איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טרם אענה אני שוגג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת הנפתחת במילים "טרם אענה אני שוגג", היא מכתב שהפנה רבי משה בן נחמן לחכמי צפון צרפת, בשיאו של הגל השני בפולמוס על ספרי הרמב"ם.

באיגרת מוחה הרמב"ן על הפגיעה בכבודו של הרמב"ם, מיישב כמה השגות עיקריות על שיטתו, וקורא לכבוד הדדי, לבטול החרם על ספרי המדע ומורה הנבוכים, ולהשכנת שלום בין הצדדים. האיגרת כתובה ברובה בחרוזים.

האיגרת נמצאה לראשונה בין כתביו של יש"ר מקנדיא, ומאז זכתה למספר מהדורות.

באיגרת זו ממצאים תיעודיים חשובים אחדים, ביניהם עדות ראשונה על מנהג בני יהדות תימן לשלב בנוסח הקדיש את המילים "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון".

הרקע לכתיבת האיגרת

ערך מורחב – פולמוס הרמב"ם

בסוף האלף החמישי, כשהיה הרמב"ן קרוב לגיל ארבעים, התגלעה מחלוקת בין חכמי פרובנס לבין חכמי צפון צרפת על ספרי הרמב"ם, ספר המדע וספר מורה נבוכים. היה זה הגל השני בהתנגדות לספרי הרמב"ם, שהתפתח בעקבות התפשטותם של ספרי הרמב"ם והתגברות השפעתם על הציבור.

בראש המתנגדים לספרי הרמב"ם עמדו רבי שלמה מן ההר ממונפלייה שבפרובנס, ותלמידיו רבינו יונה גירונדי ורבי דוד בן שאול.

ר' יונה היה קשור בקשרי משפחה הדוקים עם הרמב"ן: אמו של הרמב"ן הייתה אחות אביו של רבי יונה, ובנו של הרמב"ן נישא לבתו של רבי יונה.

מתנגדי הרמב"ם בפרובנס הפיצו ברבים את דעתם, ועוררו את חמתם של מרבית חכמי פרובנס, שהיו תלמידיו המובהקים של הרמב"ם. העיר סרגוסה שבאראגון שימשה כמבצרם של תומכי הרמב"ם, ובחודש אב ד'תתקצ"ב הם נידו את רבי שלמה מן ההר ותלמידיו:

והנה בקנאתינו באש עברתינו דברנו לכל הקהילות אשר בכל מלכות ארגון להקהל ולעמוד על נפשם להיות ידיהם עמנו להלחם בהם ולקדש שם אלוקינו המחולל ביניהם, ולהסכים לנדותם ולהחרימם ומקהל הגולה להבדילם מעתה ועד עולם, כאשר עשינו אנחנו קהל סרקסטא, שהחרמנו ונדינו שלמה ב"ר אברהם השוכן בהר ושני תלמידיו דוד ויונה.

בתגובה, שלח רבי שלמה מן ההר את רבי יונה אל חכמי צרפת, שבאופן מסורתי היו רחוקים יותר מהפילוסופיה היוונית והערבית, והללו הצדיקוהו ואף הרחיקו לכת והסכימו להחרים ולנדות את כל מי שיהגה בספרים אלו של הרמב"ם.[1] כתוצאה מכך פרצה מחלוקת גדולה בקהילות צרפת וספרד, ואף הטילו חרם נגדי על רבי שלמה מן ההר.[2]

הרמב"ן כתב שתי אגרות מפורסמות בניסיון לגשר בין הצדדים. אחת מהן מוענה ל"נשיאי ארגון אצילי נאבארא ושרי קשטיליא", וקוראת להם להתעלם מהחרם של חכמי צרפת עד שיבואו הצדדים בפני בית דין.

אגרתו השנייה של הרמב"ן, כתובה ברובה חרוזים, ומנסה לשכנע את חכמי צרפת לבטל את החרם על כתבי הרמב"ם.

מעמדו של הרמב"ן כאחד מגדולי הדור המפורסמים אפשר את ניסיון הפשרה שמתבטא באגרות אלה. לצד זאת עשה הרמב"ן שימוש בהיכרות מוקדמת שלו עם עולם התורה הצרפתי. הרמב"ן היה מראשוני חכמי ספרד ששילבו בין תורת חכמי ספרד המבוססים על מורשת גאוני בבל, לבין תורת חכמי צרפת בעלי התוספות. רבותיו המובהקים היו רבי יהודה בר יקר ורבי נתן בן מאיר, תלמידיו של הריצב"א (תלמידם של רבנו תם ור"י הזקן ואחיו הגדול של ר"ש משאנץ), דרכם נחשף להגותו של רבנו תם. לאחר פטירת הריצב"א, סמוך לשנת תתק"ע, נעשה בית המדרש שבפריס למרכזם של בעלי התוספות. בראשו עמד ר' יהודה בר יצחק שיריליאון, מתלמידי ר"י. בדור הבא בלטו תלמידיו ר' יחיאל ב"ר יוסף מפריס, ר' משה מקוצי בעל ספר מצוות גדול, ור' יצחק מווינה בעל אור זרוע. לאחר פטירת ר' יהודה היה ר' יחיאל מפריס ראש חכמי צרפת במשך כשלשים שנה. איגרת הרמב"ן השנייה מוענה לר' יחיאל ולחכמי בית מדרשו.

מועד כתיבת האיגרת

באיגרת לא מצוין תאריך כתיבתה. צבי גרץ קובע שהאגרת נכתבה אחרי שהוחרמו רבי שלמה ותלמידיו בסרגוסה בירת ארגון בחודש אב תתקצ"ב.[3] חוקרים אחרים סבורים כי נכתבה לפני כן, מאחר שבאגרת מזהיר הרמב"ן לשמור על כבודו של ר' שלמה מן ההר, ואינו מציע להתיר את החרם עליו.[4]

על פי תארוך האיגרת עד שנת תתקצ"ב, מתערערת ההנחה שרבי אלעזר מגרמייזא בעל ספר "הרוקח", המצוין בה בלשון "זכרונו לברכה", נפטר בשנת תתקצ"ח (כפי שנקטו החיד"א וספר יוחסין).

ממצאים היסטוריים באיגרת

ח"ד שעוועל מציין שלש ידיעות שאגרת זו של הרמב"ן הן המקור הראשון להן:

1. מנהג יהדות תימן להזכיר באמירת הקדיש את הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון".

2. באגרת מצטט הרמב"ן מתוך ספר של רבי אלעזר ב"ר יהודה מגרמיזא בעל הרוקח, שער יסוד היחוד והאמונה. לציטוט זה נודעה חשיבות בדיון האם היה בעל הרוקח רבו או אחד מרבותיו של הרמב"ן, כפי שכתבו רבי משה קורדובירו (פרדס רימונים שער כא), החיד"א בשם הגדולים (חלק א מערכת מ אות קסב), וסדר הדורות (שנת ד"א תתקנ"ד, ערך הרמב"ן), הטוען כי בעל הרוקח היה רבו של הרמב"ן בחכמת הקבלה. יש שערערו על הנחה זו, משום שהרמב"ן באגרתו זו אינו מצטט את בעל הרוקח כדרך שתלמיד מצטט את רבו.[5]

3. הרמב"ן מצטט תשובה מאת רב האי גאון לרבי שמואל הנגיד. התשובה נדפסה לראשונה בסלוניקי בשנת רע"ו, על פי כתב יד מקטלוניה (בעין יעקב חגיגה יד), ובשלמותה נדפסה באוצר הגאונים (סוף חגיגה).

תוכן האיגרת

האיגרת כתובה ברובה חרוזים, ומצטיינת בשפה עשירה ובשילוב קטעי פסוקים. במהלך רוב האיגרת נוקט הרמב"ן לשון מכבדת ומתבטלת בפני חכמי צרפת, אף שבבואו להגן על הרמב"ם הוא נוקט כלפיהם במילים חריפות.

את האיגרת פותח הרמב"ן בהתנצלות ובחשש מפני כבודם של חכמי צרפת אליהם מוענה האיגרת:

טרם אענה אני שוגג, עוד אדבר ולבי מפני היראה מתמוגג. ינתקו מורשי המחשבה וארשת השפתים, והקולמוס והמגילה ינועו בין הידיים, כאשר ינוד הקנה במים. בשמעי אריות שואגים ממעונותיהם, לביא וליש מהם. רעם שרים ותרועה, חובטים במקל ומכים ברצועה. לכבוש כל באי עולם תחת רגלי כבודם, טול מכה והך על קדקדם. ובעופפם חרבם על פנינו, חרדו רעיונינו, ונבהלו עשתונותינו. ואיך יוכל לדבר נכוחות, ומה ישיב על תוכחות, עבד נבזה בעיניו ונמאס, ולבו בקרבו המס ימס, פן תאכלנו האש הגדולה, והשלהבת העולה

למרות החשש, וכפי שמדגיש הרמב"ן ”רבותינו הצרפתים, תלמידיכם אנו ומימיכם אנו שותים”, מציין הרמב"ן כי חובתו לשאול ולברר את האמת, ומאחר שמסיבות ביטחוניות נמנע ממנו לבוא לפניהם, הוא מבקש את תשובתם באיגרתו. הוא מציין את החרם שהוטל על ספרי הרמב"ם "מורה נבוכים" ו"ספר המדע", ותמה מדוע לא כבדו את הרמב"ם ואת פעליו הרבים בהפצת תורה ”בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושיע ורב”, וכן בחיזוק האמונה ובמענה לטענות האפיקורסים.

הרמב"ן מבקר את חכמי צרפת שסביבתם לא הושפעה מהפילוסופיה היוונית, שאינם יודעים להעריך נכונה את פועלו של הרמב"ם לחיזוק האמונה ואת השפעתם של ספריו על קהילות ספרד. לטענתו ”הלכם, גאוני התלמוד, הטריח עצמו, והוא כמוכרח ואנוס, לבנות ספר מפי פילוסופי יון שמה לנוס, לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס? השמעתם דבריהם, אם טעיתם אחרי ראיותיהם? לא אליכם רבותינו, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, כי גלו בנים מעל שולחן אביהם, ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד.[6]

הרמב"ן מצטט מדברי חכמי צרפת שכתבו שהרמב"ם "נטה מן הקו" ונמשך אחר הפילוסופיה (גם אם במטרה לקרב רחוקים), ואף השווהו ליוחנן כהן גדול שבאחרית ימיו נעשה צדוקי. על כך מתבטא הרמב"ן במילים חריפות ביותר, ומשבח את הרמב"ם באריכות על חסידותו, אמונתו, ענוותו, יחסו, נדבתו, מעשיו ודבריו. הוא מזכיר את הקפדתו של הרמב"ם לכלול בחיבורו "משנה תורה" את כל תקנות ואיסורי חכמים, ומציין שאף החמיר בהן יותר מן הדין. בנימה ביקורתית הוא מעיר: ”לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד מזרח.”

הרמב"ן מעלה את החשש מהשלכות אפשריות של ההתנגדות להרמב"ם. הוא מציין לדוגמה את השפעתו הגדולה של הרמב"ם על יהדות תימן, ואת הערצתם אליו, וטוען כי בשומעם את הביקורת כנגדו, יתקוממו כנגד חכמי צרפת ויתאמצו לחזק את דברי הרמב"ם, עד שבסופו של דבר תגבר המחלוקת ותהפוך התורה לשתי תורות.

בשלב זה ניגש הרמב"ן להשיב לטענות שעלו על דברי הרמב"ם. ראשית הוא מבחין בין ספרו "מורה נבוכים", שהפילוסופיה שבו עלולה שלא להיות שוה לכל נפש, לבין ספר המדע, המכיל לדוגמה את ספר המצוות ואת הלכות תלמוד תורה והלכות תשובה, ומבוסס היטב על מקורות חז"ל. הרמב"ן מתפלא: ”ומחסדכם רבותינו הודיעונו מה לכם ולספר ההוא, כי תורה היא וללמוד אנו צריכים.”

עוד הוא מציין את העובדה שחכמי לוניל, וכן הראב"ד, וחכמים נוספים, עיינו בספר המדע ואף השיגו עליו, ומכל מקום לא דחוהו לחלוטין.

טענות הרמב"ן

הרמב"ן נוגע בקצרה בכמה נושאים שעוררו את הביקורת על הרמב"ם:

הטענות ששלל את דין הגיהנום

הרמב"ן מוכיח, שבניגוד לאלו שפירשו את דברי הרמב"ם שכתב "הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה היא שתכרת הנפש ותאבד" ככפירה בדין הגיהנום, שהרמב"ם בכמה מקומות כתב שהרשעים נידונים על חטאותיהם. את העובדה שהרמב"ם אינו מפרט בעניין הגיהנום הוא מבאר כך: "ומה שלא הזכיר הרב דרכי גיהנם, מפני שהוא אצלו מן הדברים המופתיים בהעלם עניינם, והוא תופס דרכי התורה, בביאור הדברים המתבארים בהכרח וראיה גמורה, זו היא דעתנו בדברי הספר הזה ברורה, לכן נשאנוהו על כתפים, ושמנוהו בים העיניים, ולא דחינו ככם כבשתי ידיים".

טענות בעניין ההגשמה

הרמב"ם האריך לבסס את העמדה שלבורא אין כל צורה ותבנית שניתן להשיגה בחושי האדם או לתארה בשכל אנושי, וכל הביטויים בתנ"ך המייחסים איברים לבורא (כגון אצבע או יד או עיניים), אינם אלא המחשה בלבד. הרמב"ן כותב ששמע שלחכמי צרפת ביקורת על עמדה זו, ומתפלא על כך, שהרי עמדת הרמב"ם היא העמדה המקובלת בדברי הגאונים והפייטנים בספרד ובבל,[7] ודבריהם מבוססים במקורות רבים (אלא שחלק מהביטויים אינם רק המחשה אלא רמזים לסודות קבליים).[8] מלבד זאת מצטט הרמב"ן דברים ברוח זו מדברי רבי אלעזר מגרמייזא, בעל ספר הרוקח "בספר גדול שחיבר והגיע לידי ממנו", ומעיר "וידעתי כי הספר ההוא מצוי אצלכם".

היחס לספר מורה הנבוכים

בנוגע לספר מורה הנבוכים, מציין הרמב"ן כי הרמב"ם עצמו הורה "לא תפרסמוהו ולא תפרשוהו", ומצטט מדבריו בתחילת הספר (בפתיחה), שם הזהיר שלא ללמד מתוכו אלא את מה שכבר התבאר בדברי החכמים שקדמו להרמב"ם, והיתר מותר רק ללימוד עצמי. לאור זאת הוא מצדיק קריאה שלא ללמוד את הספר בחבורות, וכותב כי במידה שירצו חכמי צרפת לגזור חרם על כך חכמי ספרד ילכו בעקבותיהם. עוד הוא מסכים להנחיה להגברת העיסוק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, והתרחקות מעיסוק בפילוסופיה, וקורא לניסוח הוראה כללית ברוח זו (בנוסף, הוא ממליץ לצרף לקריאה זו את רבי אברהם בן הרמב"ם). בהקשר זה הוא מצטט תשובה מאת רב האי גאון לרבי שמואל הנגיד המזהירה מעיסוק בפילוסופיה.

מסקנות האיגרת

לאור טיעוניו, קורא הרמב"ן לביטול החרם על ספרי הרמב"ם. בשלהי אגרתו קורא הרמב"ן לשמירה גם על כבודו של רבי שלמה מן ההר, לאור שמועות על גורמים שזלזלו בכבודו על רקע מחלוקתו עם הרמב"ם. הרמב"ן מסיים את אגרתו בתפילה להשכנת השלום.

מהדורות

קיומה של אגרת זו התגלה לראשונה בשנת שפ"ט, על ידי מדפיס כתביו של יש"ר מקנדיאה, הכותב בספרו של האחרון "תעלומת חכמה":

אמר המדפיס, בין יתר החפצים שמצאתי בגנזי מהר"ר ישר היו קצת כתבים חמודים אשר לא שזפתם עין הדפוס ובהיותם קיום והתמדה לנצחיות שם כבוד הרב הגדול רבנו משה בן מיימון זצ"ל רציתי להדפיסם... וזאת יצאה ראשונה אגרת מראש אמנה חברה סדרה גם הכינה הרב רבינו משה בן נחמן ז"ל אל רבני צרפת על אודות ספר מורה נבוכים שחבר הרב הגדול ר' משה בן הרב הגדול הדיין ר' מיימון ז"ל

האיגרת נדפסה בספר תעלומת חכמה בבזל בשנת שפ"ט, ושוב באמסטרדם תע"ב.

כתבי יד נוספים של האיגרת

כתב יד ברסלוי שפורסם על ידי פרלס בכתב העת "מונטשריפט" כרך ט (1880) עמ' 184; מינכן 338, פארמא 939 ומנטובא 128.

ח"ד שעוועל כלל את האיגרת בספר "כתבי הרמב"ן" (חלק א) שי"ל על ידי מוסד הרב קוק, בתוספת ציונים וביאורים, שעוועל לא ראה את מהדורת פרלס ועל כן יש המעדיפים את מהדורת פרלס ולא את מהדורת שעוועל.

שעוועל הדפיס אגרת נוספת (ט) שנכתבה על ידי אחד מתומכי הרמב"ן ובה מצטט קטע נוסף מהאגרת שלא נמצא בנוסח הרגיל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אפרים אורבך הסתפק האם אכן הוטל חרם כזה מצד רבני צרפת, חוקרים אחרים טענו שחרם כזה התקיים
  2. ^ לא ברור האם החרם הצרפתי הוטל ראשון וכתגובה לו הוטל החרם הספרדי או הפוך, היו שהסיקו שהחרמים הוטלו בו זמנית ולא היו תלויים זה בזה
  3. ^ דברי ימי ישראל חלק ה עמ' מב-נו, ציון א, עמ' שנ-שנא.
  4. ^ ראו כתבי הרמב"ן חלק א עמ' שלד.
  5. ^ מנחם ציון על שם הגדולים, הערה קיג.
  6. ^ בדבריו מציין הרמב"ן כי השפעת הפילוסופיה בקהילות ספרד החלה כאשר בעקבות הגלות אבדו מן היהודים ספרי חכמות כלליות שהיו ברשותם, ובכדי ללמוד את חכמת הרפואה וההנדסה ויתר החכמות, שהן חכמות מותרות ללימוד לקרובי מלכות בכדי "להחיות נפשם בחצרות המלכים וטירותם", הוצרכו ללמדן מספרי היוונים והעמים השונים, ונמשכו מכך אחרי המינות.
  7. ^ במיוחד, האריך לבסס עמדה זו רב סעדיה גאון בספר האמונות והדעות. ראו שלילת הגשמות
  8. ^ יצוין, כי הרמב"ם ספג ביקורת גם מראב"ד בנוגע לעמדה זו, על מה שכתב בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ז): "חמשה הן הנקראין מינים... והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה". על כך השיג ראב"ד: "ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". כלומר, ראב"ד מסכים שאלו דעות משובשות, אך רואה בכך טעות נפוצה וקורא שלא להחמיר עם המחזיקים בה.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32705015איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת