זכות הבחירה לנשים בארץ ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הזכות לבחור ולהיבחר לנשים בארץ ישראל הוענקה רק לאחר מאבק ארוך של תנועות הנשים ביישוב החדש ונמשך קרוב לשמונה שנים. על בסיס המאבק הזה, השתתפותן של נשים באופן מלא בפוליטיקה הישראלית התאפשרה כבר עם הקמת המדינה.

העליות הראשונות

העלייה הראשונה הגיעה לארץ ברובה במסגרת משפחתית-מסורתית, על כן דפוסי ההתנהגות וההתנהלות היו שמרניים. באותה העת מעמד האישה בארצות העולים, מזרח אירופה ותימן, היה שולי בפני עצמו.[1] העניין על תפיסת מקומה של האישה היה מובהק בין המחנות השונים שפעלו ביישוב, למשל דתיים מול חילונים. המחנה הדתי ובעיקר החרדי, ראה הכרח בהפרדה בין העולם הציבורי לעולם הביתי, ותפיסת "כל כבודה בת מלך פנימה" הפך לסיסמה שגורה בוויכוחים בנושא.[2] אולם, ההשפעה של נשות העלייה השנייה הייתה גדולה גם בתחום זה, שכן היא הייתה עלייה שהורכבה מאנשים שעלו לאחר תקופות הכשרה והגיעו מרקע של השכלה רחבה יותר והתפתחות. עם הזמן, תפקידן של הנשים בחינוך הלך ותפס תאוצה, והן נתפסו כמי שאחראיות באופן בלעדי על חינוך הדור הבא.

לפעילות ציוניות-פמיניסטיות דוגמת שרה טהון, שהקימה עם אגודת הנשים הציוניות מרכזים להכשרה לנשים, תפקיד נוסף מהותי בתפיסה העצמית של נשים. טהון דגלה בעצמאות כלכלית לנשים מתוך מקום של ידע, עמל כפיים, וראתה בבניין הארץ לא רק "הפרחת השממה" אלא תיקון חברתי בהקשר הזה, ומתוך כך קיבלו נשים רבות הכוונה, העצמה וממקומות אלו צמחה בשלבים מאוחרים יותר גם ההכרה הנשית בזכויותיהן. פעילות זו גם העלתה את "שאלת האישה" לסדר היום הציבורי לראשונה, ואת סוגיית מעמדה ביישוב היהודי. השתתפות נשים הותרה כבר בקונגרס הציוני העולמי השני, ב-1898[3] (על אף שנשים לא מילאו תפקידי הנהגה עד 1927, כאשר נבחרה הנרייטה סאלד להנהלה הציונית), אולם לקח עוד זמן רב עד שהשפעה זו חילחלה אל תוך היישוב העברי.

עוד בטרם המאבק הגדול והמשמעותי על זכות הצבעה ארצית לנשים, לראשונה נראו ניצנים של קול נשי במרחב, בתחילת המאה העשרים, ברמה המקומית. ב"כנסייה הארצישראלית", המפגש הציוני הראשון בתחומי ארץ ישראל, שנערך בזכרון יעקב ב-1903, נשללה זכות הבחירה מנשים, אולם ביומו האחרון של אותו מפגש, נאספו נציגי המורים והגננות והקימו את "אגודת המורים העברים בארץ ישראל". כנס יסוד זה של "הסתדרות המורים" נחשב לאירוע הראשון בארץ ישראל שבו הוענקה זכות לנשים לבחור ולהיבחר. מאז, נסללה הדרך להתארגנויות נשיות נוספות ולא ניכר שהפסדים קודמים הוציאו את הרוח ממפרשי הנשים בארץ.[4] ההתארגנות הנשית החלה נפוצה יותר ויותר בארץ, והיא לא קדמה למאבק הארצי, אלא חפפה לו, והבשורה הופצה אט אט ופשטה כך שכשהחל המאבק הארצי, היסודות כבר היו שם, גם ברמת ההתארגנות וגם ברמה התודעתית.

אחד הרעיונות המעניינים שהנושא מעלה על הפרק הוא "המאבק ההפוך" שניהלו נשות ארץ ישראל.[5] למעשה, להבדיל ממאבקים דומים ומקבילים ברחבי העולם, נשות ארץ ישראל היו שותפות להקמת כל המוסדות הראשוניים. הנשים בארץ ישראל למעשה נאבקו כל העת על מנת לנכס לעצמן מחדש זכות שכבר הייתה שלהן, ועמדה בסכנת הילקחות מהן. יתרה מכך, הזכות הזו ניתנה כבר, כפי שצוין, במסגרת הקונגרס הציוני, ומשמעות שלילתה הייתה איסור ההשתתפות הפוליטית גם בעתיד המדינה כפי שעמדה לקום, ולכן מאבקים אלו החלו כבר בשלבים כה מוקדמים.

היישוב הישן מול היישוב החדש

על מנת להבין את שורשי המאבק לזכות הצבעה לנשים בארץ ישראל, יש להבין תחילה את הפערים האידאולוגיים ופערי התפיסה בין היישוב הישן והיישוב החדש. באופן עקרוני, ניתן לחלק את הזרמים והמגזרים השונים באופן גס, כך שהחרדים השתייכו ליישוב הישן, ואילו תנועות הפועלים והבורגנים של העליות המאוחרות יותר, משתייכות ליישוב החדש.[6] השניים היו חלוקים ביניהם בשלל נושאים ותפיסות עולם. בעוד שמפלגות הפועלים היו הראשונות לתמוך בזכות הצבעה לנשים כשהחל המאבק, ובראשן דוד בן-גוריון, היה עניין לאומי על הפרק - אחדות העם בהקשר הפוליטי הייתה יעד עליון מבחינת ההנהגה, גם המתונה והליברלית שבה.

ניכר כי תנועת "המזרחי" היותה את לשון המאזניים בהקשר הדחיות החוזרות והנשנות של הבחירות לאספה והשאלה המתמשכת של זכויות האישה. הרב קוק היה דמות מפתח בהקשר זה. הוא שב לארץ לאחר תקופת היעדרות ארוכה, והסכים לפנייה שנעשתה אליו להיות הרב הראשי של ירושלים.[7] בתקופות קודמות של שהותו בארץ, נחשב הרב קוק למנהיג רוחני דגול, שליח ציבור ואיש חזון מהמעלה הראשונה. אולם, חזרתו לירושלים לוותה בחששות ואף במהומות מצד רבני היישוב הישן, שככל הנראה ראו בכך משום האיום על הסדר הטוב, ומשום שהסתייגו מתמיכתו באנשי העלייה השנייה ובציונות. כך או אחרת, נציגי "המזרחי" לא הגיעו להחלטה מיידית בוועידה השנייה בנוגע להשתתפותם בבחירות אם אלו יכללו נשים, והעדיפו להשאיר שאלה זו בידי הרבנים.[8] הרב קוק פסק במהרה ובלי השתהות כנגד הצבעת נשים, ובאופן נחרץ. טיעוניו כללו עמדות לאומיות, למשל הטענה כי למען שלום העם היהודי והקמת המדינה באופן המוצלח ביותר על האישה להישאר בבית ולדאוג לחינוך הדור הבא, אולם טיעון מעניין נוסף נגע להצהרת בלפור דווקא: משום שההכרה של אומות העולם מתבססת על התנ"ך וזכות עם ישראל על ארצו מהתורה, על היישוב היהודי לנהוג לפי התורה ולא לאפשר לנשים השתתפות פוליטית. כאמור, רבנים רבים נוספים ניסו למצוא את הצידוק ההלכתי הממשי במקורות, אולם כשלו בהבאת מקורות אמינים שיכולים להוכיח טענה זו כטענה הלכתית מוחלטת. הציונות הדתית, שדווקא ניכרו בה סימנים של תמיכה במהלך שיאפשר לנשים השתתפות בבחירות טרם פסיקתו של הרב, הייתה אובדת עצות[9]. אולם, לבסוף הגיעו להחלטה שתומכת ברב, והודיעו כי ימנעו מהשתתפות בבחירות באופן גורף.

החלטה זו שימשה כמאיץ נוסף לדיונים בשאלת האישה, ואף לדחייה נוספת בבחירות וכינוס האספה, בדיוק כפי שחששו אנשי היישוב החדש והוועד הזמני. בעוד שקמו לו מתנגדים מקרב ההנהגה של תנועת המזרחי, דוגמת הרב בנימין רדלר פלדמן, מזכיר התנועה, ההתנגדות נותרה בגדר הבעת אכזבה כללית, ולא הובילה לשינוי ממשי בהחלטה.

אם כך, בעוד שאנשי היישוב החדש תמכו באופן עקרוני, והיה ברור שאנשי היישוב הישן ובראשם החרדים יתנגדו לרעיון השתתפות הנשים בחיים הפוליטיים, המזרחי עמדו בראש "המחנה המתנדנד".

האסיפות המכוננות ואירועים מרכזיים

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, מיהרו אנשי היישוב העברי להתאגד במטרה להעמיד מוסדות נבחרים שייצגו אותם אל מול הבריטים,[10] שכן במהלך המלחמה ולפניה, להוציא ניסיון כושל בשנת 1903, לא התאגד היישוב ויסד הנהגה שתוביל אותו, ועם הגעת הבריטים הייתה לכך חשיבות מכרעת. מטרתה של האספה המכוננת הייתה ברורה, אולם נשאלה השאלה, מי זכאי לבחור ולהיבחר לאותה אספה מכוננת? בראשה עמד באותה העת יעקב טהון, אשר היה נשוי לשרה טהון, ממובילות המאבק למען זכויות נשים בארץ ישראל. הכללים הבסיסיים היו על פניו די ברורים: "הבחירות [...] צריכות להיות ישרות, שוות, חשאיות, וכלליות בלי הבדל מין ומעמד". אולם, בעוד שאלת הרכוש נפתרה די מהר והוסכם כי בניגוד לתפיסות עבר, שאלת מעמד לא צריכה להילקח בחשבון כשמדברים על בחירות, נושא הנשים נותר תעלומה והתקבלה החלטה דו-משמעית, על אף החד משמעיות בציטוט מעלה, שהועברה הלאה, לבחינה של הוועד הזמני, ששימש גוף ביצועי, מעין ממשלה. ההחלטה הועברה מוועדה אחת למשנתה, ולא נאמרו אמירות נחרצות או חד משמעיות לגבי עניין זה. גם מהאסיפה המכוננת השנייה לא הגיעה הבשורה, השתתפו בה שלוש נשים בלבד, והוחלט כי נשים יוכלו לבחור, אך לא להיבחר בשלב זה, והאסיפה הבאה תאלץ להתמודד עם החלטה זו. זו הייתה פשרה, ואולי ניצחון חלקי באופן זמני, אבל זה כמובן לא השיג את המטרה והיו קולות בקרב היישוב החדש שטענו כי החלטה זו מפלה ומקפחת כמחצית מאוכלוסיית ארץ ישראל, והתלוננו כי "הרוב הדמוקרטי נכנע לטובת המיעוט החרדי".

האספה המכוננת השלישית הייתה כנראה נקודת המפנה המשמעותית. ראשית, השתתפות הנשים הכפילה את עצמה באספה זו, אף על פי שמספרן היה עדיין בטל בשישים לעומת הגברים. עם זאת, ולמרות התנגדות החרדים הנמרצת לאורך כל האספה, וחרף הודעתם כי לא ייקחו חלק בבחירות, ברוב קולות הוחלט כי בבחירות הבאות תינתן זכות השתתפות מלאה לנשים כולן, והבחירות נקבעו לבסוף לחודש יוני 1919. למותר לציין, שהבחירות נדחו עוד אי אלו פעמים, בשל אותה שאלה שעוסקת בעתידן הפוליטי והציבורי של נשים. הדחיות האלו כאמור הגיעו בעיקר מצדו של "המזרחי", שכפי הנראה ביקשו לדחות את הבחירות על מנת לתאם עמדות עם החרדים, ללא הצלחה. כמובן שבכל דחייה, הייתה גם סכנה שההחלטה האחרונה של האספה המכוננת בדבר זכות הצבעה לנשים תתבטל.

הדחיות החוזרות ונשנות יצרו בעיות מוראליות קשות בקרב הציבור הכללי. הבריטים לא התנהגו כמצופה והערימו קשיים על העולים ועל אנשי היישוב, ההנהגה נתפסה כחלשה וככזאת שלא מסוגלת להתארגן, ובעיקר, היה צורך דחוף בהצלת יהודים ברחבי העולם ולדאוג גם לרווחתם, עניינים שלא ניתן היה לקדם ללא התארגנות מסודרת. המחלוקת הזו על זכות ההצבעה לנשים נעשתה לא רק מייגעת, אלא גם יצרה אנטיגוניזם בקרב הציבור ואף אדישות כלפי מערך הבחירות, שבתחילת דרכו עורר התרגשות רבה וציפייה דרוכה.

פתרונות רבים הועלו על השולחן, כאשר הקיצוני שהם היה לקיים פשוט שתי אסיפות נבחרים נפרדות. הרעיון הזה עורר סלידה בקרב הוגים ואישי ציבור רבים, עד שלבסוף הוצע לערוך משאל עם שיתמקד בשאלת זכות הבחירה של האישה. החרדים, במפתיע, לא התנגדו לרעיון משאל העם, כל עוד לא ישתתפו במשאל זה נשים כמובן. בפועל, הם החלו לקדם את הרעיון הזה באמצעות שאלונים שהופצו בקהילתם פנימה. הוועד הזמני דחה מהלך חד-צדדי זה, ושוב נדחו הבחירות, הפעם הייתה זו הדחייה הארוכה מכולן, שנמשכה עד אביב 1920. עד כדי כך, שדווח כי "מלבד הנשים אין מתעניין באספת הנבחרים". הוועד הזמני הלך ונתפס כחלש יותר, ככזה שניתן לכפות עליו עובדות בשטח, ואילו החרדים התחזקו מכל דחייה כזו. בשלב זה נדמה היה כי הנשים ותומכיהן הפסידו במאבק.

מהומות, פרעות ובחירות

"כל יהודי ויהודיה [...] יוסיפו אבן לבנייננו, בניין הבית הלאומי בארצנו [...] לעבודה ההיסטורית הזו אנו קוראים את כל בני ישראל בארץ ישראל". כך עודדו אוסישקין וויצמן את העם לצאת ולהצביע במועד החדש שנקבע. נראה שהיו אלו המהומות והמאורעות האלימים שפרצו אותה העת בגליל העליון ובחלקים אחרים של הארץ בין היישוב היהודי לערבים, ואולי פשוט תחושת הייאוש הכללי הגובר, אבל בזאת נקבע מועד חדש וסופי לבחירות: 19 באפריל 1920, וכינוס האספה בל"ג בעומר אותה השנה, ב-6 במאי. ההחלטה אמנם התקיימה ללא תיאום עם החרדים, שהביעו התנגדות נחרצת, אולם נציג המזרחי דווקא תמך בהחלטה על אף שהרב קוק עמד איתן בהתנגדותו להשתתף בבחירות שבהן לוקחות חלק נשים, והשתתפותו באספת הרבנים שהתקיימה באותה שנה רק חיזקה את עמדתו כי הוא עדיין רוב בארץ, וכי רוב הציבור מתנגד לכך.

עדיין, ברוב חלקי הארץ התקיימו הבחירות כסדרן. זאת להוציא את ירושלים, שספגה מכה קשה עקב מאורעות תר"פ ומעצרו של זאב ז'בוטינסקי ו-19 מחבריו. גזר דינו החריף של ז'בוטינסקי עורר זעם בקרב הקהילה היהודית הירושלמית שהכריזה על שביתה כללית בכל מוסדותיה, ובתוך כך גם הבחירות. משום שכך, הוכרז מועד חדש בירושלים, ה-3 במאי אותה השנה. לא זו אף זו, גם המתכונת בירושלים הייתה שונה, ולגברים חרדים הוצעה פשרה פעם נוספת, שיוכלו להצביע בקלפיות נפרדות, ולהצביע פעמיים, כך שכל קול של מצביע חרדי יחשב גם עבורו וגם עבור אשתו שתעדר מהקלפי. על אף שהפתרון התקבל בעין יפה בקרב חוגים שונים ובלתי צפויים, דווקא בקרב החרדים היו קולות של מתנגדים גם לפתרון זה, כנראה משום שניסו להכשיר את הקרקע לכך שבכל מצב, הם לא ייקחו חלק באספה שבה משתתפות גם נשים בלאו הכי. ושוב, הפתרון הזה נראה מפלג יותר מאשר מאחד, אבל הוא הביא עמו מידת מה של שקט, ועל אף המהומות שפרצו בקלפיות החרדיות, הבחירות חלפו בשלום יחסי.

תוצאות הבחירות

תוצאות הבחירות הביאו עימן בהירות בנוגע לתחומים רבים. שבעים ושבעה אחוזים מבעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות, שהם 22,000 בוחרים ובוחרות. בנוסף, התוצאות העידו על ניצחון מוחץ לחוגים הציוניים ולזרמים הליברלים,[11] אולם גם חיזקו את התחושה שכבר הייתה נפוצה, של פלגנות רבה וחוסר הסכמה מובהק בין הגורמים השונים ביישוב. ועדיין למרות זאת, היה זה ניצחון גדול בעיקר של הנשים. על אף שמימוש העיקרון של הזכות להיבחר היה צנוע, ההישג היה אדיר באותה נקודת הזמן, בעיקר של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, ושל מובילותיה, דוגמת שרה עזריהו, רוזה וולט-שטראוס ושרה טהון, שנפטרה שבועות מספר קודם לכן.

גם לאחר הבחירות, החרדים מיאנו כל העת להשלים עם התוצאות ועם ההחלטה בדבר השתתפות הנשים, והמשיכו לפעול על מנת לבטל את הגזרה שנכפתה עליהם. בנוסף, השלטון הבריטי, במהלך בלתי צפוי, הפיק צו שאוסר על כינוס אספה ועצר את ההכנות לקראתה.[12] רק ביולי 1920, עם הגעתו של הנציב הרברט סמואל, התאפשרה ההתכנסות, אולם משך הזמן הארוך שחלף בין הבחירות לבין התכנסות האספה, אפשר למתנגדים להמשיך ולפעול ביתר שאת כדי לשנות את האספה, דוגמת הכפלת מספר הצירים החרדים בניגוד לתוצאות הבחירות, או הקמת "עזרת נשים" בבית האספה. ההצעות האלו נדחו מכל וכל על ידי הוועד הזמני והנשים עצמן, שכבר ראו עצמן כמי שניצחו במאבק זה. אספת הנבחרים הראשונה נפתחה בחגיגיות יתרה, וכל הנדרשים בנוכחותם הצטרפו, מי במועד ומי באיחור.[13] גם כאשר כבר הגיעו החרדים והמזרחי, מיד דאגו להפריך את ההתרגשות שמא הם בוחרים לקחת חלק של ממש במוסדות הפוליטיים המתהווים, וציינו מיד כי לאספה זו אין יכולת של ממש לקבל החלטות, והם כמובן מתנים את השתתפותם בביטול הזכויות שניתנו לנשים בבחירות ובאסיפה. דרישתם נענתה בשלילה, והם בחרו לצאת בהפגנתיות ולא שבו עוד אל האספה, אף על פי שלא הסירו את חברותם באופן רשמי.

הישורת האחרונה

"האישה העברייה בארץ ישראל יודעת הפעם להגן על זכויותיה [...] הדבר הזה בא מתוך רצון לקחת חלק שווה בבניין הארץ."[14] [דרושה הבהרה] לכאורה נדמה היה כי מקומן של הנשים מובטח, אך המציאות טפחה על פניהן. המושב השני של אספת הנבחרים שהתכנס ביום ה-8.3.1922, הביא עמו ויכוח מחודש על זכות הבחירה לנשים ואף צירף כוחות מחודשים למאבק החרדים. המזרחי, האיכרים והספרדים, הצטרפו לוטו שהוטל על הבחירות על ידי החרדים, והלחצים שהופעלו מצידם הובילו לחתימת הסכם עם הוועד הלאומי, שגרס כי עניין הצבעת הנשים הוא בבסיסו דתי ולא לאומי, ולכן לא יוכל להיות מוכרע במסגרת פוליטית. דבר זה הובא לידיעת הצירים רק במושב השלישי בשנת 1925 וידיעתו עוררה זעם עצום בקרב כל הנוכחים ובעיקר, מטבע הדברים, בקרב הנשים. בשלב זה היו ליישוב בעיות אחרות ודחופות יותר לטפל בהן, דוגמת פרעות שלא פסקו, תחלופת הנציב הבריטי וגזרות חדשות, עניינים כלכליים ועוד. שאלת הנשים כונתה בפי הציבור "השאלה הממררת את החיים הציבוריים". באותן השנים שבין כינוס אחד למשנהו, לא ניכר שמצבן של הנשים משתפר כלל ועיקר, אלא מדשדש במקרה הטוב או מתדרדר במקרה הרע. כך, נציגותן באספה אולי הייתה מרשימה בהתחשב בנסיבות, אולם נציגותן בוועד הזמני ובתפקידים ביצועיים נעדרה לחלוטין. מונו שתי ממלאות מקום בלבד,[15] ותנועות הנשים נחלו מכך אכזבה משמעותית. בדומה לבחירות, גם כינוס האספה נדחה אפוא שוב ושוב והאיבה בין היישוב הישן ליישוב החדש הלכה וצברה תאוצה. עד כדי כך, שהחרדים החלו לפעול באופן ממשי על מנת להתנתק מהיישוב ולהקים מוסדות נפרדים משלהם.[16] בשלב זה מחאת הנשים העלתה הילוך, זאת למרות נוכח העובדה כי המאבק הפמיניסטי בארץ ישראל לבש ברוב שנותיו צורה מתונה יותר מאשר בארצות אחרות, וברוב ישיבות הוועד הלאומי עד אותה נקודה רעמה שתיקתן לנוכח נושאים הקשורים באופן ישיר אליהן. הן אפילו העידו על עצמן זאת בשלב מסוים: "אנחנו נשי ארץ ישראל הציוניות הנכנעות למשמעת ההסתדרות הציונית, עמדנו עד היום על זכויותינו בשקט גמור, בלי רעש ומהומה ובמשך כל הזמן השתדלנו שהעניינים יתפתחו באופן חופשי."[17] אולם באספה של שנת 1922 הן הרימו את קולן, והביעו התנגדות נחרצת לשיתוף הפעולה של החרדים עם הבריטים על מנת למנוע לגיטימציה למהלכי השעה. זאת, על אף שההחלטה כולה בדבר זכותן של הנשים לבחור ולהיבחר הועברה להחלטת המושב הבא של האספה המכוננת, השלישי, שאמור היה להיות נדון רק כשנה לאחר מכן.

הוועד הלאומי, שאיום פילוג היישוב עליו עמל כה רבות ריחף מעל ראשו, החליט לאמץ הצעה מן העבר. בשנת 1923 העלו אנשי המזרחי, שעדיין ניסו לגשש דרך לפייס את החרדים ולמנוע את המהלכים ההרסניים, דרישה לקיים משאל עם. ההצעה הזו התקבלה בסירוב מוחלט מצד ארגוני הנשים, ואף החרדים בחרו להתנגד לרעיון. בפתיחת המושב השלישי של האספה, ביוני 1925, הפתיע טהון עם הסבר לגבי ההסכם הסודי שנרקם באותה העת בין הנהגת היישוב לחרדים: הוא כלל הצבעה חשאית, והסכמת החרדים כי יקבלו את התוצאות רק אם עמדתם תהיה עמדת הרוב. הסכם זה נדחה מכל וכל, ברוב של 130 צירים אל מול 53 בלבד.

למרות האספה הסוערת, שבעקבותיה נטשו את המקום המזרחי, הספרדים והאיכרים, הוחלט כי יתקיימו בחירות חדשות בתוך שלושה שבועות, בלא תיאום עם הצדדים הנוטשים. בנוסף, הוחלט כי בבחירות יתקיים במקביל גם משאל עם, שהיה ברור כי הוא המוצא האחרון לפתרון הסוגיה. אולם, משאל העם בוטל והבחירות התקיימו כסדרן, אמנם בדיחוי קל, ובפני עצמן. הבחירות לא עברו בלי מהומות ובלי התנגדות, אבל הן עברו, כאשר אחוז ההצבעה הכללי אמנם ירד באופן משמעותי, אולם התוצאות היו מאוד חד משמעיות- ניצחון מוחץ לתנועות הפועלים, הישג אלקטורלי מרשים לתנועות הנשים, ובירושלים, מעוז החרדיות, כ-60% מהגברים מימשו את זכות הבחירה, מה שהעיד על רצון לקחת חלק בחיים הפוליטיים הגם שהם פתוחים לנשים. זה היה ניצחון מובהק במאבק הארוך הזה.

לא זו בלבד, אלא כאשר התכנסה האספה כחמישה שבועות לאחר מכן מונו לראשונה ארבע נשים לכהן כחברות מלאות בוועד הלאומי, ושתי סגניות. וכך, למרות הקשיים והרצון העז לאחד את העם למען השגת המטרה הגדולה, המאבק הוכרע ולטובת הנשים. לאורך שנים קדימה, עד שנות השלושים המאוחרות לפחות, עוד היו ניסיונות מינוריים לנסות ולצמצם את זכותן של הנשים לבחור ולהיבחר, או לשלול אותה לחלוטין.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ דפנה שרפמן, המאבק לזכויות הנשים ומפלגת הנשים בישראל, 1977, עמ' 22
  2. ^ חגי בועז, פרשת המאבק על זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב: הסטטוס קוו ויצירת קטגוריות חברתיות, בתוך "תיאוריה וביקורת", גיליון 21, תל אביב: 2002, עמ' 126
  3. ^ תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 174–175, הוצאת כתר, 1999
  4. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, המאבק על המובן מאליו, בתוך: נגה: כתב עת פמיניסטי, גיליון 21, 1994
  5. ^ שילה, תשע"ג, עמ' 86
  6. ^ ברטל, ישראל, על היישוב הישן והיישוב החדש- הדימוי והמציאות, קתדרה 2, ירושלים: תשל"ז עמ' 3-19
  7. ^ רוזנק, אבינועם, הרב קוק- סדרת גדולי הרוח והיצירה היהודית, ירושלים: 2006, עמ' 9. הרב קוק שימש כרבה של יפו והמושבות משנת 1904, אולם לאור אירועי מלחמת העולם הראשונה גלה, ושב לירושלים ב-1919
  8. ^ אוסטרובסקי, משה, תולדות המזרחי בארץ ישראל, ירושלים, תש"ד, עמ' 29-30
  9. ^ ד"ר נעמה טייטלבאום-קריא נורית יעקבס-ינון פרופ' מרגלית שילה, הסופרג'יסטיות העבריות – מאה שנות אקטיביזם נשי בישראל, "דעות" 92, דצמבר 2019- פברואר 2020
  10. ^ ספרן, חנה, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, חיפה, תשס"ו, עמ' 58
  11. ^ שילה, תשע"ג, עמ' 203. 111 צירים מתוך 314, שהם שליש, הלכו למפלגות הפועלים שתמכו בזכות הנשים לבחור ולהיבחר. שש מפלגות הגוש העדתי קיבלו 78 צירים. תשע מפלגות הגוש האזרחי קיבלו 63 צירים. הדתיים, שמנו שלוש מפלגות קיבלו 62 צירים. 14 נשים בלבד נבחרו, שהיוו 4.5% מכלל הנבחרים, מחציתן חברות התאחדות הנשים לשוויון זכויות בארץ ישראל, ומחציתן חברות מפלגות הפועלים
  12. ^ רובינשטיין, אליקים, מיישוב למדינה: מוסדות ומפלגות, ירושלים, 1976, עמ' 159
  13. ^ שם, עמ' 209. האיכרים והספרדים הגיעו בסוף היום הראשון. המזרחי ביום השני, ואילו החרדים הגיעו ביום השלישי. הסיבות לא מוזכרות בסיפרה של שילה, אולם ניתן להסיק די בקלות כי היה בכך ממד של התרסה כלפי האירוע כולו
  14. ^ שילה, מרגלית, המאבק לזכות הבחירה כאספקלריה לתפיסת האישה ביישוב- 1918–1926, ירושלים, מתן-מכון תורני לנשים, תשס"ב-תשע"א
  15. ^ שילה, תשע"ג, עמ' 299. רחל ינאית וד"ר חנה מייזל שוחט, ששתיהן נישאו לגברים בעלי מעמד והשפעה בפוליטיקה המקומית, מה שעורר תהיות על הנוכחות שלהן כממלאות מקום, הבודדות שהגיעו למעמד זה
  16. ^ סייקס, כריסטופר, צמתים בישראל, לונדון 1965, בתוך, שילה, תשע"ג, עמ' 302
  17. ^ הארץ, מכתב מיום כ"ו סיוון תרע"ט, בתוך: שילה, מרגלית, המאבק לזכות הבחירה כאספקלריה לתפיסת האישה ביישוב- 1918–1926, ירושלים, מתן- מכון תורני לנשים, תשס"ב, תשע"א
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0