הטריומווירט השני
הטריומווירט השני היה שם הברית הרשמית של שלושת המצביאים הרומיים אוקטביאנוס, מרקוס אנטוניוס ומרקוס אמיליוס לפידוס. ברית פוליטית זו נולדה ב-26 בנובמבר 43 לפנה"ס, ובאה לידי ביטוי עם חקיקת החוק "לקס טיטיה", אשר העניק לשלושת חברי הטריומווירט סמכויות בלתי מוגבלות ואת היכולת לשלוט ברפובליקה הרומית ללא מיצרים.[1] הטריומווירט כיהן במשך שלוש כהונות בנות 5 שנים, ובוטל סופית רק בשנת 28 לפנה"ס.[2] כינון הטריומווירט השני, פירוקו והמלחמות כשבאו כתוצאה ממנו, סללו את הדרך להפיכתה של רומא מרפובליקה לרומא הקיסרית.
רקע
לאחר רצח גאיוס יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס בידי תומכי הרפובליקה מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס ציפו הם כי השלטון יעבור לידי הסנאט וכי העם והצבא הרומי יעמדו לצידם. למגינת לבם, התפתחו המאורעות בכיוון אחר. לפידוס, מפקד חיל הפרשים הרומי (magister equitum) ולמעשׂה האיש השני בדרגתו לצד יוליוס קיסר הדיקטטור, ולצדו מצביאים אחרים, החליטו לקרוא תגר על ברוטוס, קסיוס וחבריהם.[3] תומכיו של יוליוס קיסר ניהלו ויכוח על מי הוא הראוי ביותר לרשת את מקומו מבין המועמדים הבולטים לתפקיד היו אוקטביאנוס הצעיר, אשר לו בצוואתו יוליוס קיסר הוריש את רכושו ואנטוניוס, הקצין הנאמן והקרוב ביותר של קיסר.[4]
באוקטובר 43, החליטו שלושת המצביאים הצבאיים הללו על איחוד פוליטי במקום המשך בלחימה ביניהם.[5] מטרת ההסכם ביניהם היה לתפוס את השלטון ביחד כחברי טריומווירט, בדומה לתקדים של חברי הטריומווירט הראשון.[6] להבדיל מהטריומווירט הראשון, אשר היה הסכם פרטי (וחשאי, בתחילה) בין שלושה בכירים בפוליטיקה הרומית, עוצב הטריומווירט השני מלכתחילה כמשׂרה שלטונית. ההסכם הראשוני על ברית זו נחתם בבולוניה ועל פיו, שלושתם יופקדו על הסדר החדש של רומא ויחלקו אדמות לחיילי רומא המשוחררים בשמונה עשרה ערים ברחבי איטליה.
סמכויות התפקיד
הטריאומווירט השני הוקם בצורה חוקית תחת החוק Triumviri Rei Publicae Constituendae Consulari Potestate (או בקיצור III VIR R.P.C) שאיפשר לחבריו סמכות פוליטית (אימפריום) שהאפילה על זו של שאר הפולטיקאים המכהנים ברומא, כשההגבלה היחידה שהוטלה עליהם הייתה מגבלת זמן - כהונה בת 5 שנים.[7] כאמור, בניגוד לטריומווירט הראשון, הטריומווירט השני היה מוסד רשמי וחוקי אשר עיגן את מעמדו במדינה הרומית וקיבל סמכויות מלאות באמצעות החוק. בכך הוא הוכר באופן רשמי כגוף השולט במדינה. האימפריום של חברי הטריומווירט היה בכיר מזה של שאר המגיסטרטים ואף בכיר מזה של הקונסולים. בריכוז סמכויות זה אשר עוגן בחקיקה רומית, הטריומווירט נהפך בפועל לדיקטטורה של שלושה אנשים, בזמן שהוא משמר על חזות רפובליקנית לכל דבר. בשנת 44 אנטוניוס אף העביר את חוק אנטוניה (Lex Antonia) שביטל את התפקיד הדיקטטורי והוציא אותו מחוץ לחוקה הרפובליקנית, כדי לחזק חזות עין זו.
שנות שלטון ראשונות
ראשית הדרך לסדר החדש של המדינה תחת חברי הטריומווירט, בדומה לימיו של לוקיוס קורנליוס סולה, הייתה רצופה באלימות. בכוונת חברי הטריומווירט הייתה להשיג כמה מטרות כדי לבסס ולייצב את שלטונם:
- לחסל את מתנגדיהם הפוליטיים.
- לבסס את שלטונם תוך כדי שימוש בדימוי הרפובליקני.
- לאסוף כסף למימון המלחמה המתוכננת כנגד רוצחי יוליוס קיסר.
לצורך מימוש תוכניות אלו, בדומה לסולה, הטריומווירט השני החליט על חיבור והוצאה לפועל של הפרוסקריפציות - "הרשימות השחורות", שפרושן היה שכל מי ששמו נכלל בהן, דינו היה מוות כאויב הרפובליקה הרומית ורכושו הוחרם לטובת המדינה. אלו אשר נכללו ברשימות השחורות נהרגו בבתיהם, ברחובות בפורום וליד המקדשים.[8] הקורבן הבולט ביותר של רשימות אלו היה מרקוס טוליוס קיקרו, אויב ותיק של אנטוניוס. אנטוניוס נתן לנקמתו פן אישי מאוד: הוא הורה לכרות את ידיו וראשו של קיקרו ולתלותם בכניסה לפורום.[9]
מאחר ששלושת חברי הטריומווירט היו בעברם תומכים בולטים של יוליוס קיסר, זה היה טבעי שלאחר סיום הלחימה ביניהם וייסוד הברית, הם יכריזו על מלחמה כנגד רוצחיו של קיסר, מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קאסיוס לונגינוס, אשר קיבלו חנינה על ידי אנטוניוס לאחר הרצח והתבססו בפרובינקיות המזרחיות של רומא שכללו את מקדוניה, אסיה הקטנה וסוריה.[10] בכך הם היוו איום ישיר על הסדר החדש של חברי הטריומווירט והיה צורך דחוף לחסלם.[11]
קרב פיליפי
ערך מורחב – קרב פיליפי
בשנת 42 יצאו אוקטוויאנוס ואנטוניוס ללוחמה נגד ברוטוס וקאסיוס. במערכה אחת נלחם אוקטווינוס נגד ברוטוס והפסיד. אוקטווינוס נאלץ לנוס על נפשו. במקביל, במערכה השנייה אנטניוס ניצח את קאסיוס, בשל מיומנותו הצבאית ובזכות נאמנות חייליו לרוחו של יוליוס קיסר. קאסיוס לא ידע על הניצחון של ברוטוס ולאחר ההפסד לאנטוניוס הוא נטל את חייו.
לאחר ניצחונו ברוטוס לא הצליח לשמור על נאמנות חייליו, מאחר שהם היו מושפעים מהתעמולה שנוהלה בידי נוקמי מותו של יוליוס קיסר. לכן כשאנטוניוס ניצחו בשדה הקרב, ברוטוס המובס התאבד וזה היה סופם של נציגיה האחרונים של הרפובליקה הרומית.[12] מותם של רוצחי קיסר היה בפועל הסוף של ההתנגדות הרפובליקאית האחרונה בדרך ליסודה של רומא הקיסרית. אחרי הקרב, הסכימו שלושת חברי הטריומווירט לחלק ביניהם תפקידים וחילקו את הרפובליקה לאזורי שליטה.
הסכם ברונדיסיום
באוקטובר 40 לפנה"ס נחתם בין אוקטאווינוס לאנטוניוס הסכם על חלוקת שטחי פיקוד והשפעה. הסכם זה נוצר על רקע הסכסוך המתמיד בין אוקטאווינוס לאנטוניוס. כאשר אנטוניוס ניסה להיכנס לברונדיסיום, סגרו בפניו האזרחים את שעריה. אנטוניוס מצדו האשים את אוקטווינוס בניסיון להשתלטות על האזור והתכונן למלחמה, אך החיילים של שני הצדדים ניתבו לפיוס וכך נוסד ההסכם.[13] בהסכם זה אנטוניוס קיבל את הפרובינקיות המזרחיות כדי להתרכז בניסיון לכבוש את האימפריה הפרתית. אוקטוויאנוס קיבל את איטליה, שם הוא התרכז בבניית בסיס כוח וחלוקת אדמות לחיילים כפי שהבטיח, מה שהקנה לו את תמיכתם. לפידוס קיבל את הפרובינקיות המערביות בהיספניה ואפריקה.
ההסכם קיבל תוקף וחיזוק בנישואיה של אוקטביה, אחותו של אוקטוויאנוס, לאנטוניוס ובכך נמנעה מלחמה בין השניים.[14] בזמן שאנטוניוס התבסס במזרח וביצע רפורמות באדמיניסטרציה, אוקטיוויאנוס הידק את אחיזתו במערב וניהל מערכה מוצלחת כנגד סקסטוס פומפיוס, הבן של גנאיוס פומפיוס מגנוס, שניצל את מלחמת האזרחים של הטריאומווירט כנגד מתנקשי קיסר כדי לבנות בסיס ימי חזק בסיציליה, ממנו הוא ערך פשיטות ועסק בשוד ימי ובכך איים על אספקת המזון לרומא. את המערכה כנגד סקסטוס ניהל למעשה מרקוס ויפסניוס אגריפה, סגנו ויד ימינו של אוקטוויאנוס, אשר מינויו לקונסול בשנת 37 לוותה בחקיקה שהאריכה את כהונת הטריאומווירט לחמש שנים נוספות.[15]
סדקים בברית
בדומה לטריומווריאט הראשון, הטריומווירט השני היה בלתי יציב בעקבות התנגשויות האינטרסים והאגו של המעורבים בו. אנטוניוס תיעב את אוקטביאנוס ולכן סוכם ביניהם כי אנטוניוס יגייס כספים במזרח ואוקטביאנוס יחזור לאיטליה לחפש אדמה לחיילים. אכן, אוקטביאנוס לקח את קרקעותיהם של שמונה עשרה בעלי אדמות ומסר אותן לחייליו המשוחררים, בכך קונה את נאמנותם. כאשר חש לפידוס, אשר נטה לטובת אנטוניוס, שהוא הצד החלש בהסכם, החל לחתור כנגד כל אחד מהצדדים. כל אחד מחברי הטריומווירט חשש ששני האחרים ישלבו את כוחותיהם כנגדו והדבר גרם למתח תמידי וחשדנות בין הצדדים. הקרע ביניהם היה עניין של זמן.
גירוש לפידוס ופירוק הברית
בשנת 36 לפניה"ס, לפידוס ביצע את הצעד הראשון כנגד שותפיו לברית. הוא ניסה להשתלט על הליגיונות המנצחים של אוקטביאנוס מיד לאחר סיום הלחימה המוצלחת כנגד סקסטוס פומפיוס. מהלך זה לא צלח, מאחר שבשלב זה היוקרה של אוקטביאנוס בקרב החיילים הייתה עצומה ואף לגיון לא הסכים לנטוש אותו לטובת לפידוס החלש. כתוצאה, לפידוס גורש פומבית מן הטריומווירט בידי אוקטביאנוס. אולם עקב היוקרה שהוא עדיין החזיק ומתוקף תפקידו כפונטיפקס מקסימוס (כוהן גדול), אוקטביאנוס לא יכול היה להרשות לעצמו להרוג אותו, בלי לשלם על כך מחיר פוליטי כבד. לכן אוקטביאנוס השאיר אותו בחיים, נתן לו להמשיך לכהן בתפקידו ככוהן גדול ולבסוף נתן לו לחזור לרומא ולחיות את חיו שם כאזרח רומי פרטי. לאחר ההדחה שלו לפידוס כבר לא היווה גורם משמעותי בפוליטיקה הרומית ומזמן זה ועד מותו בשנת 13 או 12 לפנ' לא שׂחק עוד תפקיד משמעותי בחיים הפוליטיים של רומא.[16]
אוקטביאנוס נגד אנטוניוס
לאחר גירוש לפידוס מן התמונה הפוליטית, שני כוחות נשארו לשלוט על רומא: אוקטביאנוס ואנטוניוס. לשניהם היה עבר רצוף בקונפליקטים וכתוצאה מכך הם תיעבו אחד את השני. לאחר הסכם ברונדיסיום, אנטוניוס העתיק את מקום מגוריו לאלכסנדריה שבמצרים, שם הוא מיקד את עיקר מרצו וייסד בסיס כוח בפרובינקיות המזרחיות של רומא. בנוסף הוא התחיל בקשר פומבי עם מלכת מצרים, קלאופטרה השביעית, שידוך זה עמה נתן לאנטוניוס כח כלכלי ואסטרטגי חזק ואף היא ילדה לו שני ילדים. אולם, רשמית הוא היה עדיין נשוי לאוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס, ואוקטביאנוס עצמו היה נשוי לקלודיה פולכרה, בתו המאומצת של אנטוניוס. קשרי נישואין אלו נרקמו על מנת להקל על המתח ביניהם אך למעשה השיגו את ההשפעה ההפוכה. בשנת 32 לפניה"ס אנטוניוס התגרש רשמית מאשתו בפומבי.
מערכת היחסים הפומבית של אנטוניוס, אשר היה אזרח רומי ונציג הרפובליקה, עם קלאופטרה, המלכה האבסולוטית של מצרים, נתקלה בביקורת קשה ברומא. את הביקורת הזו אוקטביאנוס התחיל לעודד וללבות במטרה להסיט את רגשות הציבור לגמרי כנגד אנטוניוס.[17]
בינתיים אנטוניוס בזבז את מרצו במלחמה בפרתים. הוא קיווה שניצחון גדול כנגד האויב שניצח את מרקוס ליקיניוס קראסוס, יביא לו תהילה צבאית וכך הוא יוכל לטעון כי הוא יורשו האמיתי של יוליוס קיסר, אך בסופו של דבר נכשל במטרותיו, הסתבך והובס לגמרי.[18]
בשנת 32 לפנה"ס, אוקטביאנוס הצליח להניח את ידיו, בצורה בלתי חוקית, על צוואתו של אנטוניוס וחשף אותה בפני הציבור הרומי. בצוואתו, אנטוניוס הוריש את כל רכושו לשני ילדיו מקלאופטרה. כמו כן הוא הורה לקבור את גופתו באלכסנדריה ולא ברומא. גילוי מרעיש זה גרם לזעזוע עמוק בציבור הרומי ולהפיכתו הרשמית של אנטוניוס לאויב הרפובליקה, בעיני דעת הקהל. מהלך זה איפשר לאוקטביאנוס להשיג את תמיכת הסנאט ולהכריז על מלחמה על מצרים וקלאופטרה, כשבפועל המלחמה הייתה נגד אנטוניוס.
הכרזת המלחמה נגד מצרים איפשרה לאוקטביאנוס להציג אותה כתור מלחמת מגן כנגד אויבי הרפובליקה ולא בתור מלחמת האזרחים שהיא הייתה בפועל. אוקטביאנוס, ציווה על אגריפה לצאת ללוחמה זו מכיוון שידע שהוא איש צבא יותר טוב ממנו. בקרב זה אנטוניוס איבד חלק נכבד מצבאו ומהצי הימי והפסיד במערכה זו, חייליו של אנטוניוס נכנעו לאוקטביאנוס והוא בתמורה הציע להם תנאים טובים והמשיך לרדוף את אויביו למצרים.[19]
כוחותיו של אוקטביאנוס ניצחו את הכוחות המשותפים של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, ביוון, בספטמבר 31 לפניה"ס. הזוג ברח חזרה לאלכסנדריה, שם התבצר ולבסוף הם התאבדו,[20] לאחר שסולק אנטוניוס מן הדרך, לא נותר מי שיכל למנוע מאוקטוויאנוס להפוך לשליטה היחיד של רומא ולייסד את שלטון הפרינקיפאט.[21]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1989
- מיכאיל רוסטובצב, דברי ימי רומי. תל אביב : צ'צ'יק, 1964
- צבי יעבץ, אוגוסטוס - ניצחונה של מתינות. תל אביב: דביר, 1988
- Richard D. Weigel. LEPIDUS The Tranished Triumvir. London: Routledge, 1992
- Weigall, Arthur Edward Pearse Brome. The Life And Times Of Mark Antony. New York: Garden City, 1931
- Syme, Ronald. The Roman Revolution. London : Oxford University Press, 1963
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Richard D.Wege Lepidus The Tranished Triumvir London,1992 p.72-71
- ^ יעבץ, צבי. 1988. "אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות". ת"א: דביר, 31
- ^ מיכאיל, רוסטובצב "דברי ימי רומי" תרגם מ. מורן ,תל אביב ,1964 עמ' 169-167.
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.238-235
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.297-276
- ^ Syme Ronald,The Roman Revolution London,1963 p.242-227
- ^ Richard D.Wege Lepidus The Tranished Triumvir London,1992 p.76
- ^ http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Cassius_Dio/home.html]Cassius Dio: Roman History Book, 47 p.121]
- ^ Richard D.Wege Lepidus The Tranished Triumvir London,1992 p.75-73
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.316-299
- ^ Syme Ronald,The Roman Revolution London,1963 p.258-243
- ^ יעבץ, "אוגוסטוס", 19-18
- ^ שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", 577-576
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.348-346
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.348
- ^ Richard D.Wege Lepidus The Tranished Triumvir London,1992 p.91-88
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.378-358
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.403-378
- ^ http://www.livius.org/vi-vr/vipsanius/agrippa.html]Livi:The periochae-"Marcus vipsanius Agrippa" paragraph 24
- ^ Arthur Edward Pearse Brome The Life And Times of Mark Antony,1931 p.453-404
- ^ Syme Ronald,The Roman Revolution London,1963 p.274-259,p.300-276
25572859הטריומווירט השני