הטריומווירט הראשון
הטריומווירט הראשון הוא השם המודרני לברית פוליטית לא רשמית (אמיקיטיה בלטינית: amicitia)[1] בין יוליוס קיסר, קראסוס, ופומפיוס הגדול שהתקיים בשנים 60 לפנה"ס עד 53 לפנה"ס.
הטריומווירט ניהל את רומא מאחורי הקלעים, תוך כדי שהם מסלקים את יריביהם הפוליטיים מרומא. במסגרת ברית בלתי רשמית זו ביקשו שני השותפים הבכירים: קראסוס ופומפיוס להשתמש בשירותיו של יוליוס קיסר, שהיה בהתחלה השותף הזוטר, לקידום האינטרסים הפוליטיים שלהם.[2] השלושה סיכמו כי כספו של קראסוס והשפעתו של פומפיוס יעזרו לקיסר להיבחר למשרת הקונסול, והוא יקדם את ענייניהם של שותפיו במסגרת משרתו. על מנת לחתום את הברית השיא קיסר את ביתו היחידה, יוליה, לפומפיוס.
לאחר מות אשתו של פומפיוס בשנת 54 לפנה"ס ונפילתו של קראסוס בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס, חדל הטריומווירט מלהתקיים. המתח בין קיסר לסנאט הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים בשנת 49 לפנה"ס שבסופה ביסס קיסר את שלטונו האוטוקרטי ברומא כדיקטטור.
רקע
הפוליטיקה ברפובליקה הרומית המאוחרת[3] התאפיינה בקיטוב רב בין שתי סיעות: הפופולרים שביקשו להעניק כוח רב יותר לאסיפות הדמוקרטיות והאופטימאטים שביקשו לרכז את הכוח בידיו של הסנאט. לא אחת גלש המאבק הפוליטי לתגרות רחוב ואפילו למלחמות אזרחים עקובות מדם. הפוליטיקה הרומית סבלה גם מרמת שחיתות גבוהה ביותר. השחיתות באה לידי ביטוי בשני אופנים: הן כתשלום פיזי לבוחרים פוטנציאליים והן בהענקת הטבות כלליות לפשוטי העם בדמות הענקת מזון במחיר מוזל או אפילו בחינם וסיפוק שעשועים בדמות משחקים גלדיאטוריים.
יתרה מכך, הצבא הרומי עבר רפורמה מקיפה בעת כהונתו של גאיוס מאריוס בתפקיד הקונסול (107 לפנה"ס). לפני הרפורמה, החיילים גיוסו מקרב אזרחים בעלי רכוש, ואחריה כל אחד יכול היה להתגייס לצבא ואף לקבל שכר עבור שירותו. השכר בצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת לא היה גבוה במיוחד והיה דומה לשכרו של פועל לא מקצועי. עיקר הממון שצברו החיילים הגיע לא משכר שקיבלו על שירותם, אלא משני מקורות אחרים: ביזה וקבלת קרקעות בתום השירות. את הקרקעות היו מקבלים בעזרת מצביאם שהיה דואג להם לאחר תום תקופת השירות.
לוקיוס קורנליוס סולה היה המצביא הראשון שעלה על רומא בראש חייליו ופתח במלחמת אזרחים עקובה מדם. התנהלותו הכוחנית, תוך רמיסת כל חוקי המשחק הפוליטי ברומא נתנו דוגמה לכל הבאים אחריו. סולה היה מראשי הסיעה האופטימטית, וביצע רפורמות חשובות בממשל הרומי שתפקידן היה חיזוק הסנאט על חשבון הגורמים האחרים בממשל הרומי ובמיוחד החלשת הכוח של טריבוני הפלבס. סולה לא רק העביר רפורמות בממשל, אלא גם טבח בפופולרים רבים ואחרים ששרדו ירדו מנכסיהם. הרפורמות של סולה רוקנו מתוכנן בשנת 70 לפנה"ס, בזמן הקונסולט המשותף של פומפיוס וקראסוס.
הסנאט הורכב בתקופה זו בעיקר מהאופטימטים השמרנים[4] (היות שמרבית הפופולרים חוסלו בתקופתו של סולה) ניסה בכל מאודו לשמור על כוחו וחשש יותר מכל מעלייתו של מצביא חדש שיעלה בראש צבאו על רומא ויאחד את המוני העם בכוח הכריזמה האישית שלו.[5] על רקע זה התנגד בתוקף למצביאים בולטים דוגמת פומפיוס ששב ממסע מלחמה מוצלח במזרח.
למרות המאבק בין הפופולרים לאופטימאטים, לא מדובר במפלגות מוגדרות או אפילו קבוצות מובחנות באופן חד משמעי. הבחירות בפוליטיקה הרומית היו אישיות. יתרה מכך, חרף הניגוד בין הצדדים, גם האופטימאטים וגם הפופולרים השתייכו לאותו חוג חברתי. שני הצדדים הגיעו מהאריסטוקרטיה, אם כי מרבית האופטימאטים היו לרוב מקרב האריסטוקרטיה הוותיקה ואילו רבים מקרב הפופולרים היו חדשים בקבוצה החברתית הבכירה של רומא. לא רק ששני הצדדים הגיעו מאותה שכבה חברתית, גבולות הגזרה בין שני המחנות לא היו מוגדרים באופן חד משמעי וברור. בטווח שבין הקצוות הקיצוניים של שני הצדדים ניצבו אריסטוקרטים רבים שפעם הלכו אחרי הפופולרים ופעם אחרי האופטימאטים.
בעשור שקדם לכינון הטריומווירט הייתה הפוליטיקה הרומית שרויה במאבקים קשים. לוקיוס סרגיוס קטילינה (Lucius Sergius Catilina) נתפס בקשירת קשר (63 לפנה"ס) להפלת המשטר הרפובליקני וכינון שלטון יחיד ברומי. הקונסול קיקרו חשף את הקנוניה ועמד בראש המקטרגים שדרשו פעולה תקיפה נגד קטילינה. כתוצאה מחשיפת הקשר, הוציא קיקרו את קטילינה וחלק מהקושרים האחרים להורג ללא משפט.
חברי הטריומווירט
גנאיוס פומפיוס מגנוס
ערך מורחב – גנאיוס פומפיוס מגנוס
גנאיוס פומפיוס מגנוס (המכונה לרוב פומפיוס הגדול; בלטינית: Gnaeus Pompeius Magnus) היה הגנרל החשוב ביותר ברפובליקה בסוף שנות ה-60.[6] הוא שב הביתה בשנת 62 לפנה"ס ממסעותיו במזרח, שבמהלכם הדביר את שודדי הים הקיליקיים, השלים את מלחמת מיתרידטס השלישית, חיסל באופן סופי את האימפריה הסלאוקית והפך את ממלכת החשמונאים למדינת חסות של רומא. פומפיוס ערך טריומף ענק שנמשך יומיים מ-28 בספטמבר עד 29 בספטמבר לכבוד ניצחונותיו והיה בשיא תהילתו הציבורית.
כעת ניצבו בפניו שתי משימות. הראשונה: העברתו של חוק שיעניק קרקע חקלאית לחייליו המשוחררים הן ממערכותיו בספרד נגד קווינטוס סרטוריוס והן למשוחרריו ממערכה במזרח. פומפיוס הצליח להעביר חוק שהעניק קרקע לחייליו ששירתו תחת פיקודו בהיספניה, אך הסנאט לא סיפק את המשאבים הדרושים והחוק נותר אות מתה, במיוחד שרבים מהם התגייסו מחדש כדי לשרת תחת פיקודו במערכה נגד שודדי הים ונגד מיתרידטס.[7] השנייה: אשרור בדיעבד של הסדריו במזרח. פומפיוס ערך את הסדריו ללא קבלת אישור מוקדם מהסנאט וכעת ביקש אישור בדיעבד לפעולותיו. האופטימאטים ובראשם קאטו הצעיר התנגדו לכך בתוקף. הם ניסו כל שיטה כדי למנוע ממנו את אשרור תקנותיו כמו הדרישה לדון בכל תקנה ותקנה בנפרד מה שהיה גורם להתמשכות אינסופית של הדיון.
פומפיוס יכול היה לפנות אל המוני העם ולעורר מהומות, על בסיס האהדה הציבורית שזכה לה או גרוע מכך לעלות בראש חייליו על רומא עצמה ולכונן הסדר נוח, כפי שעשה לוקיוס קורנליוס סולה כ-20 שנים לפני כן. פומפיוס לא עשה את זה או את זה, אלא ביקש למצוא חלופה חוקית לפעולותיו.[8][9]
פומפיוס קיווה להשיג זאת במהלך שנת 61 לפנה"ס. הקונסולים של השנה היו מרקוס ולריוס מסאלה ניגר (Marcus Valerius Messalla Niger) ופיסו (Marcus Pupius Piso Frugi Calpurnianus), שהיה הלגאטוס שלו והיה נאמן לו, אך דבר לא נעשה, בעיקר כי פיסו היה עסוק עם משפטו של פובליוס קלודיוס פולכר. פומפיוס ניסה בכל כוחו לתמוך בלגאטוס אחר, לוקיוס אפרניוס (Lucius Afranius), אך אפרניוס היה פוליטיקאי כושל ואילו בן זוגו לקונסולט, קווינטוס קייקיליוס מטלוס קלר (Quintus Caecilius Metellus Celer) היה עוין לפומפיוס אחרי שפומפיוס התגרש מאשתו מוקיה טרטיה (Mucia Tertia), כיוון שזו בגדה בו בעת ששהה במזרח, ונישא מחדש לאחיינתו של קאטו הצעיר כדי להתקרב לאופטימאטים.
קאטו דחה אותו ובסוף פומפיוס קלקל את יחסיו עם משפחתה של מוקיה טרטיה ולא השיג דבר בתמורה. מורקיה טרטיה הייתה בת דודתו של קלר והוא נטר טינה לפומפיוס בגלל גירושיו מבת דודתו. כך קמה אופוזיציה חריפה מאד להצעת החוק האגררית מצדם של קאטו הצעיר ולוקולוס שנטר טינה לפומפיוס, כי פומפיוס החליף אותו בפיקוד הצבא הרומי במלחמת מיתרידטס השלישית, ולוקולוס חש שניצחונו נגנב ממנו על ידי פומפיוס שרק קצר את פירות עמלו.[10]
מרקוס ליקיניוס קראסוס
- ערך מורחב – מרקוס ליקיניוס קראסוס
מרקוס ליקיניוס קראסוס (בלטינית: Marcus Licinius Crassus), היה המבוגר מבין השלושה. הוא צבר הון עצום בעת מלחמות האזרחים של סולה ונהג לממן פוליטיקאים שונים כצורת השקעה פוליטית, אפילו ללא רווח מידי. כך למשל תמך כספית בקיסר ואף ערב לחובותיו. בגלל בצע אישי וקשריו עם הפובליקנים (גובי מיסים) תמך קראסוס באמצע שנות ה-60 בהפיכת מצרים לפרובינקיה רומית וכן תמך בהענקת אזרחות רומית לתושבי גאליה קיסאלפינה. כל אחת מההחלטות האלה הייתה צפויה להביא לו תועלת רבה - בין אם כלכלית ובין אם פוליטית. אם תושבי גאליה קיסאלפינה היו מקבלים אזרחות, היו חייבים לו וכך היה זוכה בכוח פוליטי רב.
קראסוס תמך לא רק בפוליטיקאים, אלא גם באנשי עסקים פרטיים. כך למשל תמך בפובליקנים שנשלחו לפרובנקיות המזרחיות אחרי סיום מלחמות מיתרידטס. אלה קיוו להתעשר, אך מצאו ארץ מדולדלת שחרבה במלחמות הרבות והתקשו לעמוד בתשלומים לאוצר הרומי. קראסוס ניסה לסייע להם בסנאט, אך נתקל בהתנגדות.
קראסוס אהב לעמוד מאחורי הקלעים וחיפש לעצמו שותף זוטר נאמן שהיה יכול לקדם את ענייניו השונים. קיסר היה פוליטיקאי רעב ונמרץ שהיה בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, ולכן היה מועמד טוב מבחינתו של קראסוס. קראסוס אכן תמך בו במערכות בחירות קודמות וכעת הסכים להדק את שיתוף הפעולה ביניהם. כוחו הפוליטי הרב נבע מרשת הקשרים עם המוני פוליטיקאים שהוא יצר. אלה היו חייבים לו על תמיכתו בהם והוא ניצל תלות זו להנאתו.
גאיוס יוליוס קיסר
- ערך מורחב – יוליוס קיסר
גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar) היה פוליטיקאי רומאי שכוכבו היה בעלייה. הוא סיים בהצלחה רבה את תפקידו כנציב היספניה בייטיקה וחזר בקיץ 60 לפנה"ס לרומא ולטש עיניו על כהונת הקונסול היוקרתית. יחד עם זאת, תהילתו הצבאית לא הגיעה בשלב זה של הקריירה שלו לתהילתו של פומפיוס. יתרה מכך, בדומה לפומפיוס, קיסר היה ממוצא צנוע יחסית. אמנם משפחתו הייתה בעלת שורשים פטריקיים, אך לא בלטה בימי הרפובליקה. גרוע מכך, גאיוס מאריוס שהיה בעלה של דודתו מצד אביו היה מנהיג הסיעה הפופולרית והפסיד באופן מזהיר לסולה במלחמת אזרחים בין האופטימאטים לפופולרים ויחסיו של יוליוס קיסר עם האופטימאטים היו מתוחים.[11]
כעת ניצב יוליוס קיסר בפני אתגר חדש - בחירות למשרת הקונסול של שנת 59 לפנה"ס. אילו היה רץ לבד, היה מתקשה להשיג את מבוקשו. ממונו נשחק במערכות בחירות קודמות ותהילתו לא הייתה גדולה די הצורך כדי לצבור אהדה ציבורית מספקת. יוליוס קיסר היה זקוק לשותפים בעלי עצמה פוליטית רבה שהיו יכולים לסייע בהזנקת הקריירה הפוליטית שלו קדימה.
התנהלותו של הטריומווירט
כינון הטריומווירט
הטריומווירט הראשון היה ברית פוליטית בין שותפים לא צפויים. מצד אחד, קראסוס ופומפיוס שהיה שותפיו הנאמנים של סולה במלחמת האזרחים הראשונה והשנייה. מבחינה זו היו שותפים לסיעה האופטימאטית, שסוללה היה מראשיה בשנות ה-80 ותחילת ה-70. שניהם הרוויחו הון פוליטי וכספי עצום מההסדר שכונן סולה. למרות שיתוף הפעולה המוקדם עם סולה היו יריבים מרים.[12] מצד שני יוליוס קיסר, פטריקי ממשפחה עתיקת יומין עם ייחוס שהגיע לראשית ימיה של רומא, אך לא בלטה בהישגיה הפוליטיים. יוליוס קיסר היה קרוב משפחתו של מאריוס, יריבו המר של סולה ומראשי הסיעה הפופולרית.
קיסר היה הצד החלש בתחילתה של השותפות.[13] הוא זה שגם הרוויח את מירב ההון הפוליטי כתוצאה ממנה. פומפיוס זכה כבר לשלושה טריומפים (אפילו אחד מהם היה אירוע נדיר) וכיהן כבר כקונסול. גם קראסוס כיהן כקונסול והיה יכול בנקל לתמוך במועמד אחר. קיסר לעומתם הצליח בקושי רב להיבחר רק לכוהנת פראיטור, והיה זקוק מאד לשותפים חזקים שיתמכו בו, במיוחד נוכח מצבו הכלכלי הקשה (מסעות בחירות היו עסק יקר מאד ובמיוחד חלוקת השוחד לבוחרים). לא מפתיע אם כך שדווקא קיסר יזם את הפניה לשני שותפיו הבכירים ודאג להשכין שלום ביניהם.[14] במקביל, שני שותפיו הבכירים היו זקוקים לפוליטיקאי נמרץ שיכול היה לעשות את העבודה, במיוחד נוכח כישלונם החרוץ של מועמדיהם הקודמים. מצד שני היו צריכים פוליטיקאי שניתן לשלוט בו ולא יקום עליהם. מבחינתם יוליוס קיסר היה בדיוק כזה. בסופו של דבר, התברר כי טעו ויוליוס קיסר היה זה שהפיק את מרב ההון הפוליטי מהברית, כשהוא משתמש בה לקידום מטרותיו הפוליטיות.
למרות השאיפות הפוליטיות של חבריה, ברית לא טבעית זו באה לעולם פחות בגלל הדמיון בין חבריה, אלא יותר בגלל ההתנגדות של האופטימאטים העיקשים שביקשו ליישם את רצונם בכל מחיר.[15] אלמלא ההתנגדות העיקשת של האופטימטים לכל פוליטיקאי שאיננו בשר מבשרם, סביר שהברית לא הייתה נוצרת מלכתחילה. כל אחד מחברי הטריאומווירט נתקל בהתנגדות עזה מצד האופטימאטים ולא היה מסוגל להתגבר עליהם לבד, למרות עוצמתו הפוליטית הרבה. מבחינה זו הייתה זו ברית הדחויים בפוליטיקה הרומית ששילבו כוחות כדי להתגבר על ההתנגדות העיקשת של האופטימאטים.
סווטוניוס כותב כי כוחו של הטריאומווירט היה כה גדול עד ששום דבר לא היה נעשה ברפובליקה ללא הסכמתם[16] אך זאת הגזמה כפי שניתן לראות מתוצאות הבחירות של שנת 56 שבה נבחרו שני קונסולים (לוקיוס מארקיוס פיליפוס וגנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס) שהיו עוינים לטריאומווירט.
נעשו מספר ניסיונות לשכנע את קיקרו לתמוך בטריאומווירט. עוד בתחילת כינון הברית נשלח לוקיוס קורנליוס באלבוס (Lucius Cornelius Balbus), אחד מנאמניו של קיסר, אל קיקרו כדי לשכנעו לתמוך בחוק האגררי לחלוקת קרקעות לחייליו של פומפיוס. קיקרו סירב, אך בכך לא תמו נסיונותיו של קיסר לכרות ברית עם קיקרו. בהמשך, הציע לו לשרת בצבאו בדרגת לגאטוס, אך קיקרו סירב פעם נוספת ורק אחיו, קווינטוס טוליוס קיקרו (Quintus Tullius Cicero) הצטרף לקיסר.
התחזקותו של יוליוס קיסר
קיסר נכנס לתפקידו וניסה לשתף פעולה עם שותפו לתפקיד, מרקוס קלפורניוס ביבולוס, אך ללא הועיל. ביבולוס, נציגה של הסיעה האופטימטית התבצר בעמדותיו ובסוף קיסר התעלם ממנו והצליח להאפיל לחלוטין על בן זוגו. שנת הקוסולט של קיסר הייתה מוצלחת מאד מבחינתו ולמרות הביקורת הציבורית נגדו הצליח לקדם את עסקיו.
קיסר ביקש לקדם שתי מטרות. מטרתו הראשונה והדוחקת ביותר הייתה מימוש רצונותיהם של שותפיו ובמיוחד פומפיוס שהיה הכרח להצביע עליה בהקדם בעת כינוס אספת הקנטוריות. קיסר השתמש בכוחו הפוליטי בתור קונסול והציע הצעת חוק מאוזנת, אך האופטימטים התנגדו בתירוצים פרוצדורליים. חרף ההתנגדות, קיסר הצליח לחלק קרקעות לחייליו והאופטימטים ניסו למנוע זאת ממנו דרך נציגם בממשל - הקונסול האחר ביבולוס. ביבולוס היה יכול להטיל וטו על כל החלטה שקיסר ביקש להעביר, אך בחר להסתגר בביתו. גם הסדריו של פומפיוס במזרח אושרו באספת השבטים.
מטרתו השנייה והחשובה יותר מבחינתו הייתה להבטיח לעצמו מינוי לנציב בפרובינקיה שיש לה גבול משותף עם ארץ ברברית כלשהי שיוכל לכבוש ועל ידי כך לקדם את ענייניו שלו. המטרה הושגה כשפובליוס ויטיניוס (Publius Vatinius) הצליח להעביר חוק שהעניק לו את נציבות גאליה קיסאלפינה ואיליריקום. עם סיום כהונתו כקונסול, יצא באביב שנת 58 לפנה"ס לפרובינקיה שלו לפקח על הנעשה בה ולתכנן את כיבוש הארצות השכנות, כפי שרצה מלכתחילה.
ועידת לוקה
- ערך מורחב – ועידת לוקה
הברית לא הייתה רווחית לכל הצדדים באותה המידה. ההתנגדות של האופטימאטים, שנמנו על המשפחות המכובדות ביותר ברומא והיו בעלי השפעה פוליטית רבה נתנה את אותותיה. אלימות פיזית ומילולית כוונה נגד הטריומווירים. יוליוס קיסר לא הושפע מכך באופן ישיר כי הוא היה עסוק במלחמתו בגאליה. קראסוס פעל כהרגלו מאחורי הקלעים ואילו פומפיוס נאלץ לספוג את מלוא הביקורת בעצמו. מעמדו של פומפיוס הלך והתדרדר והרווח שהוא קיבל היה מועט. הוא קיבל כבר את מבוקשו - חייליו קיבלו את קרעותיהם והסדריו במזרח קיבלו תוקף חוקי. כעת הוא רק ספג ביקורת על תמיכתו בקיסר ובפופולרים.
קיסר לעומתם היה זקוק מאד לבעלי ברית. הוא שקע במערכה ארוכה מאד בגאליה ואף על פי שקיבל מינוי לחמש שנים בשנת 59 במסגרת לקס ויטיניה, היה חשש מתמיד שישלח מצביא נוסף לאזור והפיקוד יחולק ביניהם או גרוע מכך המינוי לא יוארך וקיסר יאלץ לחזור לרומא בלי השלמת הכיבוש ופירות הניצחון יפלו בחקו של מצביא אחר, כמו שקרה ללוקולוס. מתנגדיו בסנאט עשו ככל שעלה בידם כדי לאשש את חששותיו של קיסר והוא חש שעליו לחזק את בריתו עם קראסוס ופומפיוס. ניסיון למנות אדם אחר לתפקיד מושל גאליה נעשה בשנת 56, כאשר שני הקונסולים של אותה שנה - גנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס ולוקיוס מארקיוס פיליפוס - ניסו למנות אדם אחר למושל גאליה טרנסאלפינה.[17]
לחיזוק הברית בינו לבין שותפיו הזמין קיסר את הטריומווירים ללוקה בשנת 56 לפנה"ס. במהלך הוועידה הוחלט שפומפיוס וקראסוס ירוצו לכהונת הקונסול בשנת 55 לפנה"ס. אם יצליחו להיבחר, סוכם שיתמכו בכך שקיסר יקבל הארכה של חמש שנים לפרו-קונסולאט שלו וישאר בגאליה עד 50 לפנה"ס. קראסוס, ששאף אף הוא למלחמות ולכיבושים, יקבל מינוי לנציב פרובינקיה סוריה.
הקונסולט של פומפיוס וקראסוס
שני חברי הטריומווירט הבטיחו את ניצחונם בעזרת שוחד ואלימות.[18] משימתם הראשונה הייתה טיפול באלימות הגואה, אך הם כשלו בכך. יריבות אלימה בין פוליטיקאים המשיכה והתדרדרה מדי פעם למעשי רצח של ממש. בנוסף, פעלו לקיום הבטחתם לקיסר: הארכת כהונתו כפרו-קונסול בגאליה ותשלום שכר לחייליו שגויסו ללא אישור מוקדם מהסנאט.
כמו כן, חילקו ביניהם את המינויים לפרובינקיות בעזרת חוק שהעביר טריבון הפלבס טרבוניוס. קראסוס שהיה רעב לתהילה צבאית פנה לסוריה, שגבלה באימפריה הפרתית וכך הבטיח לעצמו קרקע פורייה לפעילות צבאית. פומפיוס לעומתו ביקש לעצמו פרובינקיה שקטה יותר ובחר בספרד. הוא שירת כבר בספרד בשנות ה-70 כשנלחם בקווינטוס סרטוריוס (Quintus Sertorius) וכעת ביקש ככל הנראה להבטיח לעצמו עורף אסטרטגי בפרובינקיה שרבים מתושביה נמנו על נאמניו.[19] בדומה למינוי של קיסר, גם המינוי שלהם ניתן ל-5 שנים.
החוק נתקל בהתנגדות עזה הן בסנאט והן מצד הטריבונים האחרים. קאטו שוב היה מראשי המתנגדים בסנאט, אך ללא הועיל. הטריבונים האחרים שהיו יכולים להטיל וטו הושתקו בכח וכך עבר החוק. כעת פנו השניים לטפל בענייניו של חברם לברית - קיסר. הם דאגו להעביר חוק שהותיר את קיסר בתפקידו לחמש שנים נוספות וכך העניקו לו את הזמן שהיה זקוק לו להשלמת כיבושה של גאליה.
התפרקות הטריומווירט ומשבר ביחסים בין קיסר לפומפיוס
קראסוס קיבל מינוי לנציב סוריה כפי שביקש ופלש לשטחי האימפריה הפרתית בשנת 54 לפנה"ס. הוא כבש מספר ערים, אך לא התקדם לעומק השטח הפרתי וחזר על עקבותיו, אחרי שהשאיר מספר חילות מצב בערים הכבושות. מסע המלחמה העיקרי תוכנן לשנת 53 לפנה"ס. צבאו של קראסוס ספג מפה מוחצת בקרב חרן וכמעט כל הצבא הושמד, ביחד עם קראסוס ובנו, פובליוס שנהרגו בקרב. מותו סיים את הברית המשולשת וקיסר נותר עם שותף אחד בלבד - פומפיוס.
מותה של יוליה בשנת 54 לפנה"ס, בתו של יוליוס קיסר ואשתו האהובה של פומפיוס[20] פגעה מאד בברית בין שני האישים. הפרידה לא הייתה מידית, אך דבר לא יכול היה למלא את החלל שהותירה יוליה.[21] פומפיוס החל לסגת אט אט מהברית שלו עם קיסר. בשלב מסוים קשר את גורלו עם האופטימאטים שאימצו אותו לחיקם כדי שיהווה משקל נגד לשאיפותיו של קיסר.
יריבות גלויה בין קיסר לפומפיוס ופרוץ מלחמת האזרחים
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר
בתום עשר השנים, ינואר 49 לפנה"ס, יוליוס קיסר התבקש לחזור לרומא עד למועד נקוב, תוך ויתור על צבאו. יוליוס קיסר ניסה למצוא פשרה סבירה מבחינתו, אך דרישות הסנאט היו חד משמעויות.
בשלב מסוים הגיעו הטריבונים לובשי סחבות, ששירתו בצבאו של קיסר בגליאה והוצגו בפני חייליו כדי לגרות את זעמם על הסנאט המאוכלס באופטימאטים. החיילים יחד עם קיסר פנו לרומא כדי להגן על הדיגמה,[דרושה הבהרה] כבוד הטריבונים. בתאריך 11 בינואר 49 לפנה"ס, עלה קיסר על רומא. פומפיוס הפסיד וברח. יוליוס מונה לשתים עשרה יום כדיקטטור. בשנת 48 לפנה"ס הוא מונה לקונסול. בקיץ של אותה שנה הוא נלחם שוב בפומפיוס בקרב פרסלוס.
פומפיוס ברח למצרים ובעקבות הצעתם של יועצי מלך מצרים, ערפו את ראשו.
יוליוס התאבל על מותו של פומפיוס, שהיה אבי אשתו קורנליה שמתה בשנת 53 לפנה"ס בעקבות לידה. יוליוס נהג בקלמנטיה (רחמים) במורדים. בין המורדים בו היו קיקרו ושני רוצחיו לעתיד, ברוטוס וקסיוס. בשנת 46 לפנה"ס התאבד קאטו הצעיר באפריקה ובשנת 45 לפנה"ס ניצח יוליוס את בניו של פומפיוס. כך ברית השלושה ביססה את שלטון היחיד של יוליוס.
השפעת הטריומווירט על חורבן הרפובליקה הרומית
נוטים לייחס לכינונו של הטריומווירט את זרעי החורבן של הרפובליקה הרומית. כך למשל גאיוס אסיניוס פוליו בחר לפתוח את החיבור שלו אודות חורבן הרפובליקה בשנת 60 לפנה"ס, היא שנת כינון הטריומווירט. יחד עם זאת, הדבר לא נובע מכוונות מכונני הטריומווירט. הטריומווירט לא היה מוסד רשמי של הרפובליקה הרומית (וזה בניגוד לטריאומווירט השני) אלא ברית פוליטית זמנית (אמיקיטיה) בין חבריה, דבר שהיה מקובל בפוליטיקה בת הזמן. השלושה ביקשו לאחד את כוחותיהם כדי להתגבר ביחד על האופוזיציה שניצבה מולם.[22]
יחד עם זאת, למרות העדר הכוונה, פעילות הטריומווירט אכן פגעה במרקם החיים הפוליטיים ברומא. קיסר ביקש תחילה להעביר את חוקיו בדרך המקובלת, עם ברכת הסנאט. משהדבר לא התאפשר, פנה להמוני העם. פעולותיו של קיסר, אשר נבעו בראש ובראשונה מהתנגדות האופטימטים, היו אחד הגורמים שפגעו ביציבות המשטר הרפובליקני ברומא.[23]
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
- אפיאנוס, רומאיקה, ספר 14 גרסה דיגיטלית של הספר מצוינת כאן כספר שני מתוך סדרת הספרים על מלחמות האזרחים (באנגלית)
- סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, יצא בשני תרגומים לעברית מאת מנחם שטיין ואלכסנדר שור
- פלוטארכוס, חיי אישים, חייהם של קראסוס, יוליוס קיסר ופומפיוס; הספרים תורגמו מספר פעמים לעברית
- דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 37, 38, 40 (באנגלית)
מקורות מודרניים
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה, 1989, (תש"ן), מהדורה שנייה תשנ"א עמ' 428 - 455.
- טום הולנד, "רוביקון - הרפובליקה הרומית, ניצחונותיה והטרגדיות שלה", 2003.
- P. A. Brunt, The fall of the Roman Republic and related Essays, Oxford Unversity Press, 1988.
- M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921).
- Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006.
- Erich S. Gruen, The last generation of the Roman Republic, California university press, first ed. 1974; paper back ed. 1994.
- T. Mommsen, History of Rome, vol 5, 1894 (יצא במקור בשפה הגרמנית מחצית השנייה של המאה ה-19, תורגם לעברית. בערך זה נעשה שימוש בתרגום האנגלי של הספר).
- John T. Ramsey, "The Poconsular years: Politics at a Distanse". In Miriam Griffin (ed.), A Companion to Julius Caesar. Blackwell Publishing, 2009.
- Robin Seagar, Pompey the Great: a political biography, Blackwell Publishing, second ed 2002.
- David Shotter, The fall of the Roman Republic, Routledge, 1994.
- R. E. Smith, The Lex Plotia Agraria and Pompey's Spanish Veterans, The Classical Quarterly, New Series, Vol. 7, No. 1/2 (Jan. - Apr., 1957), pp. 82-85.
- G. R. Stanton and B. A. Marshall, The Coalition between Pompeius and Crassus 60-59 B.C., Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 24, H. 2 (2nd Qtr., 1975), pp. 205-219.
- W. Jeffrey Tatum in: Nathan Rosenstein, Robert Morstein-Marx (editors), A Companion to the Roman Republic, Blackwell Publishing, 2006.
קישורים חיצוניים
- מאמר אודות הטריאומווירט באתר United Nations of Roma.com
הערות שוליים
- ^ כלומר, הברית לא קיבלה אשרור חוקי בדומה לטריאומווירט השני, אלא הייתה איחוד כוחות פוליטיים בין חבריה
- ^ G. R. Stanton and B. A. Marshall p. 205
- ^ תקופת הרפובליקה המאוחרת מתוארכת ל-133 - 44 או 27 לפנה"ס
- ^ Tatum p 191
- ^ Tatum p 191
- ^ Mommsen p 107
- ^ R. E. Smith, p 84
- ^ Erich S Gruen, p 87
- ^ Robin Seagar p 75
- ^ Robin Seagar, p 81
- ^ Tatum p 193
- ^ שצמן, עמ' 437
- ^ G. R. Stanton and B. A. Marshall p. 209
- ^ דעה זו מקובלת מאד ראו לדוגמה: M. Gelzer, pp 68-9
- ^ David Shotter, p 63
- ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
- ^ John T. Ramsey, pp. 40-41
- ^ 121-2 Robin Seagar p
- ^ 123 Robin Seagar p
- ^ פלוטארכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
- ^ 130 Robin Seagar p
- ^ Erich S Gruen, p 90
- ^ Erich S Gruen, p 91
25817037הטריומווירט הראשון