טאי ג'י צ'ואן
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים לא אניציקלופדיים, פסקאות ארוכות מדי.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים לא אניציקלופדיים, פסקאות ארוכות מדי. |
| ארץ מקור | סין |
|---|---|
| מייסד | צ'ן סנפנג |
| ספורט אולימפי | לא |
טאי ג'י צ'ואן (נהוג לאיית: טאי צ'י צ'ואן, וידוע בכינוי טאי צ'י) היא אמנות לחימה סינית פופולרית המתורגלת הן לצורכי הגנה עצמית והן למטרות בריאותיות. טאי צ'י צ'ואן נחשבת לסגנון פנימי (לפי קטגוריזציה מקובלת של אמן אמנות הלחימה הסיני סון לו טאנג); כלומר, כזו המאופיינת בטונוס שרירים נמוך, בתשומת לב מיוחדת לגוף, בעומק תאורטי ובקשר תרבותי לטאואיזם. במהלך המאה ה-20 נפוצה האמנות (בייחוד הזרם של יאנג צ'נג פו) והפכה תרגול מקובל בקרב מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם. כחלק ממגמה זו, הרוב המכריע של המורים המלמדים את האמנות בעולם עושים זאת למטרות בריאות וספורט, ומזניחים את האספקטים הלוחמניים המקוריים של השיטה. בהתאם לכך, התרגול ברובו נעשה כתנועה איטית וזורמת, ופחות בתנועות מהירות וחדות כבאמניות לחימה אחרות דוגמת קראטה וג'ודו.
אטימולוגיה
מילולית המונח טאי צ'י צ'ואן מתורגם: "האגרוף הגדול העילאי\חסר הגבולות" (טאי - גדול, ג'י - עילאי\חסר גבול, צ'ואן - אגרוף). טאי צ'י לפיכך הוא הציר העילאי בין יין ליאנג, שהם צמד ניגודים המשלימים זה את זה, וצ'ואן מסמל את היות הטאי צ'י צ'ואן אמנות לחימה. תאוריית היין-יאנג עומדת בבסיס של הפילוסופיה הסינית והרפואה הסינית, ומהווה גם את הבסיס התאורטי של היציבה, התנועה והלחימה של טאי צ'י צ'ואן. השם טאי צ'י צ'ואן הומצא על ידי המלומד מחצר קיסרות צ'ינג אונג טון חה, שחזה בהדגמה של האמנות על ידי המתרגל המפורסם יאנג לו צ'אנג.
היסטוריה
חקר היסטורי של אמנות סינית אינו נקי מיסודות מיתיים ואינטרסים אישיים המעוותים את אובייקטיביות התיעוד.
טאי צ'י צ'ואן תורגל כנראה בכפר של שבט צ'ן שבמחוז חנאן בסוף המאה ה-16, ואחת התאוריות הרווחות ביותר טוענות ששבט צ'ן הוא המקור ההיסטורי לטאי צ'י צ'ואן.
ישנה ביקורת בקרב היסטוריונים על "תאוריית כפר צ'ן". היסטוריון סיני מוביל בשם וו-טו נאן (Wu Tu-nan) במחקרו "'A Research into Tai Chi Chuan" שפורסם ב-1986 טוען, שסגנון צ'ן הומצא על ידי קבוצה משבט הצ'ן שרצו להרוויח מהפופולריות הגואה של טאי צ'י צ'ואן. לכן, הם יצרו ערבוב בין אגרוף שאולין לבין טאי צ'י צ'ואן מהתקופה, וגם המציאו במקביל שושלת כוזבת. ראש סגנון "וודאנג", דן דוקרטי (Dan Docherty), טוען טענות דומות נגד "תאוריית כפר צ'ן" בספרו "Complete Tai Chi Chuan".
נוהג רווח הוא ליחס את המצאת הטאי צ'י צ'ואן לגָ'אנְג סָאנְפֶנְג (张三丰, בפין-יין: Zhang Sanfeng), נזיר טאואיסטי מיתי, שיש הטוענים שחי בין שושלת סונג לשושלת מינג, וששהה תקופה מסוימת בהרי וודאנג.
מקובל שיאנג לו צ'אן ירש את האמנות מצ'ן צ'אנגשין ויבא אותה לבייג'ינג, מה שהיה לגורם מכריע בהתפשטות ובהתפתחות האמנות במאות ה-19 וה-20. יאנג ותלמידיו, ביניהם וו יו צ'יאנג, לימדו את האמנות את משפחת האצולה ואת שומרי הראש שלהם, ביניהם וו צ'ואן יו.
מתרגילי אמנויות סיניות קלאסיות רבים, ביניהם אמני טאי צ'י צ'ואן, נסו מפני המהפכה התרבותית בסין בעיקר לטאיוון ולהונג-קונג. עם זאת, היה גורלה של טאי צ'י צ'ואן מהטובים מבין אמנויות הלחימה הסיניות הקלאסיות. ב-1956 הקימה הרפובליקה הסינית את "עמותת הספורט הסינית", שיצרה בתורה את תבנית התנועה "24 המנחים של טאי צ'י צ'ואן" כתרגיל התעמלות ורפואה מונעת למעמד הפועלים, בדומה לצ'י קונג. כיום מתרגלים מיליוני סינים ואזרחי מדינות שכנות תבניות טאי צ'י צ'ואן מדי בוקר, כמו מיליוני אמנים נוספים בעולם כולו. טאי צ'י צ'ואן היא מאמנויות הלחימה הפופולריות ביותר בעולם, אם כי רובם המכריע של המתרגלים אינם יודעים כיצד ליישם את הטאי צ'י צ'ואן בלחימה, אלא מתרגלים טאי צ'י צ'ואן למטרות בריאותיות בלבד.
לחימה
טאי צ'י צ'ואן מתמחה בלחימה בטווחים בינוניים (טווח מוטת ידיים) וקרובים, ומיישמת את כל ארבע הקבוצות הטכניות של אמנויות הלחימה הסיניות: אגרופים ובעיטות (דא וטי), מניפולציות (צ'ין נא) והיאבקות (שוואי ג'יאו). ישנם מספר דגשי לחימה עיקריים, שהינם מקבילים יחסית בין הסגנונות השונים של טאי צ'י צ'ואן:
- יציבה: היציבה בטאי צ'י צ'ואן כבדה ומושרשת, ובעיטות מכוונות לרוב מתחת למותן. יש דגש על שמירה על שיוויי משקל ושיבוש שיווי המשקל של היריב.
- אסטרטגיה: נקודת המוצא של טאי צ'י צ'ואן היא הגנתית. רוב הטכניקות בטאי צ'י צ'ואן הן "התקפות שכנגד", והיוזמה הראשונית מוענקת לרוב ליריב. המחויבות של היריב לכוונה התקפית מנוצלת כטעות, אשר גורמת ליריב להיות צפוי, ואשר פוגעת ביכולתו להתגונן.
- רכות וקושי: ישנה הפרדה חדה בין תנועה רכה לבין תנועה קשה בטאי צ'י צ'ואן. מגע עם היריב הוא רך בזמן התקפה של היריב, ומתחלף במגע קשה בזמן התקפת הנגד.
תרגול
- טאו לו: כמו כל אמנויות הלחימה הסיניות מסוג "צ'ואן", עיקר התרגול של טאי צ'י צ'ואן הוא תרגול הטאו לו (תבנית התנועה). הטאו לו של טאי צ'י צ'ואן הוא איטי וזורם, הגוף רפוי והרמוני והכח מתפרץ (פה צ'ינג) מבפנים החוצה בעצמה.
- טוי שואו: כלי טיפוסי לתרגול בזוגות בטאי צ'י צ'ואן הוא הטוי שואו (ידי דחיפה). בטוי שואו המגע בין בני הזוג רציף וזורם, והוא מתרגל את בני הזוג בעקרונות רבים וחשובים של האמנות כמו יציבה, רגישות לתנועת היריב (טינג), יישום טכניקות לחימה והחצנה של כח (פה צ'ינג). ישנם תבניות טוי שואו רבות, ויש המתרגלים טוי שואו בצורה יחסית חפשית וספונטנית. רמת המיומנות בטוי שואו תשקף במידה רבה את מיומנות הלחימה של אמן לחימה בעזרת טאי צ'י צ'ואן.
- סאן שואו: נהוג לתרגל סאן שואו (לחימה חפשית) ברמות הגבוהות יותר של טאי צ'י צ'ואן.
- צ'י גונג וניי גונג: סגנונות טאי צ'י צ'ואן רבים כוללים ברפרטואר התבניות שלהם גם תבניות התעמלות או יוגה, החסרות לרוב יישומים לחימתיים.
- נשק: כל סגנונות הטאי צ'י צ'ואן המרכזיים כוללים מיומנויות שימוש בנשק סיני מסורתי, כאשר כלי הנשק הרווח ביותר בטאי צ'י צ'ואן הוא החרב (ג'יאן). בסגנונות מסוימים נלמדים גם חרב הפרשים (דאו), הכידון (צ'יאן) ומעט כלי נשק נוספים.
- עזרי אימון: לאחרונה פותחו בסגנונות מסוימים שיטות תרגול עם עזרי אימון כמו כדורים, מקלות, גומיות וכולי.
זרמים שונים
משפחות הטאי צ'י צ'ואן העיקריות הן (לפי וותק): צ'ן, יאנג, וו/האו, וו, סונג, וודאנג. ישנם תתי סגנונות רבים, אחד הבולטים מביניהם הוא הסגנון שמקורו בכפר ז'או באו הסמוך לכפר צ'ן.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: טאי צ'י |
- הקלאסיקות של הטאי צ'י (באנגלית)
- ד"ר גליה פת שמיר, ג'קי, צ'אן, ברוס, לי, באתר nrg, 22 באוגוסט 2005
- עומר ברקמן, טאי צ'י, "nrg מעריב", 27 באפריל 2006
- אהוד פירר, מה כל כך רוחני במכות?, באתר "האייל הקורא", 9 בדצמבר 2008
- טאיצ'י צ'ואן, באתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
- מיצ'יקו ניטובה וצבי ינאי, טאי-צ'י: מדיטציה בתנועה, מחשבות 54, אוגוסט 1986, עמ' 12–17
25993567טאי ג'י צ'ואן