חרקוב

חרקוב
Харків
	בית הכנסת הכוראלי בחרקוב, בית הכנסת הגדול ביותר באוקראינה
מדינה	אוקראינה
מחוז	חרקוב
ראש העיר	איהור טרחוב
תאריך ייסוד	1654
שטח	310 קמ"ר
גובה	152 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	4,500 נפש לקמ"ר (2010)
אזור זמן	UTC +2
	http://www.city.kharkov.ua

ערך זה עוסק בעיר באוקראינה. אם התכוונתם לטרקטור משוריין בשם זה, ראו טרקטור משוריין חרקוב.

חַרְקוֹב (באוקראינית: Харків – חַרְקִיב; ברוסית: Харьков – חרקוב) היא העיר השנייה בגודלה באוקראינה, אחרי קייב, הבירה. חרקוב היא מרכז מחוז חרקוב, ומצויה בצפון-מזרח אוקראינה; ב-2010 היו בה כ-1,449,000 נפש. חרקוב היא אחד ממרכזי התעשייה, התרבות, החינוך וההשכלה החשובים של אוקראינה.

היסטוריה

מרכז העיר חרקוב

חרקוב נוסדה במאה ה־17, בין 55–1654, כמרכז לחיילים הקוזקים של אוקראינה הסלובודית. בשנת 1765 האיגודים הקוזקים בוטלו וחרקוב התחילה לשמש כבירת-פלך (גוברניה) של חרקוב. פעלה בה אוניברסיטה משנת 1805. בשנים הראשונות של השלטון הסובייטי (1917-1934) שימשה חרקוב כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.

אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, שנים בהן הרעב הכבד באוקראינה אילץ כפריים רבים לנטוש את כפריהם ולנדוד לעיר, בה קיוו להשיג עבודה ומזון.

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה חרקוב במהלך קרב חרקוב הראשון בידי הנאצים ב-24 באוקטובר 1941 על ידי הארמייה השישית של גנרל ולטר פון רייכנאו. אוכלוסייתה פונתה ברובה לאסיה התיכונה. העיר שוחררה על ידי הצבא האדום ונכבשה עוד פעמיים על ידי הנאצים עד לשחרורה הסופי ב־23 באוגוסט 1943. 70% מבתי העיר נהרסו במהלך הקרבות, ועשרות אלפים מתושביה נהרגו. בסמוך לעיר נערך באביב 1942 קרב חרקוב השני, אחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה שבו הובס הצבא האדום ונפתחה הדרך לקווקז בפני הצבא הגרמני.

לפני הגעת הנאצים, המפעל על שם מאלישבה הועבר בשלמותו לצ'ליאבינסק ושם המשיך לייצר את טנק ה־T-34 שהיווה את עמוד השדרה של הצבא האדום.

לאחר קבלת העצמאות על ידי אוקראינה בשנת 1991 התפתחה העיר, ושטחה הורחב. שמה של כיכר דזרז'ינסקי במרכז העיר, אחת הכיכרות הגדולות בעולם, שונה ל"כיכר החירות" (Ploshcha Svobody). בשנת 2007 בנה המיעוט הווייטנאמי בחרקוב את המקדש הבודהיסטי הגדול ביותר באירופה ולידו אנדרטה המוקדשת להו צ'י מין.

לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022, הוענק לה בצו נשיאותי תואר הכבוד "עיר גיבורה של אוקראינה".

כלכלה ותחבורה

התעשייה והמחקר בחרקוב מתרכזים בתחומי ייצור הנשק והמכונות. ישנם מאות מפעלי תעשייה בעיר והגדולים בהם הם: "זאבוד מאלישבה" המפורסם (בעבר שימש לייצור טנקים), "חרטרון" (תעשייה אווירית ומכשירים לכורים גרעיניים), "חה טה זה", מפעל הטרקטורים של חרקוב ו"טורבאטום" (ייצור טורבינות).

בעיר ישנה מערכת של רכבת תחתית שאורכה 38.1 קילומטר, והיא כוללת 29 תחנות. בתוך תחומי העיר נמצא נמל תעופה בינלאומי.

אתרים חשובים

כיכר החרות - לשעבר כיכר דזרז'ינסקי, אחת הכיכרות הגדולות בעולם.
פארק מקסים גורקי - ראשיתו בסוף המאה ה-19. בשנת 1938 נקרא על שמו של הסופר מקסים גורקי שנפטר שנתיים לפני כן.
קתדרלת אוספנסקי - נבנתה בסוף המאה ה-18 בסגנון הבארוק הרוסי. המגדל שלה מתנשא לגובה של כ-90 מטר.
אנדרטת טאראס שבצ'נקו - אנדרטה לזכרו של הצייר והמשורר האוקראיני בן המאה ה-19.
בנין "התעשייה הממלכתית" גוספרום - מכונה "דרז'פרום" באוקראינית. נמצא בכיכר החירות.
בית הכנסת כורל - נבנה בשנת 1913. בית הכנסת הגדול ביותר בעיר.

ספורט

חרקוב, כאחת הערים הגדולות באוקראינה, היא בעלת מספר קבוצות כדורגל מקצועיות, המשחקות בשלוש הליגות הבכירות במדינה. החשובה שבהן היא מטאליסט חרקוב, ואחריה פ.צ. חרקוב, הליוס חרקוב, ארסנל חרקוב והאזוביק חרקוב, שהיא החלשה מבין החמש.

העיר אירחה מספר משחקים במסגרת אליפות אירופה בכדורגל יורו 2012.

דמוגרפיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

במפקד ב-1959 48% מתושבי חרקוב היו אוקראינים, 40% רוסים ו-9% יהודים.^[^{דרוש מקור]}

יהודים

חרקוב במאה ה-19

העיר חרקוב לא נכללה בתחום המושב ולכן לא ישבו בה יהודים, אבל החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18 פקדו סוחרים יהודים את העיר לרגל הירידים הגדולים שנערכו בה. משנת 1859 התחילו להשתקע בחרקוב יהודים שהותר להם לגור מחוץ לתחום המושב.^[1]

בחרקוב התקיימה קהילה יהודית גדולה ומגוונת שכללה משכילים, ציונים, סוציאליסטים וחרדים. בעקבות הפרעות שנה קודם לכן, הוקמה בא' בשבט תרמ"ב (21 בינואר 1882) בחרקוב תנועת ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") על ידי קבוצת צעירים יהודים ציונים. ב-1903 נערכה בעיר ועידת חרקוב של מתנגדי תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני. ב-1910 החלה בנייתם של שני בתי כנסת חדשים בעיר. בית הכנסת המרכזי, לפי הפרויקט של גבירץ, הושלם ב-1913. משנת 1906 עד 1936 שימש הרב ישראל משה סלומון כרבה הראשי של העיר, הקים בה ישיבה בשם "יגדיל תורה", ועמד בראשה.

לאחר השתלטות הצבא האדום בדצמבר 1919, הקימו יהודים קומוניסטים את ה"יבסקציה", המחלקה היהודית, שהשתלטה על כל המוסדות היהודיים הקודמים וסגרה רבים מהם. בשנת 1923 הוחרם בית הכנסת המרכזי מהקהילה היהודית והפך למועדון ספורט. בעקבות השלטון הטוטליטרי הקומוניסטי שהגביל את חופש הביטוי היגרו פעילים יהודיים רבים בעיר מחוץ למדינה, ביניהם חתן פרס נובל בכלכלה סיימון קוזנץ שהיגר לארצות הברית, הגביר וולף סויפר, הכנר מ.י. בוקיניק ורבים אחרים. חברי הבונד נאלצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית באפריל 1921, ולהתפרק למעשה. בשנות ה-30, כשחרקוב שימשה בירת אוקראינה, גדלה האוכלוסייה היהודית משמעותית ובעיר התגוררו אקדמאים ואנשי תרבות רבים. העיר שימשה מרכז לתרבות היידיש בברית המועצות, פעלו בעיר ארבעה בתי ספר בשפה זאת, תיאטרון ויצאו לאור מספר עיתונים. אולם, בסוף שנות ה-30 רוב הפעילות התרבותית ביידיש עברה לקייב או הופסקה.^[2]

בשנת 1939 הגיעה אוכלוסיית העיר ממוצא יהודי ל-135,000 נפש שהיוו 15.9% מהאוכלוסייה הכללית. לפני כניסת הצבא הגרמני ב-1941 רוב תושבי חרקוב פונו לסיביר ולאוזבקיסטן במהלך שנת 1941, ולפי המפקד הגרמני ב-1941 נשארו בעיר רק 10,271 יהודים, שברובם מצאו את מותם בדרוביצקי יאר בין דצמבר 1941 עד ינואר 1942, כ-400 איש, ברובם בגיל מתקדם, ביניהם אנשי אקדמיה ותרבות נשרפו חיים בבית הכנסת ברחוב גרז'דנסקיה. בשנת 1943, לאחר סיום כיבוש העיר, נערך משפט בו מפקדים נאצים הואשמו בהריגת אזרחים סובייטים. מפקד משטרת הביטחון פרידריך קראנביטר הואשם בהריגת 40 אלף אזרחים (בהיעדרו). חלק מהנאשמים הוצאו להורג.

היישוב היהודי בעיר התחדש, וב-1959 מנה יותר מ-84,000 נפש (שהיוו 9 אחוזים מכלל האוכלוסייה).^[1]

בשנות ה-70 התקיימה בעיר קהילה יהודית בהנהלת הרב יופה. עם הקמת אוקראינה העצמאית הוחזר בית הכנסת המרכזי לידי הקהילה היהודית בשנת 1990.

מ-1989 עד 1997 עזבו כ-15,000 יהודים את חרקוב וכ-70% מהם עלו לישראל. ב-1989 נבחר אדוארד חודוס, אספן עתיקות מפורסם, כראש הקהילה היהודית ויורי ליאחוביצקי הוציא לאור את עיתון "בשיח". שנה לאחר מכן, הקים זאב אלקין, שהפך לאחר מכן לחבר הכנסת ושר מטעם הליכוד, את איגוד המורים לעברית בברית המועצות שמרכזו בחרקוב. ב-1991 הגיע לעיר הרב משה מוסקוביץ כשליח חב"ד ונבחר כעבור שנתיים לרבה הראשי של חרקוב ומתוקף תפקידו הקים בה ישיבה. לאחר חב"ד הגיע ב-1992 שליח האיגוד האורתודוקסי, עו"ד הרב שלמה אסרף, שהקים קהילה ומועדון סטודנטים ברחוב סומסקיה וכן בית ספר יהודי חדש, "ליציום שעלבים", כסניף של ישיבת שעלבים לילדים יהודים מחרקוב ומהסביבה, שרוב בוגריו עולים לארץ לאחר סיום לימודיהם. בעיר פועלים מוסדות יהודיים נוספים רבים.