זירת חצי האי האפניני במלחמת פירוס
_(14566518210).jpg) | ||||||||||
| קרב הרקלאה המתואר ב"סיפורה של רומא" (בערך 1912). | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת פירוס | ||||||||||
| סוג העימות | מערכה צבאית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מערכה אחרי | הזירה הסיציליאנית במלחמת פירוס | |||||||||
| מקום | חצי האי האפניני | |||||||||
| עילה | איומה של רומא על טרנטום | |||||||||
| תוצאה | אין; פירוס בא לעזרת סירקוסאי לפני תוצאה ברורה. | |||||||||
| ||||||||||
זירת חצי האי האפניני הייתה מערכה צבאית בין השנים 276–275 לפני הספירה, שבה נחלץ המלך פירוס מאפירוס לעזרת העיר טרנטום ובעלות בריתה, שאוימו על ידי רומא.
רקע
זה מאות שנים, בערך מאז המאה ה-8 לפנה"ס, חיו יוונים בחופי דרום חצי האי האיטלקי וסיציליה, במסגרת מושבות שכונו באופן כוללני יוון הגדולה. תקופה ארוכה הם היו חזקים ואמידים יותר מהשבטים האיטלקים הילידים, אבל העליונות הזו התפוגגה עם השנים. בפנים הארץ, אנשים כמו דוצטיוס הסיציליאני העתיקו טכניקות לוחמה יווניות והעתיקו מהיוונים גם צורות ממשל חזקות ואמידות יותר מהמערכת השבטית. לעיתים, כשאויבי היוונים נעשו חזקים מדי, הזמינו המתיישבים לוחמים מהמולדת היוונית, מעבר לים היוני.[1] שתי מעצמות עולות הפכו לבעלות השפעה באיטליה, ראשית הייתה הרפובליקה הרומית שפעלה ממרכזו של חצי האי, ושנית הייתה קרתגו שהקימה מושבות ומוצבים בסיציליה כאשר בירתה מבוססת בחופי צפון אפריקה.
בשנת 281 הזמינו תושבי טרנטום, ישוב יווני לחופי מפרץ טאראנטו, את פירוס לעזור להם במאבקם נגד הרומאים. פירוס רצה לנקום את קרוב משפחתו אלכסנדרוס, שמת באיטליה בהסתבכות דומה שנעשתה בחסות המאבק של המושבות היווניות באיטלקים, ורצה להשתוות לאלכסנדר הגדול על ידי בניית אימפריה בחלקו המערבי של הים התיכון, שם סיציליה העשירה הייתה יעד אטרקטיבי. הוא יכול היה דרך כך להקנות לעצמו כבוד ביוון עצמה, שבה תושביהם של מרכזי אוכלוסייה ופעילות, כגון אתונה וספרטה המפותחות, עדיין התייחסו לשכניהם המקדונים והאפירוטים כגרועים מהברברים הזרים. היבט נוסף למאבק היה אידאולוגי: "מלחמת פירוס" בין אפירוס היוונית לרפובליקה הרומית נחשבה להיות מעין מלחמת טרויה שנייה. רומא טענה כי נוסדה על ידי פליטים מטרויה, ובראשם איניאס; ופירוס טען שהוא צאצא של האויב המושבע של הטרויאנים: אכילס חדש אשר יילחם נגד טרויה חדשה.
הסיבה הראשית לפרוץ המלחמה הייתה ההתפשטות הרומית. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס הביסו מספר עמים ילידים יריבים והחלו לאחד את איטליה תחת שלטונם. הרומאים, שעיקר כוחותיהם התרכזו אותה העת בהשתלטות על צפון איטליה, עדיין לא ממש הרחיקו לכת לקצה הדרומי של חצי האי, אבל שאיפותיהם ארוכות הטווח כללו איחוד של כל איטליה. כתוצאה מכך, הערים היווניות בדרום היו כעת באופק הרומי.[2] הלוקאנים, עם ילידי איטלי שישב בדרום חצי האי, היו חסרי מנוחה ואיימו על מושבות יווניות, אשר פנו לעזרה כבר בשנת 285 לפנה"ס. התערבות רומאית במאבק הובילה לעימות ישיר בין רומא למושבה היוונית טרנטום, שכתוצאה ממנו פנו אלו האחרונות בקריאת עזרה מפירוס.[3] הלה הניח כי דרך מלחמה זאת יוכל להשיג דריסת רגל באיטליה ולהשתלט על סיציליה העשירה. לפני הפתיחה בעימות, יועצו הנאמן של פירוס, קינאס,[4] ניסה לשכנעו להימנע ממלחמה ברומא, אך ללא הצלחה.
ההסדר בחזית הלוחמה המקדונית נעשה לקראת מסעו של פירוס לאיטליה. בהסכם נקבע כי פירוס ייקח את בתו של קראונוס לו לאישה, כמו גם שפירוס מעביר את ההשגחה על ממלכתו, אפירוס, לידי קראונוס, עד שובו ממסע המלחמה במערב.[5] בשנת 280 לפנה"ס חצה פירוס בראש צבאו את מצר אוטרנטו והגיע לחוף המזרחי של "המגף" האיטלקי עם עשרים פילי מלחמה, 3,000 פרשים, 2,000 קשתים, 500 קלעים, 20,000 חיילי רגלים, וכוח עתודה של עוד 3,000 איש. הוא יכול היה לסמוך על העיר טרנטום, שהזמינה אותו ואת צבאו, אבל גם על המושבות מטאפונטום והרקלאה, ומיד הורה לטרנטינים למסור לו את המצודה שלהם ואילץ אותם לקיים תרגילים צבאיים לקראת המאבק ברומאים. עוד לפני הגעתו של פירוס, המושבות היווניות הבטיחו להעמיד לרשות צבאו את כל כוחותיהם ואמצעיהם. פירוס הסיק, כי נוכח הפילוג הפנימי בתוכה, כיבוש סיציליה יעשה בקלות.[6] למעשה, פלגים ילידים בסיציליה אכן לא היו יריבים משמעותיים לעומת הצבא האפירוטי, אך מוצביה של קרתגו על האי כן היו.
המערכה הראשונה
קרב הרקלאה
ערך מורחב – קרב הרקלאה
בינתיים, עם התבססות צבאו של פירוס בדרום חצי האי האפניני, הרומאים שלחו מטעמם את הקונסול פובליוס ואלריוס ליביוס בראשות צבא להתעמת מול צבא אפירוס והמושבות היווניות. צבאו - שני לגיונות רומיים בני 4,200 איש, שני לגיונות של עמים ילידים באותו הקנה מידה, ו-1,200 פרשים - היה קטן יותר מזה של פירוס, אבל הבעיה העיקרית של הרומאים הייתה שהם עדיין לא הסתגלו ללוחמה מול הטקטיקות ושיטות הלוחמה היווניות שפותחו במידה רבה מאז ימיהם של פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול, מלכי מוקדון. המשמעות של איך שני הצדדים התייצבו במערך לקראת קרב הייתה שהקו הרומי הרחב יותר יכול היה לאיים לאגף את הצדדים של קו אויב צר יותר מולו, שאותו יוכל לתקוף על אגפיהם. לעומתם, השיטה היוונית התבססה על מערך פלנקס צפוף שהיה מיועד להגנה והיה יכול להתפרץ למתקפה במהרה.[7] פירוס השתמש בפילי המלחמה שלו כקלף מפתח, שכן קודם לכן הרומאים מעולם לא ראו פילים.[8]
הצבאות היריבים נפגשו מול הרקלאה, דרום מערבית לטרנטום, גם כן לחופי מפרץ טאראנטו. תחילה שלח פירוס חיל קטן לבלום את התנועה הרומאית מעבר לגשר שמעל לנהר סיני אותו היה על הרומאים לחצות כדי להגיע למחנה יריביהם. בזמן שהרומאים התעכבו התארגן מערך הכוחות האפירוטי לקראת הקרב. הלגיונרים תקפו את קווי מערך ההופליטים באגפים הצדדיים של מערך הפלנקס האפירוטי, אך לא הצליחו לחדור את ההגנות שלהם. בעוד שני מערכי החי"ר האפירוטים נעולים בהגנתם וסופגים את עיקר האש של הרומאים, תקפו הפרשים והפילים של פירוס את האגפים הרומאים הלא מוגנים, שהיו מרוכזים במתקפתם נגד ההופליטים, דרך פעולת איגוף מסביב למערך התקיפה הרומאי. הרומאים, שהיו בעלי פרשים נחותים למקביליהם האפירוטים, לא היו מסוגלים להתמודד עם המתקפה, וכוחותיהם בשני האגפים החלו בנסיגה.[9]
הרומאים איבדו 7,000 איש אך הצליחו לחזור לצפון כשהמשמעת הצבאית עדיין שוררת בקרב כוחותיהם. פירוס איבד 4,000 חיילים, אותם לא יכול היה להחליף. הניצחון בקרב הרקלאה היה ניצחון יקר, אבל התוצאות היו מבטיחות עבור פירוס: כמה שבטים ילידים בפנים הארץ (הלוקאנים, הברוטים והמספים) הצטרפו אליו, והמושבות היווניות קרוטון ולוקרי גם כן פנו לקבל את חסות צבאו בהגנה מפני הרומאים. הרומאים איבדו כמעט לחלוטין את השליטה וההשפעה שהייתה להם על הדרום.
בין שני הקרבות
כעת, כשהמומנטום בידו, פירוס נקט יוזמה ונע במהירות צפונה, בתקווה שבעלי בריתה של רומא יערקו ויצטרפו לכוחותיו. הילידים הסאמניטים אכן עמדו בציפיותיו ועברו מחסות רומית לחסות הצבא האפירוטי. עם זאת, הלאטינים סירבו לעמוד לצד המלך האפירוטי והברית שלהם עם הרפובליקה הרומית שרדה. פירוס צעד לכיוון רומא כשהוא בוזז את כל שבדרכו. הוא הגיע לאנגניה והחליט לדחות את הקרב על הבירה הרומאית על רקע העומס שלו בשלל.[10] בנוסף, הקונסול הרומי ליביוס עקב אחר פירוס עם צבאו בכל תנועותיו, למרות שצבאו הובס, וגם הקונסול השני, אמיליוס ברבולה, שבזמן זה הספיק להחריב את טרנטום, התקרב בראש חילותיו לעבר צבאו הנע של פירוס. מתוך הבנה שבקרוב הוא יהיה במלכוד, פירוס חזר על צעדיו. נוכח תחילתו של החורף, פירוס החליט להקים מחנה בקמפניה.
במהלך החורף פתח פירוס במשא ומתן עם הרומאים, שרצו להחליף שבויים.[11] הוא שלח את איש החצר שלו קינאס לנהל את המגעים מול הסנאט הרומי. קינאס, יועצו הראשי של פירוס, שהתחנך על ידי הנואם האתונאי דמוסתנס, הציע תנאים נדיבים מאוד: הרומאים יקיימו שלום עם טרנטום ויאלצו להכיר בעצמאותם של השבטים האיטלקיים וכמה מושבות יווניות. כמקובל בעולם היווני, קינאס הציע מתנות לסנאטורים, שחשבו שהם מקבלים שוחד וסירבו להמשיך במגעים, במיוחד כשהסנאטור הזקן והמכובד אפיוס קלאודיוס קאקוס נזף בהם על כך שהם מקיימים משא ומתן ועושים עסקים עם אויב זר שעדיין היה נוכח עם צבאו על אדמת איטליה. לנוכח התמוטטות זאת במשא ומתן, המלחמה המשיכה.
קרב אסקולום
- ערך מורחב – קרב אסקולום
באביב 279 לפנה"ס, פירוס תקף את המושבות הרומיות בלוצ'רה ובוונוסה, ששכנו בדרום-מזרח איטליה. יחד עם ערים אחרות, הם השתייכו לטבעת של יישובים צבאיים רומאים שהקיפו את הסמניטים, בעלי בריתו החדשים של פירוס. פירוס רצה לשבור את הטבעת כדי להגיע לבעלי בריתו, מתוך צורך לגייס את אנשיהם לצבאו. גם רומא התכוננה למלחמה ארוכה. היא החלה במגעים כלכליים להשיג בעלי ברית יוונים פוטנציאליים בדרום. במקביל, שלחה רומא למזרח שני צבאות, בראשם של פובליוס סולפיציוס סאווריו ופובליוס דציוס מוס, שני הקונסולים החדשים. לא הרחק מאסקולום, בין לוצ'רה לוונוסה, פגש הצבא המאוחד שלהם - שמנה 40,000 איש - את פירוס וצבאו.
במהלך הקרב היה הצבא האפירוטי בעמדה נחותה ביחס למקבילו הרומי, ולכן פירוס החליט לצופף את השורות של הקשתים והקלעים בין פילי המלחמה, והורה על מתקפה חזיתית עם תנופה רחבה. הרומאים, נוכח מרווח תנועה קטן גם כן, התמודדו חזיתית נגד הצבא האפירוטי ונערך מרחץ דמים.[12] הקרב נמשך יממה, ובסופו היה על הרומאים לסגת, אך פירוס לא הצליח להשתלט על המחנה שלהם. הרומאים איבדו 6,000 איש כולל הקונסול פובליוס דציוס מוס שנהרג; היוונים 3,505 איש. בסיום הקרב נשמע פירוס, שנפצע מכידון וראה את המחנה שלו הרוס, מצהיר: ”אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור.”[13] על רקע אמרה זאת הפך "ניצחון פירוס" למטבע לשון, ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו.
המצור על ונוסיה
קרב רגיום
דיודורוס סיקולוס כתב כי לאחר כריתת הברית ולפני חציית פירוס מאיטליה לסיציליה, העלו הקרתגים 500 לגיונרים רומיים על סיפון ספינותיהם והפליגו לעבר רגיום (ככל הנראה מסיציליה). הם צררו על חיל המצב הרומי המורד שכבש את העיר, אך ויתרו על המצור, אך לא לפני שהציתו קצת עצים שנאספו לבניית ספינות. הם נשארו ושמרו על מצר מסינה הצר שבין איטליה לסיציליה, והסתכלו על כל ניסיון של פירוס לחצות אותו.[14] זו בוודאי הייתה הפעולה הראשונה נגד חיל המצב הרומי המורד ברגיום. הקונסול גאיוס פבריציוס לוקיינוס הביס בסופו של דבר את חיל המצב והחזיר את העיר לאנשיה.
לאחר מעשה
כעוסים מהאובדן הרב של הכוחות בקרב אסקולום, אויביו הרומאים של פירוס לא הגיעו עימו לכדי משא ומתן. בעולם היווני, שני ניצחונות הספיקו בדרך כלל כדי לסיים מלחמה בין שתי ארצות יווניות, אך בשונה מכך הרומאים לא הסכימו לקבל את ההפסד בחזית כחד משמעי. היו תלונות שנשמעו גם מקרב צבאו של פירוס עצמו, ורופאו האישי בגד בו והציע לרומאים להרוג את המלך בהרעלה. הקונסולים של 278 לפנה"ס, גאיוס פבריקיוס לוסינוס וקווינטוס אמיליוס פאפוס הודיעו לפירוס על כוונותיו של רופאו, והוסיפו את ההלצה המפורסמת על מלך אפירוס לפיה "נראה כי אינו מסוכל לשפוט הן את חבריו והן את אויביו."[15] פירוס יכול היה להעריך את האבירות הרומית, הסכים לחילופי שבויים, וכשהרומאים הצהירו שהם ימנעו מלתקוף את טרנטום לזמן מה, פירוס הכריז על מעין שביתת נשק, ובעצם הקריב את בני בריתו, הסאמניטים והלוקאנים, לפעולות תגמול רומיות שבאו בתגובה לבוגדנותם.
הרומאים אולי הופתעו מכך שאויבם הצהיר על עצירת המלחמה לעת עתה, אבל הם לא ידעו שפירוס קיבל קריאה לעזרה מהמושבה היוונית סירקוסאי בסיציליה, שאוימה על ידי קרתגו, וגם קיבל קריאה לעזרה ממקדוניה ויוון, שהותקפו על ידי שבטים קלטים. המלך המקדוני תלמי קראונוס, הובס על ידי הקלטים, שהתקדמו כעת הרבה מעבר לאפירוס ותסליה ועד לדלפי.[16] פירוס העדיף להתרכז בזירת הקרב הסיציליאנית, הרי שסיציליה הייתה המטרה הראשונית של מסע המלחמה לחצי האי האיטלקי. הפנייה של פירוס נתנה לרומא הזדמנות לאלץ את הסאמניטים להיכנע שוב לכוחותיהם, ולהכניע את הלוקאנים והברוטים גם כן.
המערכה השנייה
קרב גבעות קרניטה
- ערך מורחב – קרב גבעות קרניטה
לאחר שפירוס עזב את חצי האי האפניני, הרומאים החלו להשתלט מחדש על חצי האי. אחד הקרבות היה קרב גבעות קרניטה, שנערך בין הרומאים לסאמניטים. בקרב זה, הסאמניטים התאספו בגבעות קרניטה, הרומאים טיפסו על הגבעות למרות קושי השטח, אבל הסבך והתלילות הפכו אותם למטרות קלות לסאמניטים.[17]
קרב בנוונטום
- ערך מורחב – קרב בנוונטום (275 לפנה"ס)
בשובו לחצי האי האפניני, לאחר המערכה שלו בסיציליה נגד הקרתגים, החל פירוס במערכה חדשה נגד הרומאים. שאיפותיו להקמת אימפריה מערבית למולדת היוונית כבר התנפצו, והמלחמה המחודשת נגד רומא, כשרק שליש מכוחותיו הראשוניים נותרו, הייתה בקנה מידה מינורי ביחס למערכה הראשונית כפי שנערכה בקרבות הרקלאה ואסקולום. הוא נזקק לתגבורת, אך לא הצליח לגייס את הילידים המקומיים שוב לעזרתו. הסאמניטים איבדו את אמונם בפירוס בנקודה זאת, ועוד ליקקו את פצעיהם מהמערכה שלהם נגד הרומאים. כתוצאה מכך רק מעטים מקרבם פנו שוב לתמוך במחנה של פירוס. מלך אפירוס החליט לפצל את כוחותיו לשניים, את החיל הראשון שלח ללוקאניה כדי לבלום את תנועתו של אחד הקונסולים, כדי שצבאותיהם לא יתאחדו. בינתיים נשאר בראש החיל השני, שהתמודד מול צבאו של הקונסול השני, מאניוס קוריוס, שחנה בבטחה בראש כוחותיו ליד העיר בנוונטום, צפונית ללוקאניה, והמתין לסיוע מלוקאניה.[18] מתקפת הפתע הלילית שלו על הקונסול מאניוס קוריוס ליד בנוונטום נכשלה, ובמהלך היום, הוא הובס בפעם הראשונה והאחרונה על ידי הצבא הרומאי.
לאחר מעשה
לפירוס כבר לא נותרו עוד ברירות, הוא נאלץ לחזור לטרנטום, שם נחשב לעריץ מדכא. כשהוא משאיר כוח סמלי מאחור, הפליג בחזרה לאפירוס בחורף שבין 275 ל-274 לפנה"ס. הוא הבטיח ליוונים תושבי טרנטום שהוא יחזור, אבל הוא מעולם לא הצליח לקיים הבטחה זאת. בזו אחר זו נכנעו מושבות יוון הגדולה לרומא, שהתבררה כשליט מתון להפתעתם של היוונים. הניצחון הרומאי במלחמת פירוס הפך את רומא למעצמה בעלת הכרה עולמית, ומצרים התלמיית קידמה עמם מגעים להסכם ידידות נוכח תוצאות המלחמה. פירוס שב לאפירוס לאחר שש שנים בהן שהה באיטליה, וכל צבאו נחרב לחלוטין. שאיפותיו כאמור התנפצו, אך הוא נותר נחוש בדעתו להטביע חותם בתוך יוון עצמה.[19]
הערות שוליים
- ^ יוון הגדולה (Magna Graecia): ערים יווניות, איטליה העתיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
- ^ רומא העתיקה: מלחמת פירוס 280 לפנה"ס–275 לפנה"ס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
- ^ פלוטרכוס, 13.2, חיי אישים - פירוס
- ^ קסיוס דיו, 9.40.5, היסטוריה רומית
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 126
- ^ פלוטרכוס, 14.4, חיי אישים - פירוס
- ^ Roman Warfare in the Age of Pyrrhus (לוחמה רומאית בימיו של פירוס), באתר World History Encyclopedia
- ^ יוסטינוס, כרך 18, 1, היסטוריקה פיליפיקה
- ^ The Initial Clash: Republican Rome vs. Pyrrhus of Epirus by Jeff Jonas (העימות הראשוני: רומא הרפובליקנית נגד פירוס מאפירוס מאת ג'ף ג'ונס), 28 בינואר 2011
- ^ פלורוס, 1.18.24, התגלמות ההיסטוריה הרומית
- ^ פלוטרכוס, 20.1, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 21.6, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 21.9, חיי אישים - פירוס
- ^ דיודורוס סיקולוס, כרך 22, ביבליותקה היסטוריקה, 7.5
- ^ Pyrrhus of Epirus (פירוס מאפירוס), באתר Livius
- ^ פלוטרכוס, 22.1, חיי אישים - פירוס
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית
- ^ פלוטרכוס, 25.2, חיי אישים - פירוס
- ^ Benevento, אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
| מלחמת פירוס | ||
|---|---|---|
| החזית האפנינית | הרקלאה • אסקולום • ונוסיה • רגיום | 
|
| החזית הסיציליאנית | סירקוזה • אריקס • קרניטה • ליליבאום | |
| סוף המלחמה | מסינה • בנוונטום | |
39504862זירת חצי האי האפניני במלחמת פירוס