל אימת שקרבים ימי הזיכרון לאב. מכתבו האחרון לטוני נשלח מפאריס היה לרגל יום הולדתו של ״פריץ״ סימון שחל ב-15 בינואר, ובנוסף בירך אותה לחג המולד. "פריץ" היה אחד מכינויי המחתרת של סימון לזכר אביו.
תחושת אימה ליוותה אותו מאז שחרורו ממחנה הריכוז בבוכנוואלד. הוא נחרד כשהגיעו אליו הידיעות על כניסת הגרמנים לצ'כוסלובקיה. הוא הזדעזע לשמוע, על יחידות הס"ס והיחידות המבצעיות של הגרמנים, ועל הקמת מחנות ריכוז חדשים על ידי הגרמנים. הפחד והאימה הקשים שחש אם ייעצר שוב לא הרפו ממנו והוא חשש כי לא יצליח להימלט מהם שוב.
המעבר להולנד
זמן קצר לאחר השיחרור ממחנה הריכוז, עבר עם חברים נוספים להולנד. כמו רוב חברי התנועה עבר, ל"הכשרת יחידים" (Einzelhachschara) אצל איכר הולנדי. בתחילה שמח לעבור, הכל נראה יפה וטוב מבחינתו: "האיכר נחמד מאוד, העבודה קשה, אך לומדים לעבוד, וזה דרוש כאוויר לנשימה". אולם, האיכר התאכזב מסימון ולאחר זמן קצר הפך לפחות נחמד וביקש מהנהלת המוסד שהייתה אחראית על הכשרת הבודדים - "ארגון דוונטר" (Deventer), להחליף את סימון.[13] בקשתו של האיכר לא נענתה וסימון המשיך לעבוד אצלו, ובמשך הזמן החל היחס להשתפר כלפיו. עם זאת, סימון היה מודאג לגבי עתידו - הוא לא היה בטוח שיצליח להגיע לדרגת פועל בינוני. בערבים נהג ללכת אל בית העם של הכפר כדי ללמוד, כיוון שבבית האיכר לא היו לו תנאים לכך. לאיכר הוא נתן להבין, כי הוא מבקר נערה.
בחודש מארס 1939, מספר חודשים לאחר הגיעו להולנד, הכינו הפלגה מהולנד של אוניית המעפילים ״דורה״. הייתה זו פעם ראשונה בתולדות "עלייה ב'". רוב ותיקי ״החלוץ״ בהולנד היו בין העולים. אולם סימון, האנמן וחברים אחרים לא נכללו בין העולים לאנייה כיוון שעדיין לא צברו מספיק ותק בהכשרתם המקצועית. הקריטריונים לצבירת הוותק היו לפחות שנתיים של הכשרה רצופה במקום כתנאי לעלייה. הפלגת האונייה תוכננה לצאת באביב אלא שההפלגה נדחתה לקיץ, ובשל כך גם הוגדל מספר העולים. ל״שושו״ וחבריו היה סיכוי לעלות על הספינה, אך הוא בוטל. "דורה" הגיעה לחופי הארץ ב-12 באוגוסט, שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך נסגרה בפניו ההזדמנות האחרונה לעלייה לארץ-ישראל.[14]
ב-1 בספטמבר 1940 עבר ״שושו״ אל חוות ההכשרה הגדולה, "כפר העבודה", ה"וורקרדורפ" (Werkdrop), שהוקם בידי חברת ״עזרה יהודית״: ״העמותה לעבודה יהודית" (Stichting Joodse Arbeid) בשטח הייבוש שבצפון גרמניה. ״שושו״ גויס להדרכת אחת הקבוצות כדי ללמד את חניכי הקבוצה עברית (חברי הקבוצה לא היו צעירים ממנו בהרבה). ההדרכה התקיימה לאחר יום עבודה רגיל. הוא נאלץ לעזוב את משק האיכר ועזיבה זו והחזרה לחוות ההכשרה גרמו לו לעצב.
ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד ו-4 ימים אחר כך (14 מאי 1940), נכנעה המדינה ו״שושו״ שעבד באותו הזמן במרכז ״החלוץ״ באמסטרדם, חש מחדש את הפחד והסיוטים שעבר במחנה הריכוז בוכנוואלד.[1]
המעון בלוסדרכט
ביולי 1940, עבר ״שושו״ להדריך במעון המרכזי בלוסדרכט (Loosdrecht) שבהולנד. היה זה מעון כפרי ששכן במרחק כ-30 ק"מ מאמסטרדם, והוא שילב את עבודתו החינוכית במעון יחד עם פעילותו ב"החלוץ". ״שוש״ לא רצה לטפח אשליות של בניית עולם מדומה לחניכים - עולם מנותק מן הקורה בחוץ. בשל המצוקה הנפשית בה היה שרוי ותחושת חוסר המוצא, שלא יכול היה למחוק מתודעתוֿ. ככול שחלף הזמן הרגיש, שעתידו נעשה קודר ומטושטש יותר ויותר.[15] לכן, החליט להתמקד בלימודים ובהדרכה ופעולותיו השפיעו מאוד עליהם.[1] הוא לימד את כל המקצועות: עברית, היסטוריה יהודית וכללית, ידיעת ארץ-ישראל - "בשיטת יוספטל" וחקלאות. בסופו של דבר הפך לשמש כמנהלו של משק חקלאי והיה אחראי לכל.[16]
העבודה בחלקת האדמה "הבריאה את ׳שושו׳ מבחינה גופנית ונפשית". המודעות לכוחו ולמגבלותיו, שאת ניצניה כבר גילה בתקופת נעוריו, לא הניחה לו, והיא הוסיפה וטלטלה אותו כל תקופת פעילותו בלוסדרכט, מפני שדווקא כאן הוא יכול היה לגלות את כוחו העיקרי.[17] ״שושו״ חש בלבו בצער שאינו מצליח ליצור קשר אישי והדוק עם חניכיו, כפי שהיה רוצה וכפי שהם לסברתו זקוקים לו. היו ימים שהלין על כך כי חולשתו נמדדת דווקא בהיעדר סמכותיות. הוא סבור היה שאין אפשרות לרכוש את הסמכות הזו הדרושה לו כל כך.[18] כל עוד נמשכה עבודתו, נמשכים היו גם לבטיו וחשיפת חולשותיו, אף על פי שידע היטב, ש"למעשה יש בעבודה שלי יותר הצלחה ממה שחושבים ורואים ברגע מסוים". לאורך כל הזמן קבל ״שושו״ על כך, שעבודתו החינוכית, ועסקנותו ב״החלוץ״ הרחיקה אותו מהעבודה הגופנית, שהייתה לא רק חובה מוסרית אלא גם צורך אישי עבורו.
בלוסדרכט, העלה את הצורך "להפסיק את הכל לזמן-מה וללכת פשוט לאיכר". לדעתו, אורח החיים שהוא מנהל הוא בלתי טבעי, ו"דוחה" אותו. וחשוב עוד יותר: הוא חשש שיאבד את מה שכבר השיג בתחום העבודה, ויצטרך להתחיל הכל מחדש.
משימות ההצלה ומותו
המכה האנושה ניחתה יהודי הולנד ביולי 1942. ב-5 בחודש קיבלו יהודי אמסטרדם את צווי ההתייצבות הראשונים, וב-15 החלו השילוחים השבועיים למחנה המעבר ווסטרבורק, ומשם נשלחו מזרחה למחנות ההשמדה בפולין, בעיקר לאושוויץ. [19] לאחר הגירוש הראשון של יהודי הולנד ממחנה המעצר ווסטרבורק, הוחלט בישיבת מרכז ״החלוץ״ שהתקיימה בדוונטר, להוריד את חברי הקבוצה והחניכים למחתרת.[20] באוקטובר 1942, עברו ״שושו״ סימון ועדינה אשתו שהייתה אף היא חברת מחתרת לבלגיה ומשם לצרפת בניסיונו לחפש דרכי מילוט לספרד ולשווייץ. בינתיים הוסתרו החניכים אצל האיכרים, ולאחר מכן כאשר נמצאו דרכי מילוט הבריחו אותם דרך בלגיה, צרפת לגבול הספרדי ולשווייץ.״שושו״ הצליח להביא 3 פעמים קבוצות לגבול של ארץ חופשית.[21] הוא נתפס בדצמבר 1942, בדרכו מבלגיה להולנד כאשר היו ברשותו מסמכים מזויפים וכסף ונכלא. הוא הצליח להעביר מבית הכלא ידיעה שנתפס, וביקש שיודיעו לאשתו. לאחר יומיים הוא מת, קיימת סברה שהתאבד בכלא.[20]
יואכים ״שושו״ סימון, נקבר בבית הקברות היהודי בעיר ברדה. לאחר שהסתיימה המלחמה הקימו חבריו על קברו מצבה וכתבו עליה: "נתן את נפשו על נפש חבריו וקיום העם בימי המחתרת".[20]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 יואכים-יכין סימון (״שושו״) "Joachim Simon "Shushu, באתר http://www.westerweel-hechaluz-group.com/
- ^ אביהו רונן, יהויקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 118
- ^ ראשית המחתרת החלוצית, המחתרת החלוצית בהולנד,החלוץ ההולנדי במאבק, עמ' 90
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 120
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 122
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 123
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 124
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 126
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 127
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 125
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 128
- ^ יואכים (שושו) סימון ז״ל, באתר galed.org
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 129
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 130
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 132
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 133
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 134
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 136
- ^ אביהו רונן,יהוקים כוכבי, ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, עמ' 137
- ^ 20.0 20.1 20.2 הצלה בידי יהודים: "אחד בשביל כולם": קורט הנמן ויואכים סימון, "שוּשוּ": אנשי המחתרת החלוצית בהולנד, באתר יד ושם
- ^ עדותו של ד"ר יוסף (מלקמן) מכמן על יהדות הולנד בשואה במשפט איכמן (עמ' 69-66), באתר https://daat.ac.il/daat/shoah/biton27.pdf, המכון ללימודי השואה ע״ש אייבשיץ, ביטאון פורום שמירת השואה, יהדות הולנד בשואה, גליון 29, עריכה: גדעון רפאל בן מיכאל, יוני 2009
יואכים סימון33889032