חוק הקרינה הבלתי מייננת
 | |
| תאריך לועזי | 1 בינואר 2006 |
|---|---|
| תאריך עברי | א' בטבת תשס"ו |
| כנסת | הכנסת השש עשרה |
| תומכים | 25 |
| מתנגדים | 0 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 2046, עמ' 158 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | המשרד להגנת הסביבה |
| מס' תיקונים | 2 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו-2006 מסדיר את הפיקוח על מקורות הקרינה הבלתי מייננת בישראל.
היסטוריה חקיקתית
הרקע לחקיקת החוק
עד לחקיקתו של החוק, הוסדר הפיקוח על מקורות הקרינה באמצעות תקנות הרוקחים (יסודות רדיואקטיביים ומוצריהם), התש"ם-1980, אף שתקנות אלה נועדו בתחילה להסדרת העיסוק בקרינה מייננת ובחומרים רדיואקטיביים. בנוסף על כך שהתקנות היו אכסניה משפטית בעייתית מלכתחילה, הן כללו הסדרים בסיסיים ביותר, שלא נתנו בידי המשרד להגנת הסביבה כלים יעילים לפיקוח.
במהלך שנות ה-90 התפתחה במהירות התקשורת הסלולרית בישראל, ואלפי אנטנות הוקמו ברחבי המדינה. בהיעדר צורך בהיתרי בנייה למרבית האנטנות, אזרחים רבים הופתעו לגלותן בסמוך לבתיהם, מבלי שידעו שיש כוונה להקימן. את הגילוי ליווה החשש שהאנטנות מהוות סכנה לבריאותם. ככל שהתרחבה התשתית הסלולרית, כך גבר המודעות בציבור לנושא הקרינה, והתעוררה הדרישה להגביר את הפיקוח עליה.
הליך החקיקה
בשנת 2000 הפיץ המשרד להגנת הסביבה תזכיר הצעת חוק, אך עקב התנגדותם של משרדי ממשלה שונים לנוסח המוצע בו, הוא לא גובש לכדי הצעת חוק.
העיכוב בהליך החקיקה הממשלתי הביא מספר חברי הכנסת להגיש הצעות חוק פרטיות בנושא:
- חבר הכנסת עמרם מצנע הגיש הצעת חוק שעיקרה הטלת האחריות לפיקוח על היחידות הסביבתיות של הרשויות המקומיות והקמת קרן מחקר שתמומן על ידי מפעילי מקורות הקרינה[1].
- חבר הכנסת יורי שטרן הגיש הצעת חוק המבוססת על התזכיר, אך עוסקת בקרינה ממקורות סלולריים בלבד, בצד נושאים חדשים כמו הקמת קרן מחקר, האפשרות להגיש תובענה ייצוגית, תיקון חוק התכנון והבניה בכל הנוגע ליידוע הציבור, איסור על הקמת אנטנות בסמוך למקומות רגישים כמו בתי ספר או בתי חולים והטלת חובה על החברות הסלולריות לשאת בהוצאותיו הרפואיות של מי שניזוק מהקרינה[2].
- חברי הכנסת משה גפני ולאה נס הגישו את התזכיר שהפיץ המשרד להגנת הסביבה כהצעת חוק מטעמם[3].
- חבר הכנסת דני יתום הגיש הצעת חוק מצומצמת בהיקפה, העוסקת ביידוע הציבור בדבר הקמת אנטנות סלולריות ובאיסור על הקמתן בסמוך לבתי ספר ולגני ילדים[4].
במהלך 2004 ו-2005 אושרו 4 הצעות החוק בקריאה טרומית והועברו לדיון בוועדה משותפת לוועדת הפנים ולוועדת הכלכלה בראשותו של יורי שטרן, שהוקמה למטרה זו בלבד. הממשלה התנתה את תמיכתה בהצעות החוק בכך שהמציעים ישהו את המשך החקיקה וימתינו להצעת החוק הממשלתית. עם זאת, מאחר שהממשלה התמהמהה בהגשתה של הצעת החוק, בשל התנגדות משרד התשתיות ומשרד האוצר לנוסח שגיבש המשרד להגנת הסביבה, החלה הוועדה המשותפת לדון בהצעות החוק הפרטיות בראשית שנת 2005[5].
ביוני 2005 הגיעו משרדי הממשלה לפשרה בנוגע לנוסח הצעת החוק הממשלתית[6], והיא אושרה בקריאה ראשונה. הוועדה המשותפת החלה לדון בכל הצעות החוק במשולב. עם ההחלטה על פיזור הכנסת ה-16, האיצה הוועדה את דיוניה, והחוק אושר בקריאה השנייה והשלישית בשבוע האחרון לפעילותה של הכנסת, בדצמבר 2005. נוסח החוק שאושר מבוסס על הצעת החוק הממשלתית, במספר שינויים.
החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2007, ועל מתקני רשת החשמל הוא הוחל ב-1 ביולי 2008.
הוראות החוק
היתרים
החוק מסמיך את ממונה הקרינה במשרד להגנת הסביבה לתת למפעילי מקורות הקרינה שני סוגי היתרים:
- היתר הקמה. היתר זה הוא היתר ראשוני להקים מקור קרינה. ההיתר ניתן לאחר ביצוע בדיקה ראשונית של הערכת רמות חשיפה לקרינה. לאחר מתן היתר זה, ניתן להקים פיזית את מקור הקרינה, אך לא להפעיל אותו.
- היתר הפעלה. היתר זה ניתן לאחר שמקור הקרינה הוקם. כתנאי להפעלתו, יש לבצע בדיקות קרינה נוספות, על מנת לוודא שאין חריגה מרמות החשיפה המותרות. בנוסף, על מקים הקרינה להציג בפני הממונה רישיון ממשרד התקשורת והיתר בניה, במידה ואלה נדרשים ממנו.
הממונה מוסמך לתת גם היתר סוג - היתר הקמה או היתר הפעלה כללי הניתן לסוג מסוים של מתקנים זהים.
סוג נוסף של היתר שהממונה מוסמך לתת הוא היתר למתן שירות. היתר זה דרוש לשם הסמכת מודדים לביצוע בדיקות הקרינה, לאחר שעמדו בבחינות המקצועיות הדרושות ולאחר שהממונה נוכח כי יש בידיהם את האמצעים הדרושים לכך.
ההיתרים מהווים גם תנאי למתן היתרים ורישיונות לפי חוקים אחרים. כך, למשל, אין לתת היתר בנייה בטרם נתן הממונה היתר הקמה, ואין לתת רישיון עסק, בטרם נתן הממונה היתר כלשהו לפי חוק הקרינה.
בנוסף לדרישות החוק, מתקני שידור בישראל כפופים לתוכנית מתאר ארצית 36 למתקני שידור קטנים (תמ"א 36 א' 1) ולמתקני שידור גדולים (תמ"א 36 ב')[7]
סמכויות הממונה והמפקחים
בסמכותו של הממונה להתנות את מתן ההיתרים בתנאים, להתלות את ההיתרים, לבטלם ולשנותם.
בסמכותם של הממונה או מפקח להיכנס בכל עת סבירה למקום שיש לו יסוד סביר להניח שפועל בו מקור קרינה, ואם היה לו יסוד סביר להניח כי מקור הקרינה מופעל באופן שעלול לסכן את הציבור או להזיק לסביבה, הוא רשאי לבצע מדידות קרינה במקום.
לשם גילוי עבירות, מוסמך מפקח לחקור עדים, לבקש מבית משפט צו חיפוש ולבצעו.
סנקציות
ניתן לנקוט נגד העוברים על חוק הקרינה סנקציות מנהליות ופליליות.
במישור המנהלי, מוסמך הממונה, אם נוכח כי מקור קרינה הוקם או הופעל בלא היתר, או בניגוד להיתר, להוציא צו סילוק למקור הקרינה, ובו הוא רשאי להורות על השבת המצב לקדמותו. אם לא מולאו הוראות הצו, רשאי הממונה לסלק את מקור הקרינה בעצמו, ולחייב את בעל מקור הקרינה בכפל הוצאות הסילוק.
במישור הפלילי, ניתן להגיש כתב אישום בשל כמה מהעבירות על החוק: הקמה או הפעלה של מקור קרינה בלא היתר או בניגוד לתנאיו, מתן שירות קרינה בלא היתר או בניגוד לתנאיו, עריכת מדידה שלא באמצעות בעל היתר והפרת הוראה שנתן הממונה מכוח סמכויותיו. העונש על עבירות אלה הוא חצי שנת מאסר או קנס בשיעור של 26,100 שקלים חדשים. אם נעברה העבירה בידי תאגיד עומד שיעור הקנס על 52,200 שקלים חדשים. במקרה של עבירה נמשכת, מוסמך בית המשפט להטיל קנס נוסף, בשיעור של 5% מהקנס המרבי, על כל יום שבו נמשכה העבירה.
תחולת החוק
אף שלידתו של החוק קשורה בקרינה מהאנטנות הסלולריות, החוק חל על כל מקורות הקרינה הבלתי מייננת - רשת החשמל, אנטנות של שידורי רדיו וטלוויזיה, מתקני תקשורת מסוגים שונים, וכיוצא בזה.
בהצעת החוק הממשלתית הוצע להוציא מתחולתו של החוק פעילות מבצעית של צה"ל ויחידות הסמך של משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון. בנוסח החוק שאושר נוספה גם הפעילות המבצעית של המשטרה. המשמעות העיקרית לכך היא שגופים אלה אינם נזקקים להיתרים מממונה הקרינה. עם זאת, הוטלו על הגופים הביטחוניים מגבלות אחרות: פקחים של המשרד להגנת הסביבה בעלי סיווג ביטחוני מתאים רשאים להיכנס לבסיסים ולמתקנים של הצבא, משרד הביטחון, שירות הביטחון הכללי, "המוסד", המרכזים למחקר גרעיני, המכון למחקר ביולוגי בישראל, מפעלים ביטחוניים ומתקני המשטרה ושירות בתי הסוהר. זאת, למעט אם מתרחשת באחד מהמקומות פעילות מבצעית או פעילות עוינת, בשעה שבכוונתם להיכנס אליו. כשנחקק, היה הסדר זה ראשון מסוגו באשר לסמכויות פקחים אזרחיים במערכת הביטחון. הוראה נוספת, ייחודית לחוק זה, מחייבת את מערכות הביטחון השונות לקבוע כללי בטיחות בשיתוף הממונה על הקרינה.
החוק לא חל על מקורות קרינה קטנים, כגון מתקנים הפולטים לייזר או קרינה תת-אדומה בתדרים מסוימים, מכשירי חשמל ביתיים, מכשירי קשר, טלפונים ניידים, וכיוצא בזה.
כמו כן, לא חל החוק על מקורות קרינה שהוקמו במקומות עבודה לשם צרכיו של אותו מקום. הפיקוח על מקורות אלה נעשה מכוח פקודת הבטיחות בעבודה.
תיקון חוק התכנון והבניה
במסגרת חוק הקרינה הבלתי מייננת, תוקן גם חוק התכנון והבניה. בניגוד לחוק הקרינה עצמו, העוסק בכל מקורות הקרינה, התיקון בחוק התכנון והבניה עוסק במקורות קרינה סלולריים בלבד.
לפי התיקון בחוק התכנון והבניה, לבקשת היתר בניה להקמת מתקן שידור סלולרי יצורף כתב שיפוי מפני תביעות לפיצויים בגין ירידת ערך הנכס בשל הקמת המתקן. החוק הסמיך את המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לקבוע כיצד יחולק נטל הפיצויים בין החברות הסלולריות לבין מוסדות התכנון. זמן קצר לאחר שנחקק החוק, קבעה המועצה הארצית כי הנטל כולו יוטל על החברות הסלולריות.
חוק התכנון והבניה מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות בנוגע לדרכי הגשת התנגדויות וליידוע הציבור בדבר הקמתם של מתקני שידור סלולריים.
התפתחויות מאז נכנס החוק לתוקפו
החוק נכנס לתוקפו ב-1 בינואר 2007. עד אז, היה על המשרד להגנת הסביבה להשלים את התקנת התקנות הדרושות ליישומו. עם זאת, המשרד נתקל בקשיים דומים לאלה שנתקל בהם בתחילת הליך החקיקה - שרי התשתיות והתקשורת התנגדו לנוסח התקנות שהציע המשרד להגנת הסביבה, ועיכבו את הגשתן לאישורה של ועדת הפנים. במאי 2007 קיימה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת דיון בנושא[8]. בספטמבר אותה שנה הגיעו משרדי הממשלה להבנות לגבי נוסח התקנות[9], והן אושרו בוועדת הפנים באוקטובר. עם זאת, פרסומן ברשומות התעכב במשך למעלה משנה, והן נכנסו לתוקפן רק ב-31 במרץ 2009.
שר האוצר טרם התקין את התקנות שהיה רשאי להתקין לפי סעיף 265(33) לחוק התכנון והבניה.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
קישורים חיצוניים
חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו-2006, בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של חוק הקרינה הבלתי מייננת, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- תקנות הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ט-2009
- קרינה באתר המשרד להגנת הסביבה(הקישור אינו פעיל)
- תמ"א 36א - תוכנית מתאר ארצית למתקני שידור קטנים וזעירים
- חוק הקרינה הבלתי מייננת בישראל, באתר תנודע - מרכז ידע לאומי להשפעת הקרינה הבלתי-מייננת על הבריאות
הערות שוליים
- ^ הצעת חוק פיקוח על מקורות של שדות אלקטרו-מגנטיים, התשס"ד-2004
- ^ הצעת חוק הסדרת מתקני שידור סלולריים, התשס"ד-2004
- ^ הצעת חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ד-2004
- ^ הצעת חוק אנטנות סלולריות, התשס"ד-2004
- ^ פרוטוקול הוועדה המשותפת מיום 11 בינואר 2005
- ^ הצעת חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ה-2005
- ^ תוכניות מתאר ארציות חדשות בתחום התקשורת, באתר משרד הפנים
- ^ פרוטוקול ועדת הפנים והגנת הסביבה מיום 8 במאי 2007
- ^ פרוטוקול ועדת הפנים מיום 8 באוקטובר 2007
33543978חוק הקרינה הבלתי מייננת