חברת הפירות קויאמל
 | |
| ספינות החברה בנמל הבית ניו אורלינס, לואיזיאנה | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | תאגיד חקלאי אמריקאי |
| מייסדים | סמואל זמוריי |
| תקופת הפעילות | 1910–1929 (כ־19 שנים) |
| תאריך מיזוג | 1909 |
| חברת אם | Hubbard-Zemurray Steam Ship Company |
| חברות בנות | Bluefields, SOLA |
| מיקום המטה | פוארטו קורטס, הונדורס |
| משרד ראשי | ניו אורלינס, לואיזיאנה |
| בעלות | סמואל זמוריי |
| מוצרים עיקריים | בננות וקני סוכר |
חברת הפירות קויאמל (באנגלית: Cuyamel Fruit Company) וחברת ספינות הקיטור האברד-זמוריי, היו ביחד תאגיד חקלאי אמריקאי שפעל בהונדורס משנת 1911 עד 1929, לפני שנרכש על ידי חברת הפירות המאוחדת.[1] סמואל זמוריי (1877–1961) שכינוייו "סם איש הבננות" או "מלך הבננות" (בפי הנשיא חיים וויצמן) או "אל אמיגו" או "Z" ו"גרינגו", בגיל 14 היגר לארצות הברית בשנת 1891, עם משפחתו הענייה ויתום מאב, הקים את חברת הפירות קויאמל לייצוא בננות וסוכר באזור צפון קורטס (אנ') שבהונדורס, למדינות ארצות הברית ולשווקים בינלאומיים. זמוריי הפך עם הזמן לנשיא חברת הפירות המאוחדת. חברת הפירות קויאמל וחברת הפירות המאוחדת הן תאגידי היסוד של החברה המודרנית שיקיטה (אנ').
השנים הראשונות
ערכים מורחבים – סם זמוריי, חברת הפירות המאוחדת
זמוריי החל למכור בננות בשנת 1893[2] במובייל, אלבמה כנער שדחף עגלת ממכר בננות, לפני שעבר לניו אורלינס, לואיזיאנה. בנמלים במובייל וניו אורלינס הוא גילה שחברת הפירות המאוחדת שהייתה היבואנית העיקרית של הבננות באותם ימים, פוסלת וזורקת לאשפה, ברציפי נמל מובייל וגם בנמל ניו אורלינס, את הבננות שהבשילו על סיפוני האניות, בדרכן ממדינות מרכז אמריקה. הוא מצא שאפשר למכור מהר את הבננות שנפסלו, לציבור בהנחה. על כן, הוא דאג לקבל רישיונות לפעול כמתווך וסוחר פירות. הוא הקים רשת סוכנים באזור דרום ארצות הברית למכירת בננות, בתחנות הרכבת הגדולות ולאורך הכבישים. עם צמיחת הרשת הוא עבר ממובייל לניו אורלינס כדי להיות קרוב יותר לרציפי הנמל. לאחר כ-3 שנים כמשווק בננות ש"הבשילו" וכשרווחיו הגיעו ל-100,000 דולרים ממכירת בננות. בשנת 1905 זמוריי וחברו הטוב אשבל האברד (Ashbel Hubbard) רכשו את חברת ספינות הקיטור של האחים טאצ'ר והקימו קו ספינות קיטור לייבוא בננות, ממגדלים עצמאיים באזורים הטרופיים שבמדינות מרכז אמריקה, למכירה בערי ארצות הברית. חברה זו נודעה בשם חברת ספינות הקיטור Hubbard-Zemurray.[3] באותה שנה, זמוריי הפליג להונדורס כדי לבדוק אפשרות לגדל בננות בעצמו. בשנת 1910 הוא קנה 5,000 אקרים (20 קילומטרים רבועים) לאורך נהר קויאמל (אנ') ובהמשך רכש עוד אדמות במחירים נמוכים ביותר אבל מהר מאוד מצא את עצמו בחובות כבדים כתוצאה מרכישות אלה.[4] זמוריי הצליח להרחיב את הכנסות החברה שלו על ידי הגברת מהירות השיוט של אניות החברה וצמצום פגמים וריקבונות של הבננות בשלב השינוע הימי.
אף על פי שמידע משפטי על החברות היה נדיר, רישומים מבתי המשפט מראים שקבוצת האברד-זמוריי הייתה מעורבת לפחות בתיק אחד בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.[5]
הצמיחה בהונדורס
לאחר הישגיו הכלכליים ממכירת בננות בניו אורלינס ורכישת חברת אניות הקיטור, זמוריי יצא להונדורס כדי לבדוק אפשרות לגדל בננות בעצמו, במטרה להרחיב את פעילות החברה ולסחור בבננות ירוקה. הונדורס, היא מדינה במרכז אמריקה הקרובה לקו המשווה, מתאימה מאוד לגידול בננות. זמוריי רכש כ-5000 דונמים של אדמה לאורך נהר הקויאמל שבקצה הצפון-מערבי של הונדורס, בסמוך לגבול גואטמלה, והחל בגידול בננות. השם החדש של החברה לקוח משמו של הנהר קויאמל או משם העיירה קויאמל הסמוכה. לאור השינויים בפעילויות החברה מחברה ספנות ושינוע בננות לחברה שגם מגדלת בננות, זמוריי שינה את שם חברתו מחברת ספנות הקיטור האברד-זמוריי לחברת הפירות קויאמל. בהמשך הוא רכש עוד אדמות במחירים נמוכים ביותר אבל מהר מאוד מצא את עצמו בחובות כבדים כתוצאה מרכישות אלה.[4]
תחרות
זמוריי וחברתו קויאמל, היו בתחרות לא קלה עם חברות אחרות בהונדורס. השחקן הראשי במאבק השליטה בשוק הבננות בהונדורס מלבד פירות קויאמל הייתה חברה של 3 האחים בשם חברת האחים וואקארו. שהוקמה על ידי שלושה אחים אמריקאים ממוצא סיציליאני – ג'וזף, פליקס ולוקה וואקארו – וגיסם סלבדור ד'אנטוני. וואקארו שנתה את שמה עם השנים לחברת הפירות הסטנדרטית (אנ'), אשר נרכשה מאוחר יותר על ידי החברה המכונה כיום דול פודס (אנ').[1]
החברות הוואקארו וגם קויאמל היו שחקניות מינוריות יחסית בשוק יצוא הבננות, שתיהן התגמדו מול חברת הפירות המאוחדת מבוסטון. לפני שחברת הפירות המאוחדת נכנסה להונדורס כיצרנית פירות ישירה בשנת 1910, החברה פעלה בהונדורס באמצעות פרוקסי, "חברות מטעם" באמצעות ותוך כדי השקעות בחברות האלה. כגון בקויאמל של זמוריי וגם בחברות האחים וואקארו. עוד לפני שחברת הפירות המאוחדת פיתחה מטעים משל עצמה בערים טרוחיו וטלה, היו בבעלותה 60% מקויאמל ו-50% מוואקארו. אף על פי ששלוש החברות התחרו ביניהן, הן שמרו על שיתוף פעולה דמוי קרטל, תוך מאמצים משותפים בפרסום והגדלת התפוקות החקלאות של הבננות בהונדורס.[6]
הונדורס – "רפובליקת הבננות"
בלי קשר לשיתוף הפעולה בין שלוש החברות, אופי התחרות ביניהן הוביל לאי-הסכמה פוליטית במדינות מרכז אמריקה, בראשית המאה העשרים. זמוריי מילא תפקיד פעיל בפוליטיקה של הונדורס מאז הגיע לארץ לראשונה. בשנת 1910 העניק הממשל של הנשיא מיגואל רפאל דווילה (ספ') לחברת האחים וואקארו קרקעות לסלילת מסילות ברזל ואיסור על מתחרים לסלול מסילת רכבת מתחרה בטווח של 20 קילומטרים מהקו של וואקארו. זמוריי לא העריץ את ממשל דווילה. בשנת 1908 הוא העניק עידוד וסיוע כלכלי לניסיון הפיכה כושל נגד דווילה.
זמוריי מצא הזדמנות נוספת לעורר הפיכה נגד דווילה בפנייה לנשיא לשעבר מנואל בונילה (ספ'). זמוריי סיפק נשק ותחבורה לבונילה כדי לפתוח בהפיכה נגד דווילה. הנשיא דווילה נמלט, ובונילה שוב קיבל את הנשיאות בארצו. ההפיכה הפעם הצליחה במידה רבה מהתערבות ישירה של זמוריי.
עם עלייתו של בונילה לנשיאות, הוא העניק לזמוריי בתמורה לתמיכתו זיכיון להקמת מסילה בין העיירה קויאמל, שעל שפת הים, לבין וראקרוס (Veracruz) שבפנים היבשת. המשרד הראשי של החברה בהונדורס היה בעיר החוף פוארטו קורטס (אנ').[7]
ההפיכה הכושלת ב-1908 והפיכה החוזרת של בונילה סימנה מסורת בהונדורס ובמדינות מרכז אמריקה האחרות, בה חברות בננות מתערבות בענייני הממשלות. נוהג זה נמשך עד שנות השבעים של המאה העשרים. ההתערבות המפורסמת ביותר בהתערבויות הייתה ההפיכה בגואטמלה המגובה על ידי ה-CIA בשנת 1954.
בשונה ממדינות אחרות הסובבות אותה, הונדורס לא הצליחה לגוון את כלכלתה מעבר לתעשיית הבננות. המדינה הפכה ללעג וקבלה את השם "רפובליקת בננות" עם כלכלה שנשלטת על ידי אוליגרכיים בעלי מטעי בננות המשתמשים בשטחי המדינה כמגרש משחקים שלהם.[8]
שנות העשרים
היסטוריונים מסווגים את התקופה שבין 1911 ל-1920 כתקופה של "יציבות יחסית" עבור חברת קויאמל והונדורס.[9] לא היו עוד הפיכות במדינה בסוף העשור, אך חברת קויאמל פירות של זמוריי הייתה בתחרות קשה עם ואקארו וחברת הפירות המאוחדת. יתרה מזאת, פיתוח השטחים של קויאמל ברצועת האדמה הריקה לאורך גבול גואטמלה–הונדורס כמעט והביא לפרוץ מלחמה בין שתי המדינות. המתח בין החברות הופסק בתיווך של ממשלת ארצות הברית.[10] המתח ותקרית זו של יחסים קרובים למלחמה כמעט, בין אזרחים שהיו בעד הונדורס וקויאמל לבין אזרחים שהיו בעד גואטמלה וחברת הפירות המאוחדת, לא פג עד שממשלת ארצות הברית חייבה את שתי החברות להתאחד לחברה אחת בשנת 1929.[9] למרות האתגרים של חברת קויאמל היא הצליחה להתרחב לישות כמעט ריבונית. שגרירות אמריקה בהונדורס הרחיקה לכת ואמרה בשנת 1916 כי "השטח שנשלט על ידי חברת פירות קויאמל הוא המדינה עצמה, במדינה שלה [...] היא מאכלסת את עובדיה, מטפחת מטעים, מפעילה מסילות ברזל, תחנות רכבת, נמל וקווי ספינות קיטור, מערכות מי שתייה, תחנות כוח". בשנות העשרים של המאה העשרים, הקרקעות שרכשה החברה והזיכיון לסלילת מסילות הרכבת שאתם התחיל זמוריי בהונדורס עזרו לו להגיע ולהיות לענק תעשייתי. בזכות מערכת היחסים הידידותית שלו עם ממשלת הונדורס ומכירת בננות בכמויות גדולות, החברה הצליחה להרחיב את אחזקותיה בהונדורס.
הרשומות מצביעות על כך שהחברה נוסדה ונרשמה בדלאוור, מאידך דירקטוריון החברה נפגש בניו אורלינס, העיר המאומצת של זמוריי. לחברה היו מספר חברות בנות. חברת הבת של קויאמל המכונה "חברת קורטס" ניהלה את סניף החברה בהונדורס. חברות בנות מרכז אמריקאיות אחרות בשליטת קויאמל כללו את "חברת Bluefields" בניקרגואה, "חברת התובלה" לניהול קווי הרכבת והקיטור התאגידי, ו"חברת הסוכר סולה" ניהלה את האינטרסים של קני הסוכר של החברה.
נתונים כלכליים משנת 1924 מראים שאם מחברים את הנכסים המשולבים של החברות הבנות יחד, מגיעים לשווי שוק של 3.97 מיליארד דולר במתואם לאינפלציה.[11] המניה של קויאמל נפלה באותה שנה ב-20 נקודות.[12] בשנת 1925 הנפיקה החברה אג"ח בשווי 5 מיליון דולר בגיבוי החברות היוקרתיות כמו ליהמן ברדרס וגולדמן זקס, למימון רכישת האדמות של החברה לאורך נהר אולואה במערב הונדורס.[11] מנתוני המכירות משנת 1927 עולה כי קויאמל פירות שיווקה כ-14% מהבננות שיובאו ונמכרו בארצות הברית באותה שנה.[11]
המכירה לחברת הפירות המאוחדת
- ערך מורחב – חברת הפירות המאוחדת
בשנת 1929, יום השלישי השחור הביא את המניות של קויאמל לסחרור, ואילץ את זמוריי להתאחד עם חברת וואקארו. לאחר השילוב בין שתי החברות (וואקארו, הייתה ידועה עד שנת 1929 כחברת הפירות הסטנדרטית, שנותרה עצמאית) ולאחר ההתרסקות באוקטובר של השווקים הפיננסיים הבינלאומיים ובלחץ ממשלת ארצות הברית, מכר זמוריי את קויאמל פירות לחברת הפירות המאוחדת בתמורה למניות. זמוריי קבל תמורת מכירת של חברת קויאמל פירות, 300,000 מניות של חברת הפירות המאוחדת, בשווי שוק של 31.5 מיליון דולר, עם רכישת חברת הפירות קויאמל, הבטיחה חברת הפירות המאוחדת את שליטתה בשוק הבננות בארצות הברית.[6]
זמוריי קיבל מושב בדירקטוריון של חברת הפירות המאוחדת לאחר מכירת חברת קויאמל ופרש לביתו מהעסקים. אולם ניהול כושל של חברת הפירות המאוחדת לנוכח השפל הכלכלי בארצות הברית הוביל לצניחת הערך הכלכלי של החברה והערכת השווי של החברה. זמוריי ניצל את ההזדמנות ורכש מניות מוזלות של החברה עד שהצליח להשתלט עליה כבעל רוב מניות החברה. כולל השליטה בדירקטוריון ובהנהלת החברה, עצמה.
משנת 1933 זמוריי היה הנשיא והמנכ"ל של חברת הפירות המאוחדת. הוא ארגן מחדש את פעילות החברה והחזיר את הרווחיות והערך המניות של החברה. זמוריי היה נשיא ומנכ"ל החברה עד פרישתו בשנת 1951.[13]
לאחר פרישת זמוריי מניהול חברת הפירות המאוחדת, החברה הצליחה להניע את הממשלה הפדרלית בארצות הברית לגבות הפיכה כנגד נשיא גואטמלה, ג'ייקובו ארבנץ. הפיכה זו הובילה לשנים של מלחמת אזרחים ואי שקט בארצות מרכז אמריקה.
מורשת
זמוריי ניצל את ההכנסות ואת ההשפעה שהעניקה לו הבעלות על קויאמל ובהמשך על חברת הפירות המאוחדת כדי לתמוך במספר פרויקטים פילנתרופיים. הוא תמך בתנועות פוליטיות שמאלניות בארצות הברית כמו של הנשיא פרנקלין רוזוולט. הוא גם תמך במגזין בעל נטייה שמאלנית, האומה. כאיש עסקים יהודי, זמוריי תרם להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה, להעפלה, ופעל להקמת מדינת ישראל באו"ם וברכש אמל"ח לצה"ל תוך כדי מלחמת העצמאות.
לאחר מותו ביתו נתרם לאוניברסיטת טוליין שבניו אורלינס להיות משכן של נשיאי אוניברסיטת טוליין בניו אורלינס.[13]
ראו גם
קישורים חיצוניים
Cuyamel Fruit Company 1910-1929 Museo de Castillo San Fernando de Omoa Cortes Honduras Historia de Z, סרטון בערוץ "Conoce Mas con Eduardo Amador", באתר יוטיוב (אורך: 08:26)- The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King
- "בננות אמריקה חלפו: הנה איך זה קרה", מאת צוות ה-NPR, 2 ביוני 2012
- אודות סם זמוריי באתר חברת הפירות המאוחדת
- אחוזת סם זמוריי בניו אורלינס
- ממפעליו הפילנתרופיים של סם זמוריי
- עמותה להנצחת ההיסטוריה של חברת הפירות המאוחדת
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Chronology". United Fruit Historical Society. אורכב מ-המקור ב-27 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 11). Random House.
- ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 28). Random House
- ^ 4.0 4.1 Rich Cohen, The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King
- ^ "Hubbard-Zemurray S S Co V. Aktieselskabet Stavangeren U.S. Supreme Court Transcript Of Record With Supporting Pleadings". Barnes & Noble.
- ^ 6.0 6.1 Jr, Ralph Lee Woodward (1999). Central America, a nation divided (3rd ed.). New York: Oxford University Press. ISBN 0195083768.
- ^ Jr, Ralph Lee Woodward (1999). Central America, a nation divided (3rd ed.). New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-508376-7.
- ^ Barry, Kent Norsworth with Tom (1994). Inside Honduras (2nd ed.). Albuquerque, N.M: Inter-Hemispheric Education Resource Center. ISBN 978-0-911213-41-6.
- ^ 9.0 9.1 Merrill, Federal Research Division, Library of Congress ; edited by Tim L. (1995). Honduras : a country study (3rd ed.). Washington, D.C.: For Sale by the Supt. of Docs., U.S. G.P.O. ISBN 0844408360.
{{cite book}}:|first=has generic name (עזרה) - ^ Munro, Dana G. (1980). Intervention and dollar diplomacy in the Caribbean : 1900-1921 (Reprint ed.). Westport, Conn.: Greenwood Pr. ISBN 0313225109.
- ^ 11.0 11.1 11.2 "Cuyamel Fruit Company". Harvard Business School.
- ^ "Some Bananas". TIME Magazine.
- ^ 13.0 13.1 Cohen, Rich (2012-06-05). The fish that ate the whale : the life and times of America's banana king (1st ed.). New York: Farrar, Straus and Giroux. ISBN 9780374299279.
35437031חברת הפירות קויאמל