מרקוס ליקיניוס קראסוס

מרקוס ליקיניוס קראסוס

מרקוס ליקיניוס קראסוס (בלטינית: Marcus Licinius Crassus;‏ 115 לפנה"ס - 53 לפנה"ס), פוליטיקאי ומצביא רומאי. היווה את הצלע השלישית בטריומווירט הראשון, לצד פומפיוס ויוליוס קיסר והיה אחד מהאנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הרומאית. נודע כאיש העשיר ביותר ברומא, ובשל כך יצא לו שם של רודף בצע.

תולדות חייו

חיים וקריירה מוקדמת

קראסוס נולד בשנת 115 לפנה"ס למשפחת אצילים רומאית, ורבים מאבותיו שירתו במשרות בכירות ברפובליקה. אביו פובליוס ליקיניוס קראסוס שירת כקונסול של שנת 97 לפנה"ס והקנסור של שנת 89 לפנה"ס. קראסוס הצעיר התלווה אל אביו להיספניה (כיום ספרד) כשזה שירת שם כפרוקונסול; במהלך מלחמת בעלות הברית הוא שירת ככל הנראה כטריבון צבאי בצבאו של אביו שנלחם בדרום איטליה.

תחילה היה אביו של קראסוס איש סיעתו של גאיוס מריוס בתחילת מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 88 לפנה"ס אולם עד מהרה הוא חצה את הקווים והפך לאיש סיעתו של לוקיוס קורנליוס סולה. בסופו של דבר אביו ואחיו של קראסוס מצאו את מותם בשנת 87 לפנה"ס מידיו של איש הסיעה הפופולרית לוקיוס קורנליוס קינה בשעה שתמכו באויבו גנאיוס אוקטביוס.

קראסוס נאלץ לברוח כשמריוס השתלט על רומא וביסס בה את שלטונו. הוא יצא להיספניה, שם למשפחתו היו קשרים טובים עם התושבים המקומיים. קראסוס נאלץ לרדת למחתרת למשך זמן של שבעה חודשים בהם התחבא במערה בעזרת אחד מידידיו, ככל הנראה בגלל איום מצד סוכניו של מריוס. קראסוס התחתן עם טרטולה שהייתה אלמנת אחיו.

בעזרת כסף שקיבל בירושה מאחיו ובכספים מרכוש המשפחה בהיספניה, הצליח קראסוס לגייס צבא של 25,000 איש מבעלי בריתו המקומיים. עם צבאו עבר קראסוס לאפריקה ושם הצטרף לקווינטוס קאיקיליוס מטלוס פיוס שהיה מאנשי סיעת סולה. בעקבות סכסוך עם פיוס, עזב קראסוס את אפריקה בשנת 83 לפנה"ס והצטרף אל סולה ששהה ביוון עקב מלחמתו במיתרידטס השישי, מלך פונטוס. סולה שלח את קראסוס לגייס חיילים לצבאו, וכשהחלה המלחמה כעבור שנה, היא הביאה סדרה של ניצחונות מזהירים עבור סולה. קראסוס נלחם ביחד עם פומפיוס באזור ספולטיום (כיום ספולטו שבאיטליה) וביחד הם הצליחו להביס את גנאיוס פאפיריוס קארבו ולהטיל מצור על גאיוס קרינס. כמו כן, קראסוס הצליח לכבוש גם את העיר טודר (כיום טודי שבאיטליה).

קראסוס נטל חלק משמעותי בקרב שער קולין שבו הגן סולה על העיר רומא מפני צבא הסיעה הפופולרית בראשותו של קרניס: לאחר שהתמוטט האגף השמאלי שתחת פיקודו של סולה והוא הוכרח לסגת אל פנים העיר, הצליח קראסוס מן האגף השמאלי להדוף את האויב ולשנות את מפת הקרב, אשר הסתיים בסופו בניצחון מוחץ לכוחותיו של סולה.

כמו רבים מתומכיו של סולה גם קראסוס ניצל את הניצחון במלחמת האזרחים להרבות הונו האישי: הוא רכש רכוש רב שהוחרם מנאשמי הטיהורים, בהם מכרות הכסף בהיספניה; הוא אף הואשם שהכניס שמות נוספים לרשימות הטיהורים כדי להשתלט על רכושם אך סביר שלא היה בכך יותר מאשר תעמולה פוליטית. קראסוס הגדיל את רכושו גם על ידי קניית נדל"ן. הוא נהג לקנות בתים שהתחוללו בהם שריפות או שהיו בסכנת שריפה בזול, ואז היה מכבה את האש בעזרת יחידה פרטית של כבאים שאותם הוא העסיק. במצב זה קראסוס היה משקם את הבתים ומוכר אותם ברווח. בנוסף, הוא גם היה בעל שטחי אדמה גדולים שנרכשו בזול בעקבות הטיהורים, אותם מכר ברווח גדול, או שעיבד בעזרת אלפי עבדים.

קראסוס החל בבניית בסיס כוחו הפוליטי בכך שהופיע באופן תדיר בבית משפט והגן על נאשמים רבים; עוד דרך להשגת הון פוליטי הייתה על ידי מתן הלוואות ללא ריבית לבעלי ברית פוטנציאלים.

מלחמת העבדים השלישית

ערך מורחב – מלחמת העבדים השלישית

בשנת 74 לפנה"ס ברחה קבוצת גלדיאטורים בראשות אדם בשם ספרטקוס משביה והחלה לתקוף את משעבדיה לשעבר, תחילה הרומאים לא התייחסו לכך ברצינות וראו בהם רק מטרד אולם עם הצלחתם הצטרפו אליהם עבדים נוספים, הם השיגו ציוד צבאי משופר והתחילו להוות איום משמעותי על רומא. הסנאט שלח את שני הקונסולים בראש שני לגיונות במטרה לעצור את ספרטקוס, אולם הם נכשלו במשימתם והובסו.

מכיוון שהמצביאים הרומאיים בעלי שיעור הקומה, עם צבאותיהם, היו מועסקים במלחמות מחוץ לאיטליה באותה העת, הסנאט הטיל בשנת 72 לפנה"ס את ניהול המלחמה נגד העבדים המורדים על קראסוס, שהציע עצמו לתפקיד, מכיוון שרצה לצבור תהילה צבאית שתסייע לו בקידום הקריירה הפוליטית שלו, ומכיוון שמרד העבדים איים לפגוע בהונו האישי שחלק גדול ממנו היה מושקע בעבדים. לקראסוס ניתן אימפריום פרוקונסולרי ופיקוד על שני הלגיונות, בנוסף לכך הוא גייס עוד שישה לגיונות מכספו האישי. רבים מהחיילים שגייס קראסוס היו וותיקי הלגיונות המנוסים של סולה. קראסוס הנהיג משמעת קפדנית בצבאו ואף החזיר את נוהג הדקימאטיו של המתת כל לגיונר עשירי מכוח צבאי שנמלט משדה הקרב.

ספרטקוס החל עושה את דרכו חזרה לצפון איטליה, קראסוס בעזרת שישה לגיונות ניסה לחסום אותו והקרב הראשוני ביניהם נערך בפיקניום. במקביל הוא שלח שני לגיונות תחת פיקודו של הלגאטוס מומיוס לנתק את דרכי הנסיגה של צבאו של ספרטקוס. האחרון תקף את ספרטקוס, בניגוד לפקודותיו של קראסוס, והובס על ידי צבאו.

למרות תבוסתו של מומיוס, הצליח קראסוס לנצח במספר עימותים צבאיים כנגד כוחותיו של ספרטקוס, ולדחוק את צבאו דרומה. לבסוף הוא הצליח לבודד את צבא העבדים בנקודה הדרומית ביותר באיטליה, רגיום (כיום רג'ו די קלבריה). בשלב זה הורה הסנאט, על פי בקשתו של קראסוס, לפומפיוס ומרקוס לוקולוס, מושל מקדוניה, לחזור עם צבאותיהם לאיטליה, על מנת לסייע לקראסוס בחיסול מרד העבדים. ספרטקוס אמנם הצליח לפרוץ עם צבאו את המצור הרומאי ולנוע לכיוון ברונדיסיום (כיום ברינדיזי), אך צבאו של קראסוס הצליח לעצור אותו בלוקניה. ספרטקוס נהרג בקרב ליד נהר סילרוס ורוב צבאו הושמד. הניצולים מהקרב שברחו צפונה, חוסלו על ידי צבאו של פומפיוס, שהגיע מהיספניה בשלבי הסיום של המערכה נגד ספרטקוס.

קראסוס צלב כששת אלפים מהעבדים שנלכדו לאורך הויה אפיה מקפואה ועד רומא, ופקד לא להסיר את הגופות מהצלבים, כדי שהנוסעים בדרך יאלצו לראות אותן זמן רב לאחר סיום הקרב. קראסוס חגג את ניצחונו ברוב פאר ועוטר בכתר הניצחון אף על פי שלא קיבל טריומף. ניצחונו של קראסוס במלחמה הגדיל את יוקרתו הפוליטית וסייע להאיץ את קידומו הפוליטי.

קריירה פוליטית

לאחר חגיגת הניצחון קראסוס כרת ברית פוליטית עם פומפיוס במטרה להביא לבחירתם כקונסולים של שנת 70 לפנה"ס, פומפיוס סייע לקראסוס להיבחר בעזרת הפופולריות שלו וקראסוס סייע לפומפיוס בעזרת קשריו הפוליטיים המרובים.

בפעילותם כקונסולים קראסוס ופומפיוס פעלו להחלשת כוחו של הסנאט - הם ביטלו את ההגבלות שהטילו הרפורמות של סולה על הטריבונים והחזירו את כוחה של המשרה למצבה לפני הרפורמות, הם ביטלו את הבלעדיות של מעמד הסנאטורים לכהן בבתי המשפט על ידי חוק שחייב צירוף חברים ממעמד הפרשים לחבר השופטים. כמו כן הם החיו מחדש את משרת הקנסור שלא הייתה מאוישת מאז שנת 86 לפנה"ס. עם סיום כהונתו כקונסול קראסוס בחר שלא לקבל פרובינקיה למשול בה ובמקום זאת העדיף להתרכז בשיקום עסקיו שנפגעו במלחמה.

בשנת 65 לפנה"ס קראסוס נבחר למשרת הקנסור ביחד עם קווינטוס לוטטיוס קטולוס, במסגרת תפקידו הוא הציע להעלות את מעמדם של הטרנספדנים מבעלי ברית לטיניים למעמד של אזרחים רומאיים מלאים והציע לספח את מצרים על בסיס הטענה שמלכותו של תלמי השנים עשר היא לא חוקית מכיוון שאחד ממלכי מצרים הקודמים הוריש בצוואתו את מצרים לרומא. על ידי היוזמות האלו קראסוס קיווה להרחיב את בסיס התמיכה שלו בקרב הטרנספדנים ובקרב הפרשים והמוני העם על ידי השגת גישה לאוצרותיה וכן לאסמי התבואה של מצרים, אולם הוא כשל בניסיון להעביר את הצעותיו בשל התנגדות עמיתו קטולוס לכך, והסכסוך ביניהם בסופו של דבר אילץ את שניהם להתפטר לפני תום כהונתם.

לאחר התפטרותו, קראסוס ניסה לקדם את בני בריתו הפוליטיים, הוא הצליח להבטיח את בחירתו של לוקיוס יוליוס קיסר למשרת הקונסול של שנת 64 לפנה"ס. כמו כן, סייע קראסוס ללוקיוס סרגיוס קטילינה לטהר את שמו, לאחר שהועמד לדין בעוון סחיטת תושבי הפרובינקיות עליהן היה ממונה באפריקה; בהמשך, קראסוס נתן חסות למועמדותו למשרת הקונסול של שנת 63 לפנה"ס ביחד עם גאיוס אנטוניוס היברידה, אולם רק אנטוניוס הצליח להיבחר בסופו של דבר. כשהתגלה קשר קטילינה שנועד לאפשר השתלטות על המדינה והקמת משטר רודנות, בחר קראסוס לסייע לקונסול מרקוס טוליוס קיקרו לדכא את הקשר על ידי סיפוק ראיות מפלילות, אותן יכול היה להציג בפני הסנאט.

כמו כן, במשך כהונתו של קראסוס כקנסור ולאחריה, נוצר הקשר בינו לבין יוליוס קיסר; קיסר תמך במספר יוזמות שקראסוס ניסה להעביר, קראסוס מצידו הלווה לקיסר כסף שהיה נחוץ לו באופן נואש, שכן היה נתון במצוקה כלכלית והיה חייב לשלם לנושיו הרבים.

הטריומווירט הראשון

ערך מורחב – הטריומווירט הראשון

קראסוס נסע למזרח בשנת 62 לפנה"ס, בהיותו באסיה הוא נפגש עם פומפיוס והשניים הסכימו לחדש את הברית הפוליטית ביניהם. קראסוס חזר לרומא בשנת 61 לפנה"ס וכך גם פומפיוס. אולם קראסוס ופומפיוס המעיטו בכוחם בסנאט של האופטימאטים שהצליחו לחסום את מעשיהם, קראסוס ניסה להעביר הצעה שמפחיתה את התשלום הנדרש לשם חכירת הזכות לגבות מיסים באסיה ופומפיוס ניסה לאשר את הסדר החדש במזרח פרי יצירתו, חוק חלוקת קרקעות לוותיקי לגיונותיו.

בשנת 60 לפנה"ס קיסר צורף לברית הפוליטית בין קראסוס לפומפיוס אשר מעתה כונתה בשם הטריומווירט הראשון. השלושה הסכימו לאחד את משאביהם - הקשרים של קראסוס, המוניטין הצבאי של פומפיוס והפופולריות של קיסר כדי לקדם את ענייניהם. לשם כך קראסוס ופומפיוס סייעו לקיסר להיבחר למשרת הקונסול וסוכם שבתמורה הוא יקדם את ענייניהם. הברית הייתה בעלת עוצמה פוליטית רבה. סווטוניוס כותב שדבר לא נעשה ברפובליקה הרומית בלי שהשלושה הסכימו לכך, אם כי מדובר בהגזמה. הברית הייתה בעלת עוצמה רבה, אך לא הייתה יכולה לעשות ברומא כבתוך שלה.

הברית התגלתה כהצלחה, קיסר הצליח להעביר את ההחלטות שקודם לכן נדחו על ידי הסנאט והברית הצליחה להבטיח את בחירתם של עושי דברה למשרות הבכירות ברומא. אולם ככל שהקשר בין קיסר ופומפיוס המשיך להתהדק כך היה נראה שקראסוס נדחק לקרן זווית ומאבד מחשיבותו, ככל הנראה זה ההסבר לכך שבעלי בריתו הפוליטיים כגון טריבון הפלבאים פובליוס קלודיוס פולכר והקונסול לשעבר גאיוס סקריבוניוס קוריו החלו לתקוף ולפעול כנגד פומפיוס וקיסר בשנת 59 לפנה"ס; צעדים אלו הביאו את שותפיו הפוליטיים להכיר בחשיבותו ולקראת סוף השנה הם השלימו ביניהם.

בשלב זה הברית מצאה לנכון להיפטר משני מתנגדיה העיקריים בסיעה האופטימאטית, קאטו הצעיר מונה למושל קפריסין בשנת 58 לפנה"ס, המרוחקת מרומא וחסרת אפשרויות קידום. הוטל עליו לארגן את הפרובינקיה שסופחה לא מזמן על ידי רומא. קיקרו התגלה כמקרה קשה יותר, הוא סירב להצעתו של קיסר לקבל פיקוד ביחד עם בנו הצעיר של קראסוס, פובליוס, בצבאו שנלחם בגאליה והצליח לקבל מפומפיוס הבטחה לדאוג לשלומו. אולם קראסוס דחף לסילוקו, ודעתו התקבלה בסופו של דבר; סילוקו של קיקרו נעשה על ידי טריבון הפלבאים פובליוס קלאודיוס פולכר, שהיה בן חסותו הפוליטי של קראסוס. פולכר הציע חוק המצווה על הגליית כל מגיסטראט שהרג אזרח רומאי ללא משפט, החוק בבירור התייחס לקיקרו שהוציא להורג את חברי קשר קטילינה ללא משפט במהלך כהונתו כקונסול. למרות טענתו של קיקרו שהחלטת הסנאט הקנתה לו את הסמכות החוקית לפעולה זאת, הוא בחר לעזוב את רומא ולצאת לגלות, לביטחונו האישי.

אולם לקיקרו היו עדיין ידידים ברומא, ובמאי 58 לפנה"ס פומפיוס החל בגישושים לקראת אפשרות חזרתו; קראסוס החל לחשוש שפומפיוס ינטוש את הברית ויעבור לצד הסיעה האופטימאטית. כדי למנוע מתרחיש כזה לקרות קראסוס השתמש בכנופיותיו של פולכר שתקפו את פומפיוס, דבר זה נעשה במטרה להדגים לפומפיוס את חולשתו הפוליטית ואת הסכנה שנשקפת למעמדו אם יעזוב את הברית. לבסוף קיקרו הורשה לחזור לרומא בשנת 57 לפנה"ס תוך שהוא נותן את הבטחתו להימנע מלתקוף את הברית.

בסופו של דבר קראסוס הצליח למנוע את עריקתו של פומפיוס לסיעה האופטימאטית ושלושתם התכנסו בשנת 56 לפנה"ס בוועידת לוקה לדון בחידוש הברית ביניהם. השלושה הסכימו שקראסוס ופומפיוס ירוצו למשרת הקונסולים בשנה הבאה והם ישתמשו בכוחם כדי להאריך את כהונתו של קיסר כפרוקונסול בגאליה למשך חמש שנים נוספות. קראסוס ופומפיוס הצליחו להיבחר ואכן האריכו את כהונתו של קיסר בחמש שנים, כמו כן קראסוס הצליח להבטיח לעצמו תפקיד כמושל סוריה בתום כהונתו ביחד עם מנדט מיוחד שאיפשר לו לצאת למלחמה כנגד האימפריה הפרתית. המניע לרצונו לצאת לשדה הקרב הייתה ההבנה שכדי להישאר כשווה לשני בעלי בריתו הוא צריך לרכוש לעצמו מוניטין של מצביא מצטיין ובעל תהילה בשדה הקרב בדומה לפומפיוס ולקיסר.

קרב חרן

ערך מורחב – קרב חרן

קראסוס הגיע בשנת 54 לפנה"ס והחליף את אולוס גביניוס כמושל הפרובינקיה והוציא לפועל את תוכניתו למלחמה כנגד הפרתים. תחילה קראסוס חצה את הפרת בראש צבא שכלל שבעה לגיונות וחילות עזר ופלש למסופוטמיה. צבאו של קראסוס נתקל בהתנגדות מועטה, הצליח להשתלט על מספר ערים ששכנו סמוך לנהר הפרת, שהיו בעלות אופי יווני-הלניסטי ולכן קיבלו את הרומאים כמשחררים, והשאיר בהם חיילות מצב רומיים, לפני שנסוג חזרה לשטח שבשליטת רומא.

לאחר ניצחונו הראשוני קראסוס נסוג חזרה לסוריה, כדי לערוך לאנשיו הבלתי מנוסים אימונים נוספים ולגייס כסף למימון המשך המלחמה נגד הפרתים, דבר שהושג בין היתר על ידי בזיזת מקדשים ובהם בית המקדש בירושלים. בעת שהותו בסוריה דחה קראסוס משלחת פרתית, שבאה לדון עמו על פתרון הסכסוך בדרכי שלום. כמו כן הוא דחה את הצעתו של ארטבסדס מלך ארמניה לפלוש לאימפריה הפרתית דרך ארמניה, למרות שנתיב זה היה מקשה על פעילות הצבא הפרתי נגדו, והעדיף את הנתיב הקצר יותר לפלישה, דרך מסופוטמיה.

באביב של שנת 53 לפנה"ס קראסוס התחיל במסע המלחמה שלו נגד הפרתים. תוכניתו הייתה לחצות את מסופוטמיה, לכבוש את סלאוקיה ומשם להמשיך לעבר לב האימפריה הפרתית. לאחר מספר ימים, פגש הכוח הרומאי המתקדם בפרשים פרתיים סמוך לנהר בליסוס (כיום נהר בליק). הצבא הרומאי חצה את הבליסוס וזמן קצר לאחר מכן מצא עצמו מכותר על ידי צבא פרתי, שכלל כעשרת אלפים פרשים תחת פיקוד מצביא מוכשר בשם סורינה.

קראסוס הורה לצבאו להיערך במבנה ריבועי צפוף, כשבכל אחד מארבעת הצדדים הוצבו שתים עשרה קוהורטות. הערכות זו התגלתה כהרת אסון מכיוון שהפרשים הקלים הפרתיים המטירו מטר חצים על הרומאים, שלא יכלו להשיב מלחמה, וצפיפות המבנה שלהם הגבירה את אבדותיהם. התקווה שמלאי החצים של האויב יאזל, מה שיאפשר ללגיונות לפתוח בהתקפת נגד - נגוזה, כשהתברר שהפרתים מצוידים במלאי גדול של חיצים. ניסיון להתקפת נגד הסתיים בחיסול כוח רומאי משמעותי בראשות בנו של קראסוס, פובליוס, והפרתים חזרו לתקוף את המחנה הרומאי הראשי. בעקבות מות בנו נשברה רוחו של קראסוס, והוא חדל מלתפקד. כשההתקפה הפרתית על המחנה הרומאי פסקה עם רדת הלילה, אירגנו סגניו של קראסוס גאיוס קסיוס לונגינוס ואוקטביוס נסיגה של מה שנותר מהצבא הרומאי לעיר קרהה (חרן) בחסות החשיכה. מכיוון שהעיר הייתה קטנה מלהכיל את שרידי הצבא הרומאי, וכדי למנוע כיתור והשמדה של כוחו, החליט קראסוס למחרת בלילה לנטוש אותה ולסגת לכיוון ארמניה.

בשלב זה החל צבאו של קראסוס להתפרק: קסיוס נמלט עם כוח פרשים קטן לעבר סוריה, ואילו אוקטביוס וקראסוס בראש כ-7000 חיילים הצליחו להגיע לאזור הררי סמוך לגבול ארמניה לפני שהצבא הפרתי הדביק אותם. המצביא הפרתי סורינה חשש שצבאו יתקשה להתמודד מול הצבא הרומי בשטח ההררי, שלא התאים לתנועת פרשים, ולכן נקט בתחבולה, שנועדה ללכוד את מפקדי הכוח הרומאי. הוא הציע לקראסוס להיפגש עמו כדי לדון בשביתת נשק ובנסיגה בשלום של הצבא הרומאי משטח האימפריה הפרתית. קראסוס לא רצה לצאת לפגוש את סורינה מחשש למלכודת פרתית, אך חייליו הנואשים, שהיו על סף התקוממות, אילצו אותו להסכים לשאת ולתת עם הפרתים. כאשר קראסוס ומפקדי הכוח הרומאי יצאו לפגוש את המשלחת הפרתית הם הותקפו ונרצחו. לאחר מותו של קראסוס חלק משרידי הכוח הרומאי הסגירו עצמם לידי הפרתים, והנותרים נמלטו בלילה, אך רובם נלכדו ונהרגו על ידי השבטים המקומיים. לפי פלוטארכוס נהרגו בקרב בסך הכל כ-20 אלף חיילים רומיים וכעשרת אלפים נלקחו בשבי. מכאן שרק כרבע מכלל הצבא הרומאי הצליח להיחלץ משדה הקרב ולחזור לשטח סוריה.

פלוטארכוס מספר, שהפרתים שפכו לגרונו של קארסוס זהב מותך, כסמל לתאוות הבצע שלו, אחר כך ערפו את ראשו. על פי דיווח אחר ראשו שימש כאביזר במה בזמן הצגת מחזהו של אוריפידס "הבאקכות" לפני מלך פרתיה.

קרב חרן היה מהתבוסות הקשות ביותר של הצבא הרומאי והוכיח את קושי הלגיונות נושאי הציוד הכבד להתמודד עם הפרשים הפרתיים קלי התנועה.

תדמיתו בחייו ולאחר מותו

למרות העושר הרב שצבר קראסוס, המשיך לחיות חיים צנועים. הוא התגורר בבית אחד ושמר אמונים לאשתו טרטולה. בזכות עושרו הצליח קארסוס לקנות השפעה רבה בקרב עמיתיו ברומא, והודות למנהגו לפעול מאחורי הקלעים כפוליטיקאי ערמומי הוא הצליח לשמר את תדמיתו הטובה תוך השגת מבוקשו. זאת, בעוד עמיתיו לטריומווירט הואשמו בהפרת החוק ונגרם נזק משמעותי לתדמיתם (כמו שקרה, למשל, לקיסר בעקבות התנהלותו במהלך כהונתו כקונסול בשנת 60 לפנה"ס).

בדורות הבאים נוצרה תדמיתו השלילית של קראסוס בעיקר בשל האשמתו בתאוות בצע ותפקודו בקרב חרן הכושל שניזכר בהיסטוריה של רומא העתיקה בשורה אחת עם קרב קאנאי וקרב יער טויטובורג כאחת התבוסות המשפילות ביותר של הצבא הרומאי. אולם נראה שבהשוואה לפוליטיקאים אחרים מובילים בני התקופה, כמו פומפיוס, עושרו של קראסוס לא היה יוצא דופן וכנראה האשמתו בתאוות בצע נולדה מתוך מניעים אפולוגטיים של היסטוריונים רומאים, שהאשימוהו בכך שתשוקתו לממון סימאה את עיניו וגרמה לכישלונו הצבאי כנגד הפרתים.

בנו היה הקווסטור מרקוס ליקיניוס קראסוס ונכדו היה מרקוס ליקיניוס קראסוס הצעיר ששימש כקונסול לצד אוקטוויאנוס.

לקריאה נוספת

• B.A Marshall, Crassus: A Political Biography, Adolf M. Hakkert, Amsterdam 1976

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרקוס ליקיניוס קראסוס בוויקישיתוף

• חיי קראסוס מאת פלוטארכוס (באנגלית)
• פומפיוס וקראסוס - החרב והחריט

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25433470מרקוס ליקיניוס קראסוס