הטבח ביהודי יורק
הטבח ביהודי יורק היה אירוע מוות על קידוש השם שהתרחש בז' בניסן ד'תתק"ן (16 במרץ 1190) בעיר יורק שבאנגליה, כשהמון צר על חלק מיהודי העיר ודרש שימירו את דתם. בתגובה, העדיפו היהודים למות על קידוש השם מלהתנצר.
בפוגרום נספתה קהילת היהודים בעיר, בהם כ-150 יהודים שהתבצרו במצודת קליפורד וביניהם רבי יום טוב בן יצחק מיואני ורבי אליהו מיורק מבעלי התוספות.
רקע
בימי הביניים פעלה בעיר יורק קהילה יהודית מבוססת. ההגבלות על היהודים ועיסוקיהם היו רבות, ובין העיסוקים הבודדים שהיו מותרים ליהודים הייתה חלפנות כספים והלוואה בריבית, שהייתה אסורה לנוצרים. באמצעות מערכת הכספים שלוו יהודי יורק מבעלי הון ואצולה, והלוו לתושבים הנוצרים ולאצולה, והריבית על הלוואות אלה, נוצר הון זמין לצורכי בית המלוכה והממלכה; כמו כן, הוזרם כסף רב לקופת המלוכה באמצעות מיסים על הריבית שהיו היהודים גובים. בית המלוכה ניצל את התלות של האצילים בו - דרך היהודים - לשם שליטה בכלכלה הפיאודלית באזור. המצב ליבה שנאה כלפי היהודים מצד האצולה שהייתה תלויה בחסדיהם; אולם כל עוד המלך נוכח באי, הייתה האצולה מנועה מלפעול כנגד היהודים. למעשה, האצולה איימה להתמרד בכל רגע, כלפי בית המלוכה במכלול נושאי חלוקת השליטה בממלכה; עד שלבסוף המתיחות הובילה לחתימת המגנה כרטה.
בתקופה שבין מסע הצלב השני והשלישי, ולאחר שבשנת 1187 ספגו הנוצרים תבוסה בקרב קרני חיטין מול צלאח א-דין, הם ניסו לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים, ובשנת 1190 החליט ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, להצטרף למסע הצלב השלישי, ובכך הוסר המחסום האחרון שמנע מהאצולה לשפוך זעמם על היהודים.
אירועי הטבח
בערב שבת הגדול, יום ז' בניסן, ה-16 במרץ 1190, החל המון, בהנהגת כמרים ואצילים, לפרוע בבתי היהודים וברכושם, ולפגוע בגופם. רבים מיהודי העיר ובראשם אחד מתלמידיו של רבינו תם - רבנו יום טוב בר יצחק מיואני - נמלטו והתבצרו במצודת קליפורד שבעיר. היהודים ביקשו את עזרתו של מפקד המחוז, והפקיד האחראי מטעמו הסכים ליטול אחריות על היהודים - אך לזמן מועט בלבד; מפקד המחוז נכנע ללחץ הנוצרי, ולאחר שהסתיימה ביזת הרכוש התכנס ההמון סביב המצודה, וצר עליה. ליהודים ניתנה הברירה להתנצר או למות. ובינתיים רבי יום טוב בר יצחק, שמונה זמן מה לפני כן לרב הקהילה, פנה ליהודים והזכיר להם מעשי אבותיהם שקידשו את השם בנסיבות דומות בשו"ם. שמעון דובנוב שם בפיו את הנאום הבא:[1]
”אלוקי אבותינו, מי יאמר לו מה תעשה?! הוא המצווה עלינו היום למות על תורתנו, והנה המוות עומד בפתח. מובטחני כי אינכם חושבים, חס וחלילה, לעזוב את התורה הקדושה בשביל שעה קלה של חיים, ולבחור לכם גורל יותר קשה לאנשי כבוד מן המוות, לחיות כבוגדים, תלויים ברחמי האויבים הזדים ונתונים לכלימת עולם. והנה, הואיל והבורא דורש מאיתנו היום להשיב את החיים אשר מסר לנו, הבה נמסרם לו במו ידינו, והרי רבים מבני עמינו ידעו לעשות כדבר הזה בימי הגזירות”
לאחר שסיים רבי יום טוב בר יצחק את נאומו, אלו מבין היהודים המתבצרים שלא הסכימו הורשו לעזוב. השוהים הציתו את המגדל, שהיה עשוי באותה תקופה מעץ, עליהם, ונפנו להרוג את נשיהם וילדיהם; על פי המסופר, נותר רבי יום טוב אחרון, והוא היה היחיד שנאלץ לטרוף את נפשו בכפו. מעטים מהיהודים הצליחו להימלט, ונרצחו בידי ההמון המתפרע.[2] בפוגרום נספו לפי אחת העדויות כ-150 יהודים.[3]
ע"פ גירסאות אחרות, בנאומו אמר להם רבי יום טוב שייתכן וחלילה לא כולם יעמדו בנסיון כשיכנסו הנוצרים, וע"כ אין ברירה אלא לההירג טרום כניסתם. לאחר שסיים את נאומו, בירך בשם ומלכות 'לקדש שמו ברבים' ומיד לאחר כך 'על השחיטה'. כל העם געה בבכי, ובקדושה עצומה שחטו איש את רעהו.[4]
בעקבות הטבח זעם ויליאם דה לונגשאם, שליט הממלכה בהיעדרו של ריצ'רד, על הפגיעה בכבוד המלוכה שהיהודים היו תחת הגנתה. הוא הגיע ליורק והטיל קנסות כבדים על 52 אזרחים בכירים בעיר, וגירש את מנהיגי המהומות, שהיו כולם בעלי חוב ליהודים.
עדויות היסטוריות
עדות נוספת לטבח נכתבה על ידי רבי אפרים מבונא, שכתב על כך בספרו - "ספר הזכירה"[5]
”אחרי כן, בשנת תתקנ"א (1191), קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך (יורק) אשר באנגלטירא (אנגליה) בשבת הגדול, ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו... ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן (בגימטריה: 150) נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים.”[6]
השפעות
רבי יוסף מקרטרש חיבר קינה בשם "אלוהים בעלונו זולתך אדונים", וסופד בה לרבנו יום טוב בר יצחק: ”נאספו למשמר ואשר עמנו אך השר הצר והצר לימינו. ונאמר בידו קימנו, ויאמרו לא כי על יום טוב באנו. סין ועוקר הרים למישור שם עקוב, על פה וספרים במוקשים לא ינקוב. ישכון לבטח בשרו לא ירקוב, מה טובו אוהליך יעקב.”[7]
הקהילה היהודית התחדשה מספר שנים לאחר הטבח אך היא באה לקיצה מאה שנה מאוחר יותר, ב-1290 עם גירוש יהודי אנגליה, שנותר בתוקף עד למאה ה-17.
מאז אותו פוגרום קיבלו על עצמם יהודי אנגליה שלא ללון בעיר יורק, מנהג זה מוזכר אף בספרי הלכה שונים[דרוש מקור]. המנהג נהוג עד עצם היום הזה, כשיהודים רבים העוסקים במסחר בעיר יורק, נוסעים לפרבר מרוחק מן העיר ללון, ושבים בבוקר לעבודתם. מסופר שרבי לייב גורביץ ראש ישיבת גייטסהד במהלך נסיעה ברכבת ביקש ממלווהו שיעיר אותו בהגיעם לשם, כדי שלא יישן שם[8].
לדעת השבט הלוי, מכיוון שאין מסורת בכתב על תקנה זו, אי אפשר לאסור הליכה לשם ולצורך מסחר ודאי מותר[9].
בשנת ה'תשל"ח הוצב במצודת קליפורד שלט המנציח את האירוע.
ראו גם
לקריאה נוספת
- חנני' יו"ט ליפא עסטרייכער, "מאמר על קדושי יארק", בתוך: פעלים לתורה, חלק כ"ב עמ' קמ"ב-קס"א, לונדון תשע"ו.
קישורים חיצוניים
- קנת סטאו, מסעי הצלב: האירועים ומבצעיהם, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- טבח יהודי יורק, באתר "אתרוג"
- The Massacre at Clifford’s Tower, באתר מורשת אנגליה
א' ריספרט, גיבורי מצודת יורק, סיפור חייה של קהילת היהודים ביורק אשר באנגליה, במאה השתים-עשרה. בערוץ החינוכית- רומן היסטורי באנגלית על הטבח: The King's Persons מאת Joanne Greenberg
הערות שוליים
- ^ שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, דברי ימי עם עולם: מראשית הגולה באירופה עד סוף מסע הצלב - עמוד 175
- ^ The massacre at Clifford’s Tower, באתר מורשת אנגליה
- ^ הערך יורק, באתר האנציקלופדיה היהודית
- ^ עיי' בכותרת עדויות היסטוריות להלן. שמאשש גירסא זו
- ^ מובא בספר "גזירות אשכנז וצרפת"
- ^ אברהם מאיר הברמן (עורך), ספר "גזירות אשכנז וצרפת", ירושלים, תש"ו, עמ' קכז
- ^ "גזירות אשכנז וצרפת" עמ' קנ"ב
- ^ אבני חפץ, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ לקט שאלות המצויות חלק ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
38450252הטבח ביהודי יורק